השיעור שנתנה השונמית לאלישע ו…לנו/ ד"ר גילי זיוון

הנחת המוצא של מאמר זה היא כי מקורות תרבותו של עם, ובהקשר שלנו מקורות תרבותנו היהודית כוללים לא רק גישות פטריארכאליות מתנשאות ביחס לאישה ויכולתה האינטלקטואלית, אלא גם מקורות העשויים להוות השראה להעצמה נשית, עבור קוראות וקוראים בני זמננו. אכן אין מקורות אלו מהווים את רובו של הקאנון המקראי והתלמודי ולרוב אנו נדרשים למאמץ כדי לחשוף קולות אלו ואף למאמץ פרשני המגלה מבין השורות גם מה שלא נאמר בהן במפורש אך שכרו של המאמץ כדאי.

עולמן הרוחני והמעשי של נשים במקרא (ובספרות הבתר מקראית) כמעט ואינו מבואר. הן נזכרות מעט יחסית למספרן באוכלוסיה, וכשהן כבר נזכרות, מסתבר כי לא פעם הן נזכרות רק אגב הסיפור הגברי, כאובייקט למעשיו ורצונותיו של הגבר ולא כסובייקט. לפיכך, פעמים רבות הן נטולות שם משלהן (כך אשת מנוח, בת יפתח, אשה אלמנה מצרפת ועוד). זאת ועוד, גם כאשר אשה עומדת במוקד הסיפור המקראי או המדרשי, הרי שהוא מסופר מנקודת מבטו של הגבר לקהל גברי.

קריאה פמיניסטית במקורות עשויה להתפרש בשתי דרכים שונות (במידת מה אפילו מנוגדות): האחת – חשיפת העמדות המבטאות דיכוי נשים ועמידה על דרכי הפעלתו של דיכוי זה ומקורותיו ההיסטוריים; והשנייה – חשיפת הקולות הנשיים וקולות פרו-נשיים המצויים בטקסט הפטריארכאלי¹ והעצמתם על מנת שהם יוכלו להעשיר אותנו במאבקנו לשוויון בין המינים. מקורות מסוג זה הנם אכן שוליים בתרבות היהודית המסורתית אך קריאה פמיניסטית מבקשת להחזירם ל"מרכז הבמה" ובמקביל היא מבקשת להסיט את המקורות הפטריארכאליים לשוליים בטענה כי הם תלויי הקשר היסטורי. בויארין קרא לקריאה ביקורתית מסוג זה "בקורת נדיבה"². בתארו את דרך פרשנותו התלמודית הוא אומר:

אין בכוונתי לנסח טיעונים שיכסו על אותם היבטים של היהדות הרבנית, שהם לדעתי בעייתיים מבחינה מוסרית … . גם אינני מבקש להגן על היהדות הרבנית מפני השמצות …, אלא לבנות מתוכה "עבר ניתן לשימוש". תוך גילוי וסימון אותם אזורים בתרבות שיכולים לשמש אותנו כיום ותוך איתור דרכים לתפוש את אותם היבטים צורמים ועקשנים של התרבות בהקשרם ההיסטורי כך שניתן יהיה להשתחרר מהם.

מאמץ פרשני זה מוצדק הן מהבחינה הפמיניסטית והן מן הבחינה הדתית. זאת משום שפרשנות כזו מאפשרת לנו לעגן את תובנות הצדק החברתי שהפמיניזם מביא בכנפיו בטקסטים המקודשים לנו, וכך המניעים הדתיים והפמיניסטיים מתלכדים. לוביץ³ היטיבה לנסח תודעה זו:

דווקא התפיסה הדתית בנוגע לקדושתו ולנצחיותו של הטקסט מובילה לאמונה ולביטחון שבתוך הסיפור הנורמטיבי הגברי ומבין שורותיו אפשר וצריך להעלות קטעי סיפור שמהם אפשר יהיה לשזור את סיפורן של הנשים. המדרש הפמיניסטי מאיר דמויות נשיות שנדחקו בידי הקול הגברי לשוליים, ומתמקד בסיפורן מזווית הראייה שלהן, והוא חותר … למציאת מרכזי כובד אחרים בסיפור המקראי. המדרש הפמיניסטי אפוא הוא פתרון בשני מובנים. בראש וראשונה הוא מעמיד דמויות נשיות כגיבורות שאפשר להזדהות עמן. נוסף על כך, ובעיקר, המדרש הפמיניסטי מגלה שהקול המקראי הדובר יכול להיות קולה של האישה (מדרשים פמיניסטיים, עמ' 302-303).

במאמר זה אני מבקשת כאמור לאחוז בדרכם של בויארין ולוביץ ולנסות לחשוף את דמותה של אחת הנשים מעוררות ההשראה בתנ"ך: האשה משונם (או כפי שאלישע מכנה אותה: "השונמית"). במהלך הקריאה בסיפור המקראי אבחן את דרך פעולתה של השונמית בעולם פטריארכלי ואעמוד על דרכו של המספר המקראי המבקש לשזור קולות נשיים, חתרניים, בסיפור הגברי המרכזי.
למרות שסדרת הסיפורים בהם שזור סיפורינו (מל"ב, ד, פס' ח'-לז) עוסקת בשבחו וגדולתו של אלישע "איש האלוהים", עיון מדוקדק חושף את העובדה כי מתחת למעטה של סיפורי הנפלאות של אלישע הנביא חבוי סיפור נוסף: סיפורה של אשה אשר איננה מוכנה להשלות עצמה. ספורה של אשה העושה את חייה למה שהם במסגרת האפשרויות הפתוחות בפניה מחד, ונלחמת בכל כוחותיה ובכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לא לאבד את היקר לה, מאידך.

זאת ועוד בקריאה שנייה מתגלה לקוראים מסר נוסף: אלישע איש האלוהים לא הבין מה שהבינה האשה משונם וזוהי ההבנה וההכרה שאדם באשר הוא (איש או אשה, "מפשוטי העם" או "איש אלוהים") מוגבל מטבע בריאתו, בשל היותו יצור ולא יוצר. לשם הפנמתה של ידיעה זו היה צריך אלישע לגלות דרך סיפורה של האשה משונם ובנה כי הוא רק "איש אלוהים" ולא אלוהים בכבודו ובעצמו.
על תובנות אלו אני מבקשת לעמוד תוך קריאה קשובה לסיפור המקראי כפי שהוא לפנינו במלכים ב', פרק ד, פס' ח'-לז.

ראשיתו של הסיפור בתיאור הרקע לקשריו של אלישע עם השונמית:

פתיחה:
(ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה:

אלישע כנביאים אחרים⁴ עושה מידי פעם סיבוב מנהיגות חינוכי בין יישובי שטח אחריותו הנבואית: הגליל המערבי ואיזור הכרמל. במסגרת שיגרה זו הוא עובר מידי פעם בעיר שונם. האשה, ששמה לא נודע לנו לאורך כל הסיפור, הופכת עם הזמן להיות המארחת הקבועה של הנביא: "וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם". קבלת הפנים והכנסת האורחים הופכת למנהג קבוע והיא יוזמת בניית עלית גג קבועה למען איש האלוהים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מפתיחה זו? האשה ששמה נעלם מאתנו (כמו נשים רבות אחרות במקרא הקרויות על שם מקום מגוריהן או על שם בעליהן או אביהן⁵) היא אינה אשה החוסה בצל בעלה. אמנם שמה לא נזכר אך גדולתה ניכרת. כביכול משחק המספר המקראי משחק כפול: הוא משלם "מס שפתיים" לחברה הפטריארכלית בה נכתב הסיפור וקורא לה רק "אשה" אך מתאר לפנינו "אשה גדולה", עצמאית, יוזמת ופעילה. הפועל בו משתמש הכתוב ביחס להכנסת האורחים שלה מבליט עובדה זו: "וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם". דומה כי מבעד לפועל זה אנו רואים את תקיפותה ואת כוח השפעתה על הנביא לבוא ולהתארח דווקא בביתה.

יוזמתה ומנהיגותה באים לידי ביטוי גם בהצעתה לאשהּ: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה:" שימו נא לב כיצד היא עוברת מלשון יחיד: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי", לגוף ראשון רבים: "נַעֲשֶׂה" "וְנָשִׂים". בתחכום רב היא כוללת את אשהּ ביוזמתה שלה ומסיימת בהדגשה "והיה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ". השונמית יודעת כיצד להשפיע על אנשים (על אלישע שיתארח דווקא בביתה ועל אשהּ שיסכים ליוזמת עליית הגג) ואכן הכתוב לא משמיע את תשובת הבעל לשונמית. כביכול ברור מאליו שהזמנתה את אשהּ לעשות אתה יחד עליית גג לאיש האלוהים אינה אלא החלטתה שלה והנהונו המסכים של הבעל אפילו לא ראוי להיזכר. אין ספק כי ראויה היא לתואר "גדולה". מסתבר כי אם בראשיתה של הקריאה עדיין סברנו כי שמה לא נזכר משום שאין פרטיה המזהים חשובים, הנה עתה, עם סיום הפתיחה אנו מבינים שאולי שמה לא נזכר כי "שונמית" יש רק אחת! כל קוראי הסיפור יודעים בוודאות שזו אינה סתם אשה, אלא "האשה הגדולה" משונם, בהי"א הידיעה, היא האחת והיחידה! כה חשובה היא עד שדי בהזכרת עיר מושבה וכולנו כבר יודעים במי מדובר⁶.

לצד קשריה, עצמאותה ויכולת השפעתה שלה מתגלה השונמית גם כאשה מעשית מאד. היא מתכננת את עליית הגג על כל הנדרש בה, "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" וממהרת לבצע את התוכנית ולהופכה לעובדה מוגמרת. המספר עובר מיד לשלב הבא בו כבר בנויה עלית הגג ואלישע מתארח בה (פס' יא).

ואכן חלקו ראשון של הסיפור מציג את יוזמת אלישע, המופיעה כמענה ליוזמת האשה שתוארה בפתיחת הסיפור.

הצעת אלישע לשונמית
(יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשֹוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשֹוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי {אַתְּ} חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ:

אלישע אסיר תודה לאשה על כל אשר עשתה למענו. הוא מבין היטב של מי הייתה היוזמה ומתייחס לאשה בלבד (ולא לאשהּ) כמארחת וקבלנית שיפוץ עליית הגג: "הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת". עתה הגיע הזמן להעניק לאשה מתנת תודה. ומכיוון שמצבה הכלכלי משופר מציע לה גחזי בשם אלישע "קשרים" שיפתחו בפניה את דלתות הממשל ויעניקו לה פרוטקציה כזו או אחרת: "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא"?! אך היא שלא סתם כינה אותה הכתוב "גדולה" מחייכת למשמע ההצעה ועונה: "לא, תודה", ובלשון הכתוב "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". ניתן לפרש ביטוי זה בשתי דרכים ועל פי שתיהן תשובתה שלילית. על פי אפשרות ראשונה הביטוי מורה על מי שהיא בעלת קשרים בין שרי הממשלה והפקידים הבכירים ולפיכך אינה זקוקה להתערבותו של איש האלוהים, ולפי הפירוש השני, היא איננה מעוניינת להתנשא על בני עמה ואינה מבקשת הטבות ויחס חריג ובשל כך תשובתה השלילית. אלישע מתקשה להישאר חייב. הוא אינו מסוגל להניח לדבר והוא מהרהר בקול בינו לבין עצמו, בינו לבין נערו: "וּמֶה לַעֲשֹוֹת לָהּ?" וגחזי מציין עובדה אינטימית חשובה: "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן". כביכול הוא אומר: אמנם דומה כי לא חסר לה דבר, וכי אין היא זקוקה לנו ורק אנו זקוקים להכנסת האורחים שלה, אֲבָל יודע אני כי חסרה היא את הדבר היקר ביותר אליו מייחלת כל אשה! ילד!

האם בקשה האשה דבר? האם אשהּ ביקש כי תיפקד כאברהם שביקש לו בן ויצחק שביקש על הריונה של רבקה אשתו⁷? לא. כאן מתחילה חטטנותו של גחזי ויהירותו של אלישע. אלישע מתייחס לעובדת עקרותה של האשה כמוצא שלל רב ומצווה את גיחזי לקרוא לאשה. וכשזו עומדת בפתח הוא מבשר לה ללא שהות: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי {אַתְּ} חֹבֶקֶת בֵּן"! והיא שלא בקשה דבר, ומן הסתם כבר הפסיקה להשתוקק גם במחשבותיה האישיות והסמויות ביותר לבן עומדת לפני בשורה שלא פיללה לה! ואכן תגובתה המיידית: "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶך" מעידה על המקום הנפשי בו נמצאת עתה היא. מסתבר כי היא כבר השלימה עם גורלה, הבינה שילדים לא יהיו לה ופיצתה עצמה באמהות שאינה בהכרח ביולוגית. לפיכך היא מאמצת את איש האלוהים כבן בית, ובוודאי עשתה פעולות דומות בקרב בני קהילתה, לזה עזרה, בזו תמכה, והפכה מן הסתם למנהיגה הבלתי רשמית של קהילת שונם.

השונמית מלמדת אותנו בהקשר זה את סוד ההשלמה. את ההבנה המפוכחת כי יש רגעים בהם צריך אדם להכיר במגבלותיו האישיות ("בֵּן אֵין לָהּ") והסביבתיות ("וְאִישָׁהּ זָקֵן") ולנתב את כוחותיו להשיג את מה שאפשר ולא לשקוע בחלומות על מה שלעולם לא יושג. כמה חוכמה וכוח יש בעמידה זו. ההכרה במה שלא ניתן לשנות חשובה לא פחות מההכרה באתגרים הניתנים למימוש.

לפנינו ניצבת אישה שאכן לא מימשה את אימהותה אך מצאה נתיבות אחרות למימוש יכולותיה: היא מנהלת את משק הבית, אשת עסקים עמידה, ובנוסף אף מעין מנהיגה מקומית בעלת קשרים מסועפים ככתוב, "בתוך עמי אנכי ישבת" (שם, פס' יג), ההופכת את ביתה לאכסניה הקבועה של "איש האלוהים", אלישע.

אלישע מצדו, לא קשוב דיו לדרישתה של האשה: "אל תכזב בשפחתך" (שם, פס' טז). הוא עסוק בהפגנת כוחו העל-אנושי. אלישע "איש (האלוהים)", משחק לרגע את תפקידו של "(איש) אלוהים! הוא שוכח כי הוא רק "איש" ומבקש לו כוח לא לו. הוא מבקש להביא חיים למקום העקרות ושוכח כי כל מה שבידו לעשות – לא מכוחו הוא נובע, אלא מן הכוח שמעניק לו האלוהים. הוא אינו ירא מדברי האשה ומרשה לעצמו חירות גדולה מידי, התערבות דרמטית מידי בחיי זולתו. ככתוב: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (שם, יז):

הקרבה הלשונית בין סיפור הולדת יצחק לסיפור הולדת בן השונמית מצביעה על יוהרתו של אלישע. בבראשית אנו קוראים:
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (בראשית פרק יח, פס' י-יד).
ובהמשך:
וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים (פרק כא, פס' א-ב).

לעומת זאת בסיפור אלישע והשונמית הגיבור הראשי נעדר מן הספר. אלוהים לא נזכר אף ברמז. אלישע בלבד הוא מחולל נס הפריון
וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי {אַתְּ} חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (שם טז-יז)

ההבטחה שהכזיבה – מות הילד
(יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת:

המספר מכווץ לשתי מילים תקופה של כמה שנים בהן מפנימה שונמית אט, אט את עובדת אימהותה. ההיריון מסתיים בשלום. התינוק גדל, הופך לפעוט הזוחל על ארבע, לילד קטן המדדה כבר על שתיים והנה הוא כבר נער העוזר לאביו בקציר. נדמה כי השגרה המבורכת השכיחה לחלוטין את החששות הכבדים שליוו את ההיריון וכי הד צעקתה של השונמית: "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" טובע בתהום ההרגל, בתוככי דאגות היומיום ורגעי האושר הקטנים.

בדיוק ברגע זה בו מציאותו של הילד נעשית לה טבעית כל כך, כמעט ברורה מאליה מתרחש המהפך. כאב ראש שגרתי הופך לטרגדיה. הילד נישא בזרועות אחד הפועלים ישר אל אמו – אך ניסיונותיה להצילו לא מועילים. בנקודה זו היא מפנה את מבטה אל הר הכרמל מקום משכנו של איש האלוהים וכמו נזכרת בדבריה אז, טרם לידת הילד: אלא שהיא אינה מוכנה לוותר הפעם. היא מגייסת את כל האמצעים העומדים לרשותה ואת כוח שכנועה ויוצאת לתבוע את אשר נלקח ממנה.
 

מאבק האשה
(כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה: (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּי {אַתְּ} הֹלֶכֶתי {הֹלֶכֶת} אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ: (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז: (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:

האשה שלא בקשה לה אשליות, משקבלה את בנה אינה מוכנה לוותר עליו מהר כל כך. משניתנה לה המתנה היקרה ביותר – בן – היא אינה מוכנה להשלים עם מותו והיא נאבקת בכל הדרכים ובכל השיטות על חיי הילד!

משלא הצליחה לאוששו והוא מאבד את נשימתו בזרועותיה, היא עולה לעלית הגג ומשכיבה את הילד על מיטת איש האלוהים, ובכך כביכול כבר מסמנת את כיוון פעולתה. איש האלוהים שהתערב בגסות בחייה והכניס צחוק של ילד ושמחת אמהות לחייה – עליו מוטלת המשימה להשיבו.

ייתכן גם כי האשה מאמינה שמיטת איש האלוהים תגן על בנה עד שובה עם איש האלוהים עצמו.
מעשיותה של האשה ניכרת בכל מעשיה. היא זריזה, אינה רוצה לאבד זמן יקר ולכן אינה עונה לשאלותיו של אִישָׁהּ. אב שלא שואל איה בני? מה שלומו? אינו ראוי אפילו לתשובה אחת מיותרת⁸. לשאלתו של האיש שלא מבין דבר מכל המתרחש סביבו: "מַדּוּעַ אַתְּי {אַתְּ} הֹלֶכֶתי {הֹלֶכֶת} אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?" אין היא עונה, חבל על הזמן. מי שלא הבין עד עתה עד כמה שברירי הרגע ואיזה אסון נפל על ראשם גם לא יבין בעתיד. היא מתעלמת על כן משאלתו ועונה לקונית: "שָׁלוֹם!".

השונמית לא מבזבזת זמן על דיבורים בטלים. היא עסוקה בארגון מהיר של המסע להר הכרמל, כולה אומרת פעילות, נתינת הוראות ובצוען. רשימת הפעלים בפסוקים כא-כז רבה: "ותַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ …וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים… וַתֹּאמֶר… וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים … וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו". גם כשתגיע האשה להר הכרמל וגיחזי יצא בשם אלישע לתחקרה וישאל: "הֲשָׁלוֹם לָךְ? הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד?" היא תענה: "שָׁלוֹם". היא אינה בזבזבזת מילים על אִישָׁהּ הזקן שאינו מביו את גודל האסון ולא על גיחזי עוזרו הנאמן של אלישע. היא רוצה להגיע ישר ומהר אל האיש היחיד החשוב לה ברגע זה: אלישע, איש האלוהים, אשר בידו (אולי) ורק בידו להציל את בנה.

האשה הגדולה, שמשרתים רבים עומדים הכן להוראותיה, "מקלקלת את השורה" וחובשת את האתון בעצמה כאברהם שמיהר לקיים את צו האל לעקוד את בנו על הר המוריה⁹. אלא שהיא לא יוצאת למסע עקידה, היא בהיפוך מאברהם יוצאת למסע הצלה והחייאה.
כאברהם גם היא ממהרת, גם היא איננה עוסקת בגינוני כבוד בשעה גורלית זו, גם היא עולה אל ההר, גם היא נחושה באמונתה, אלא שפניה אל החיים ואל המשפחה םפניו של אברהם מופנות אל האל ומתנתקות מהחיים והמשפחה.

השונמית ממהרת ככל יכולה להחיש עזרה לבנה. היא יודעת שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון. לפיכך היא מסיטה את כל ההפרעות לשוליים (ראו הוראותיה לנערהּ בפס' כד) ונגשת ישירות לאיש האחראי לאושרה הגדול אך גם לגודל אסונה: "וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו". נשים לב, היא עולה להר, ניגשת ישירות לאיש האלוהים, לא שומרת מרחק כמו בכל הפעמים עד עתה בהם דיבר אתה אלישע. היא תופשת ברגליו וכביכול מבקשת להעתיקו מההר הנשא והגבוה ולהורידו אל ביתה בשונם. שם מונח ילד הזקוק לטיפולו של איש האלוהים. האשה שהחזיקה באיש האלוהים בראשית הפרק כדי לארחו "וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם" מחזיקה עכשיו ברגליו של איש האלוהים ותובעת את אחריותו למעשיו. המספר משתמש באותו פועל בדיוק: "וַתַּחֲזֵק". האשה הגדולה והחזקה משונם שהחזיקה באורח המכובד כורעת עתה ארצה ומחזיקה ברגלי אלישע וכביכול אומרת: 'אז, כשהחזקתי בך לאכילך לחם לא פיללתי כי כך תגמול לי'.

כמו במקרים רבים אחרים עוזרו של הנביא איננו מבין את הסיטואציה שלפניו. הוא עוסק בענייני כיבודים כאשר עניינים של חיים ומוות הם, הם הנושא האמיתי של הרגע: "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ". אך הפעם איש האלוהים בעצמו עוצר את השוליה ומגלה לו, לה ולנו כי גם הוא לא מבין מה קרה. הוא רק יודע כי משהו נורא קרה. אך מהו האסון נבצר ממנו לדעת: "וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי". עתה, נוכח חווית אי-הידיעה, לראשונה מאז ראשית הסיפור, מודה איש האלוהים כי איננו כל יכול וכי אינו אלא "איש אלוהים". שם ה' נזכר רק עתה עם חשיפת חולשתו.

תביעת האשה מאלישע
(כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:

השונמית יוצאת בחרונה נגד הנביא המתערב בסדרי עולם. האשה שנזהרה מלהכניס עצמה לאשליות מסוכנות תובעת עתה ממי שהעניק לה בן על דעתו שלו כי יעשה כל שבידו על מנת להשיבו. כאן מתגלה נחישותה שלא לוותר כל עוד יש סיכוי ולו קטן שבקטנים להצלת הילד. השונמית אינה קוראת לאלישע כאן בתואר הנלווה לתפקידו במהלך כל הפרק – "איש האלוהים" – אלא מכנה אותו בתואר "אדני". דומה כי מחיר "המשחק באלוהים" יקר עד מאד. הבן, פרי אשליית כל יכולתו הנבואית של אלישע, מת, והוא אף אינו יודע על כך (שם, פס' כז).

כישלון ניסיון ההחייאה הראשון
(כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר: (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ: (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר:

אלישע מבין כי עליו לעשות מעשה למען הצלת הילד, אך עדיין אינו מבין כי רק מאמציו שלו, תפילתו אל האלוהים והודאה במוגבלותו האנושית עשויים להציל את הילד ולפיכך הוא מסתפק בשלב זה בשליחת גיחזי . אכן הוא מבין את הצורך בתגובה מהירה ומנחה את גיחזי לא לעצור בדרך ולא להיכנס לשיחות נימוסים עם עוברים ושבים (ממש כמו שהנחתה השונמית את נערהּ) אך עדיין הוא מסתפק במשענתו כמעבירה מכוחותיו הפלאיים אל הילד.

אלישע עדיין לא הבין שחפצים אינם בעלי כוחות מאגיים. האשה לעומתו מבינה זאת היטב. עוד לפני שגילה לנו המספר את כישלונו של גיחזי ולפני שגיחזי הודיע לאלישע כי "לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר" יודעת זאת "אֵם הַנַּעַר". היא נשבעת בשם אלוהים ובחיי אלישע כי לא תרד מן ההר, אלא אם כן אלישע הולך עמה. גם לשון שבועתה "חֵי נַפְשְׁךָ" מורה על "שבירת הדיסטאנס" בינה לבין איש האלוהים ועל נחישותה שאינה יודעת פשרות. השונמית פועלת עכשיו מכוחה של האמהות הטוטאלית ("אֵם הַנַּעַר"). היא מוכנה לעשות הכול כדי להצילו גם אם לשם כך יש לוותר על כמה נוהגי נימוס ועכבות תרבותיות אחרות.

האשה משונם פועלת כאמור בשם אימהותה ובשם הצו היהודי ההלכתי שיגובש מאוחר יותר במסורת התלמודית והבתר-תלמודית לניסוחים כגון, "וחי בהם ולא שימות בהם"¹⁰ או "פיקוח נפש דוחה שבת"¹¹. כלומר היא פועלת מתוקף הצו הדתי והמוסרי שאין דבר יקר יותר מהחיים עצמם ולפיכך יש לחפש כל דרך על מנת להציל חיים ובודאי שניתן לשם כך לשבור כמה מוסכמות חברתיות או לפגוע בנימוסי הסביבה. מותר "לקלקל את השורה" למען הצלת חיים. היטיב לתאר תפיסה זו הרב סולובייצ'יק באחת מהרצאותיו ואלו דבריו:

אסור להסכים עם הרע או לבוא אתו בברית שלום. [לפיכך, ההלכה דורשת מן האדם] להתנגד לרע באופן פעיל, תוך שימוש בכל האמצעים שה' העמיד לרשותו… עמדתה של ההלכה בעניין זה נחרצת: 'ורפוא ירפא' פירוש הדבר שהטיפול הרפואי הוא בגדר חובה. האדם צריך להתערב ברע באופן פעיל, האדם נקרא על-ידי ה' להיאבק ברע, להלחם בו ולנסות לסלק אותו ככל האפשר …אינני יכול לעכל את הפילוסופיה הזאת שגנדי ונהרו הטיפו לה, הפילוסופיה שלפיה אין להיאבק באופן פעיל נגד הרע … אלא פשוט לעמוד מול הרע באופן פסיבי.¹²

גיבורת סיפורינו היא דוגמא מופלאה למעשיות החלטית מסוג זה. ואכן נחישותה פועלת כמטה קסם על אלישע והמספר מדגיש את המהפך במילים "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ". אין כאן רק תיאור טכני, יש כאן חילוף בתפקידים. לא עוד איש האלוהים המורם מעם אליו באים הכול על מנת לבקש עזרה מוביל את המהלכים, אלא השונמית היא המובילה והוא אחריה. "אחריה" במורד השביל היורד מההר ו"אחריה" כתלמיד אחרי מורתו. היא מלמדת אותו מה ראוי לעשות, במה ראוי להאמין ואיך יש לפעול.

בעוד אלישע יורד, בעקבות השונמית, מהר הכרמל למשעול המוביל שונמה, מנסה גיחזי את כוחה של המשענת, אך ללא הועיל: "וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב". הקוראים הרגישים לצירוף המיוחד "וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב" נזכרים במבחן אחר שהתקיים על ידי מורו הרוחני של אלישע בהר הכרמל, מפגן אליהו נוכח נביאי הבעל. גם בסיפור זה משתמש המספר בביטוי דומה כדי לבטא מעשה פולחני חסר תוחלת, מעשה אנושי המעניק כוח אלוהי לריטואלים או חפצים ולכן אינו נענה:

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (מלכים א, יח, פס' כז-כט).

המשענת דינה כדין ההתגודדות (פציעה עצמית) בחרבות ורמחים. משענת שכוחה מיוחס לאיש האלוהים אינה אלא עבודה זרה כפעילות נביאי הבעל הצועקים "הבעל עננו" ולפיכך "וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב".

הצלחת ניסיון ההחייאה השני
(לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ: (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו {כַּפָּיו} וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: (לה) וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו:

מסתבר כי אלישע לומד לאט. גילוייה הראשון של עובדת אנושיותו על מגבלותיה וגבולותיה מתגלה ברגע שבו נראית השונמית רכובה על האתון במעלה הר הכרמל. אלישע הניצב בראש ההר אינו יודע פשר בואה. לצעקת גיחזי: "הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז" (לעיל, פס' כה) מגיב אלישע בסדרת שאלות מקיפה, אותה הוא מצווה על נערו לרוץ ולבצע עוד לפני שהאשה תגיע לראש ההר ("וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד" לעיל, פס' כו). אלישע מתקשה לקבל את אי ידיעתו. ואכן כאשר לופתת האשה את רגלי אלישע בניגוד לנימוס המקובל וגיחזי הנאמן מבקש להודפה אומר אלישע "אִישׁ הָאֱלֹהִים": "הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי". הכרתו באי-ידיעתו היא השלב הראשון בדרך לגאולת אלישע מהתנשאות שלא במקומה ולהצלת ילדה של השונמית שבשורת הולדתו באה מאותו חטא של התנשאות אלוהית.

הגילוי השני שמגלה אלישע על עצמו בא עם כישלונו של נערו גיחזי להחיות את הנער בעזרת משענת הנביא. "הקסם" לא עובד ב"שלט רחוק". מה שהבינה זה מכבר "אֵם הַנַּעַר" בהיותה על הכרמל כשנשבעה בשם ה' כי לא תרפה מאלישע אלא אם ירד אתה לביתה בשונם, מבין עתה גם אלישע.

עתה מגיע אלישע בכבודו ובעצמו (כמעט אפשר לומר בעל כורחו) לעלית הגג "והנה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ" . כאן מתוודע אלישע לידיעה המרה כי למרות כוחו המופלא, למרות מינויו ל"איש האלוהים" על ידי אליהו, למרות כל הרקורד המרשים של נפלאותיו – אין הוא בסופו של סיפור אלא אדם, בשר ודם. אין הוא יודע-כל ואין הוא כל יכול. לפיכך ברגע אינטימי זה כשאלישע נמצא בחדרו הסגור עם הילד המת הוא מתפלל אל ה', מחיה המתים. שם אלוהים שלא עלה על שפתיו של אלישע כל הסיפור עד כה נזכר בסופו פעמיים: פעם אחת בדברי אלישע לגיחזי כאשר הוא נוכח לפתע באי ידיעתו ("וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי") ובפעם שנייה בקטע הנידון, בדברי המספר המתאר את מעשיו של אלישע בעלית הגג ("וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'").

החיאת הילד אינה פשוטה. היא דורשת כאמור, בראש וראשונה תפילה אל אלוהים. על תוכנה של התפילה אין המספר מגלה לנו דבר אך אנו יכולים לשער כי בתפילתו מבקש אלישע רחמים על הילד שלא חטא ונגזרה עליו מיתה משונה אולי בגלל חטא יוהרתו שלו. לאחר התפילה מתאר המספר את מאמציו הרפואיים של אלישע. אין הוא עושה "הוקוס פוקוס" בעזרת מטה קסמים או משענת, הוא טורח ועולה על המיטה, מנשים את הילד ומחממו. דומה, כי המספר המקראי מתאר בפרוטרוט את פעולותיו של אלישע לא רק כדי להגיד לנו שהוא התאמץ להחיות את הילד וכי הדברים לא התרחשו בקלות כמו שקרה עד עתה, אלא כדי להגיד לנו שלשבריר שנייה התקיימה זהות בין הילד המת המושכב במיטת איש האלוהים לבין איש האלוהים עצמו. המילים המתארות את אלישע הגוהר על הילד מלכדות בין השניים: "וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו". לרגע אחד אולי הרגיש אלישע כמו ילד חסר אונים הנזקק לעזרת מי שגדול ממנו.

פעולת ההחייאה אינה מהירה. אלישע מנסה שוב ושוב. לרגע אולי חולפת במוחו המחשבה: מה יהא אם לא אצליח? איך אחזור להביט בעיני השונמית? בעיני גיחזי? בעיני כל בני העיר? ו…בעצמי? המספר מדגיש כי אחרי הגהירה הראשונה שלא הועילה עדיין אלישע נרעש וסוער: "וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה". זוהי כמובן אינה רק התרוצצות פיזית אלא גם התרוצצות נפשית "אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה". הוא מטולטל בין רגשות האשמה שבודאי אופפים אותו לבין התקווה כי אלוהי הרחמים יתן לו את הכוח להציל את הילד. רק אחרי התרוצצות זו חוזר אלישע למיטת הנער "וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו" והפעם הנער מתחיל להגיב, ככתוב "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים". ההתעוררות גם היא אינה מהירה. שבע פעמים משתעל הנער, נרעד או מתעטש כפי שמציעים רוב הפרשנים¹³. מהלך ההתעוררות ארוך מאד, מאד ככתוב "עַד שֶׁבַע פְּעָמִים". המספר שבע מסמל בשפת המספרים הסימבולית של המקרא 'תקופה ארוכה ושלמה'. כביכול אומר המספר זו הייתה ההתעוררות ארוכה ואיטית ביותר … אבל אז, בסופה, "וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

רק אחרי תפילה לאלוהי כל בשר ועמל רב מצליח אלישע להחזיר את הילד לחיים. הוא מתחיל להודות במגבלותיו כבן-אנוש. תפילתו בחדר הסגור בו שוכב הילד ללא ניע הייתה תפילה חדשה עבור אלישע איש האלוהים מחולל הניסים, זו הייתה תפילתו של אדם הנזקק לאלוהים. המסע הארוך והקשה להחייאת הילד הוא גם מסעו של אלישע לנבכי נפשו: לגילוי כוחו כשליח האל, כמו גם לגילוי חולשתו כבן אנוש.
 

אקורד אחרון: אלישע הפנים את המסר
(לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ: (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא:

סיום סיפורנו מפתיע בצמצומו. אחרי כל הדרמה הגדולה והקשה של החייאת הילד, אחרי שהיטלטלנו בין ייאוש לתקווה ובין חיים למוות, אומר אלישע לאשה שבזה הרגע שב בנה לחיים, שתי מילים בלבד: "שאי בנך". כביכול הוא אומר 'אכן הוכחת מעל לכל ספר כי את "אם הנער", והילך – "בנך" ואני אינני אלא מתווך בין רצונו של הבורא לבריותיו. כמה שונה הוא סיומו המינימליסטי והמינורי של פרקנו מסיום פרק אחר העוסק בהחייאת ילד מת המופיע בסיפורי אביו הרוחני של אלישע, אליהו הנביא, המתארח בביתה של האשה מצרפת.

(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה: (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי: (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ: (כ) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה'אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ: (כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ: (כב) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי: (כג) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ: (כד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת (מלכים א, פרק יז).

השוואת שני הסיפורים אשר הדמיון הענייני והמילולי בין שניהם ניכר, מדגישה גם את ההבדל העצום בין השניים: בראש וראשונה השוואה זו מחדדת את ההבדל בין מקומו של האל בסיפור אליהו לבין העדרותו בסיפור אלישע. שם אלוהים נזכר בפי אליהו חמש פעמים! ובאופן סמוי גם בדברי האשה. כלומר לא אליהו הוא גיבור הסיפור אלא האל.

שנית, אם אלישע היה צריך שיורידוהו כמעט בעל כורחו מהר הכרמל את שונם שם מושכב הילד מת במיטתו, הרי שאליהו לוקח את בן האלמנה מחיקה ומעלה אותו על מיטתו מיוזמתו שלו. אליהו שלא הבטיח בן לאשה מצרפת (אלא הבן היה שם מראשית הסיפור) מרגיש אשם במות הילד יותר מאשר אלישע שהבטיח מיוזמתו בן לאשה משונם למרות שהאחרונה הציעה לו לסגת מראש ("אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ") מהבטחה שסופה כזב.

שלישית, הבה נבדוק כיצד מסתיים סיפור החיאת בן האלמנה מצרפת? אליהו כל כך שמח על הצלת הילד עד שהוא יורד במהירות מעליית הגג, נותן את הילד לאם הנרגשת וקורא בשמחה: "רְאִי חַי בְּנֵךְ"! והאשה מודה לו ומכריזה קבל עם ועולם: "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת"! לעומת זאת, סיפורינו מסתיים בשתיקה. אלישע מאופק עד מאד. הוא חוזר לשמור על "דיסטאנס" בינו לבין השונמית ומצווה על גיחזי לקרוא לה לעליית הגג, ורק אחרי שהיא עולה אליו הוא נותן לה את הילד ואומר: "שְׂאִי בְנֵךְ". אין קריאות שמחה, אין התרגשות של שותפים לדאגה. דברי אלישע לשונמית מסתכמים בשתי מילותיו הפונקציונאליות ולא יותר. השונמית גם היא אינה מוצאת מילים בפיהף היא משתחווה ונופלת לפני אלישע ויוצאת ללא אומר כשהבן נשא בזרועותיה.

מה פשר סיום זה? אני מבקשת להציע הסבר אחד מיני רבים אפשריים שהולם את הקו הפרשני בו נקטתי עד כה.

אלישע מתרחק מהשונמית מפני שהוא נבוך, מפני שהוא רק עכשיו גמר ללמוד ולהפנים את אחד הלקחים הקשים ביותר. אשמתו מרחפת באוויר ולא גדולתו. אין עכשיו מקום להתפאר במילים גדולות. אני שומעת את השקט שבין השניים. בין אלישע שעדיין מתנשף ממאמץ ההחייאה ומהגילוי הנורא של מגבלות אנושיותו ובין האשה משונם שכבר אמרה הכל ועכשיו רוצה רק לחבק את בנה להכין לו משהו חם לשתות ולהסתלק מאור הזרקורים.

כל מילה נוספת שתאמר על ידי אלישע או האשה תפגע בגילוי העמוק של הרגע. לא שעת הכרזות היא השעה הזו, אלא שעה של התכנסות, איש עם מחשבותיו ותובנותיו ואשה עם בנה יקירה.

מילות סיכום:
אז מה לימדה אותנו השונמית?
סיפורה של השונמית מלמד אותנו, נשים וגברים בראשית המאה ה – 21, שני לקחים מנוגדים ומשלימים כאחד: סיפור השונמית מלמד אותנו כי כוח פירושו, לפעמים, איפוק. כי כוח פירושו הכרה בחולשותיך, בסופיותנו ובמגבלות שלנו כבני אדם. ובמקביל, סיפורה של השונמית מלמד אותנו כי כוח פירושו יצירה עצמית, עשיית עצמי למה שהנני, כוח פירושו לא לוותר כל עוד ניתן לשנות. סיפור האשה משונם הוא פרק במודעות עצמית סביב השאלה מה ניתן לשנות ומה לא.
המשוררת חמוטל בר-יוסף פרסמה לא מכבר שיר העוסק בדיוק בשאלה זו¹⁴. בשיר זה משקיפה האם הקשישה על בניה ובנותיה הסובבים סביב מיטתה לפני מותה ושואלת אותם: האם הצלחתם לשנות, לתקן ולהשפיע ככל יכולתכם על מה שניתן היה לשנות? ומנגד – האם ידעתם להשלים עם מה שלא ניתן לשנות? דברי האם כמו מתכתבים עם מסריו של סיפור השונמית ואני מבקשת לסיים בו:

נכתב בלי משקפים / חמוטל בר-יוסף
מה נשאר לי לומר לכם לפני מותי
כאשר עיני כבר אינן רואות את הכתוב
ופניכם מולי מתמזגות לענן אפרורי אחד?
בלחש אשאל: האם עשיתם כְּכָל יְכָלְתְּכֶם?
האם את מה שאהבתם עשיתם בכל יְכָלְתְּכֶם?
האם את מה שהיה חשוב בעינכם עשיתם במרב יְכָלְתְּכֶם?
האם נזהרתם מלעשות את מה שלמעלה מיְכָלְתְכֶם?

אנסה אז, לפני שאעצֹם את עיני, להעלות חיוך על פניכם.

___________________________________

1. המקרא בניגוד לטקסטים קאנונים אחרים של עולם המסורת היהודית (כמו המשנה והתלמוד) משאיר לקוראיו הזדמנויות רבות לבחינת דמויותיהן של גיבורות נשיות, כך למשל, שרה, רבקה, רחל, לאה, תמר כלת יהודה, מרים, ציפורה, דבורה הנביאה, אסתר המלכה, אביגיל, בת-שבע, מיכל, ועוד ועוד.
2. ראו דניאל בויארין, הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד, תרגם מאנגלית עדי אופיר, ת"א תשנ"ט 1999, עמ' 28 – 30 .
3. ראו רבקה לוביץ, "מדרשים פמיניסטיים" בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה – דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ת"א 1999 עמ' 302- 310.
4. ראו שמואל א, פרק ז, פס' טו-יז.
5. כך למשל ה"אשה חכמה" מאבל בית מעכה שהצילה עיר שלמה אך בשמה לא נודעה לנו (שמ"ב, כ, פס' טז – כג); האשה החכמה מתקוע המכונה בפי המספר "האשה התקעית" (שמ"ב יד); אשת מנוח הלא היא אם שמשון (שופטים יג), בת יפתח (שופטים יא).
6. כמו "הרבי מקוצק" או "האדמו"ר מפסיצ'נה", "החוזה מלובלין" וכיו"ב.
7. ראו בראשית טו, פס' ב-ד; יז, פס' טו-כא; כה', פס' כא
8. על מערכת היחסים המעורערת בין האשה לבעלה לא נאמר דבר במפורש אך דומה שהנתק בניהם ניכר מתוך הסיפור, ראו אביה הכהן, "סיפור השונמית", משלב גיליון י"ז, ניסן תשנ"א, עמ' 27 – 48 ובעיקר עמ' 39 – 40.
9. ראו בראשית, פרק כב, פס' ג :צ "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו".
10. תלמוד בבלי יומא דף פה, ע"ב; סנהדרין דף עד, ע"א; עבודה זרה דף כז, ע"ב; שם דף נד, ע"א.
11. רש"י תלמוד בבלי, שבת דף קכ"ח, ע"ב.
12. הרב י.ד. סולובייצ'יק, "על בריאות הנפש לאור ההלכה" בתוך האדם ועולמו, ירושלים תשנ"ח, עמ' 266 – 267 .
13. ראו למשל פירוש יהודה קיל לפסוק זה בסדרת תנ"ך עם פירוש 'דעת מקרא'.
14. חמוטל בר-יוסף, "נכתב בלי משקפים" בתוך משיב הרוח, קיץ תשס"ה.