ופרוש עלינו סוכת שוויון/ טובה אילן

נושא השלום מתקשר בתפילתנו לסוכה, שהרי אנו מתפללים "ופרוש עלינו סֻכַּת שלומך". השלום המבוקש הוא בדרך כלל השלום לישראל, אך מעטים יודעים שחג הסוכות קשור במקורותינו גם לשלום העולם כולו ולשלום הגויים.
אנו מוצאים, למשל, שבחג הסוכות היו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם ומתפללים לשלומן, והנביא זכריה מלמד אותנו שבאחרית הימים יבואו כל הנותר מכל הגויים לירושלים מדי שנה לחגוג בחג הסוכות.

שמשון רפאל הירש, אבי שיטת "תורה עם דרך ארץ" ומייסד הנאו-אורתודוכסיה, כתב בספרו הידוע חורב מאמר על תפיסה המקשרת את האנושות לאגודת אחים, ובסעיף ה נאמר כך: "עלם בן ישראל! בוא אל הסוכה, גם בתור אזרח האנושות". בהמשך הדברים הוא מסביר שכשהאנושות תלמד את ההבל שבהאלהת הקניין והרכוש היא תבוא אל הסוכה, סוכת השלום הכללי, כאחים הבאים לחסות תחת ממשלת אל אחד.

.שוויון האדם הוא כידוע רעיון יסוד המונח בבסיס הדת היהודית והוא עולה כבר מסיפור הבריאה: "לפיכך נברא האדם יחידי", מסבירה המשנה בסנהדרין, שלא יוכל לומר: "אבי גדול מאביך", שהרי כל בני האדם הם יוצאי חלציו של אדם הראשון. ולא די בכך, אלא שהאדם נברא בצלם אלוהים. נחלקו אמנם הדעות בהבנת המונח "צלם אלוהים". הרמב"ם ראה בשכל ובתבונה האנושית את הביטוי של צלם אלוהים, תפיסות קבליות מסוימות גורסות שגוף האדם ממש מגלם את הדמות האלוהית, וחסידים ואחרים ראו בנשמת האדם, ביכולתו המוסרית והרוחנית ובכוח היצירה שלו את אותו חלק אלוה ממעל השוכן תמיד באדם ומגדיר את אנושיותו בהבחנה מבעלי החיים האחרים.

לתפיסות אלו השלכות רבות לשוויון ערך האדם ולזכויות המוקנות לו על ידי בוראו, כמו הניסוח הפותח את החוקה האמריקנית. לפי התפיסה היהודית מוטלות על האדם חובות לעשות את הישר והטוב בעיני אלוהים, כמצוות התורה בפרשת קדושים.

השופט יצחק שילה, סגן נשיא בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כתב בדפי פרשת השבוע (119) שמוציא המרכז להוראת המשפט העברי על "ואהבת לרעך כמוך" כנורמת יסוד לחוקת המדינה. אני מתמצתת מקצת דבריו שם:
מצוות "ואהבת" אינה ממין האהבה האמורה ב"שיר השירים", אלא רגש של הזדהות עם הזולת המתבטא בדאגה לשלומו ולרווחתו. קדמונינו ראו בצו זה נורמה יסודית של מערכת המשפט כולה, אלא שכידוע נחלקו ר' עקיבא ובן עזאי בדבר מידת היקפו. ר' עקיבא ראה את המחויבות המשפטית כמוגבלת לחוג שהאדם שייך אליו, שבאופן טבעי הם בני עמו – אך גם נכללים בהם הגרים, גם אם הם בני עם זר. בן עזאי לעומתו נוטל לידיו אבן בוחן אחרת – "השוויון, כיוון שכל בני המין האנושי נבראו בצלם אלוקים" – אמר – "זה ספר תולדות האדם, כלל גדול בתורה".

אולי בהקשר של סיסמת המהפכה הצרפתית אפשר לומר, על פי שילה, שרבי עקיבא גרס "אחווה" ואליבא דבן עזאי המטרה היא "שוויון". היעד המשותף לשניהם, אני מוסיפה, היא אותה המחויבות המוסרית שלדידם היא גם נורמה משפטית של אהבת הרע – כי הוא כמוך – וזו אמורה לחייב את מדינתנו כמדינה יהודית-דמוקרטית.
פתחתי בערכי יסוד אלו כדי לתאר את הרושם הקשה שהשאיר בי ביקור אצל הבדואים בנגב לפני שנים אחדות. מה שראיתי שם עמד בניגוד גמור לרוח המקורות שהצגתי כאן.

ידידה לקחה אותי לביקור אצל הבדואים בנגב. סיירנו יום שלם ולמדתי הרבה, אך כעת אני רוצה לתאר חוויה טראומטית אחת. ביקרתי בבית ספר לא רחוק מעומר, בית ספר יסודי שלומדים בו אלף ומאתיים תלמידים. חלק מן הילדים נאלצו ללכת שלושת רבעי שעה עד להסעה (ואחר כך ציפתה להם עוד שעה נסיעה), וכך גם בדרך חזרה. זה היה יום קיץ לוהט. הכיתות נמצאות בקרוונים. אין חשמל. סיירנו בחצר, פתחנו ברזים – אין מים. והקשה מכול – אלף ומאתיים תלמידים ורק שני תאי שירותים עומדים לרשותם.

שאלתי את עצמי: הזאת מדינה יהודית? כיצד אנחנו, שחווים במסורתנו את סיפור שעבוד מצרים, את חוויית הזרות, הניכור, ההשפלה והעבדות, שמודעים לתולדות עמנו ולחיינו כמיעוט נרדף בכל רחבי תבל – כיצד יכולים אנו, כשאנחנו קמים ומתנערים מעפר וזוקפים קומתנו כעם, לעולל לאחרים את שעוללו לנו? חזרתי הביתה מאותו סיור וכתבתי מכתב למי שכיהן אז כשר החינוך, מר יוסי שריד. התברר לי עם הזמן שאפילו הוא, שניסה לתקן פגמים באפליה בתחום החינוך בערי הפיתוח ובמגזר הערבי, לא הצליח לחולל שינוי בסיסי בבעיית האפליה.

אני רוצה לצטט מתוך דו"ח של ועדת אור רק כמה שורות, כדי לבסס את טענתי על האפליה והקיפוח של המגזר הערבי: ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000, מתוך תמצית הדין וחשבון מיום 1.9.03

3. האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות היו תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל. המדינה, וממשלותיה לדורותיהן כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי במגזר הערבי מתאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני למגזר זה. המדינה לא עשתה די ולא חתרה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולעקור את תופעת האפליה והקיפוח. בד בבד, לא נעשה די על מנת לאכוף את החוק במגזר הערבי, ותופעות בלתי חוקיות ובלתי רצויות השתרשו במגזר זה.

כתוצאה מכך ומתהליכים נוספים, שררה במגזר הערבי מצוקה קשה בתחומים שונים. מצוקה זו ניכרה בין היתר, בתופעות של עוני, אבטלה, מחסור בקרקעות, בעיות קשות במערכת החינוך וליקויים מהותיים בתחום התשתית…

ובסעיף 24 – הטיפול במגזר הערבי, קבעה הוועדה, כי נושא זה הוא הנושא הפנימי, החשוב והרגיש ביותר העומד על סדר היום של המדינה. בתור שכזה, הוא מחייב מעורבות וטיפול והובלה אישית של ראש הממשלה. נקבע, כי הנושא הוזנח במשך שנים ארוכות ולא טופל כהלכה. הוא דורש טיפול הן בטווח הזמן המיידי, הן בטווח הזמן הבינוני והן בטווח הזמן הארוך. הוועדה קבעה, כי יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים. זכותם של אזרחיה הערבים של המדינה לשוויון נובעת מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ובהיותה של הזכות לשוויון זכות יסוד של כל אזרח במדינה. על המדינה לפעול למחיקת כתם האפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטוייה השונים.

בשירו "על סף בית המדרש" מספר ביאליק שיצא לעולם לחפש את האור ומשלא מצא אותו חזר אל בית המדרש הישן והמט לנפול, והוא כותב שם: "מהיות כפיר בין כפירים – מוטב אִסָפֶה עם כבשים". מאז כתב ביאליק את שירו חווינו את השואה ושוב איננו מוכנים להיות כבשים, אבל הייעוד היהודי הוא גם לא להיות כפירים וזאבים. למראה ניצול העובדים הזרים, קיפוח ערביי ישראל, הפקרת החלשים והעניים מבני עמנו, מִסְחָר בנשים – למראה כל אלה אני תוהה: האם עוד יהודים אנחנו?

כדי להעצים את מה שאני מרגישה – את הפער בין חווייתי היהודית הבסיסית ובין המציאות שאני רואה סביבי – אני רוצה לספר על יהודי אחד, שחי בתקופת השואה ושרד ממנה, נחשב לפוסק חרדי, תלמיד חכם חשוב ובעל נפש גדולה; אני מתכוונת לרב יעקב יחיאל ויינברג הידוע כבעל הספר שרידי אש. האיש התפרסם בגטו ורשה כמי שבשבת אחת בתש"א (1941), כשאנשים בגטו ורשה קרסו ברחובות מחולשה ואיש לא התייחס אליהם, הוא רץ לביתו וחזר וחבילת שטרי כסף בידו, ועמד ברחוב, זועק ומתייפח וצועק: "עִמדו, עצרו, הקימו את היהודי השוכב לרגליכם, קראו לרופא… אני משלם…"
התמונה של רב מפורסם העומד בעצם יום השבת ברחוב וכסף בידו והוא מתייפח בבכי עשתה את שלה, ואנשים נחלצו לטפל ביהודים שקרסו ברחוב. אבל אני רוצה לקרוא לכם דברים שכתב הרב ויינברג לאחר השואה במאמר על גאולת ישראל וגאולת העולם, בהקשר של המדרש הידוע "מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" אני מצטטת בדילוגים:

ארבע מאות שנה הכבידה יד הברזל של מצריים על גבם של ישראל, וכמשא של הררי עד העיקה עליהם וכיוון ששקעו לעיניהם עכשיו סוס פרעה ורכבו בים – הוסרה המועקה, וכצריחה הבוקעת ועולה מלב נעווה התפרצה לפתע רינת גאולים מפיותיהם של אלפי מאות בני אדם שנשתחררו מכבלי העבדות, והרינה כסערה הולכת היא הלֹך וגָבֹר, עָלֹה וסָאוֹן. ונזקקים להם מלאכי-השרת בשמי מרום ופותחים את פיהם בשירה אף הם לעומת מקהלת מזמרים הומייה.
ברם, לפתע פתאום נאלם קול השירה וששון ההתלהבות נפסק. באמצע הרעש והשׂאון בת קול יוצאת וצווחת "מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח לפני בשירי ניצחון? רצונכם להתמכר לשמחה נטולת כל עיכוב ולחֹג חגים ברוב פאר – איך תוכלו ואיכה תעיזו לעשות כדבר הזה?"
ונאלמה הרינה והשמחה נשתתקה.
ושתוקה היא שמחת ישראל – מני אז ולעולמי עד…
דברי אלוקים אלה חתכו את גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים. גורלו קשור בגורלה של כל האנושיות. ורק כשתבוא גאולה שלמה לאנושיות כולה, יגיע גם יום החג לישראל, אבל עד אז לא ניתן לישראל לפצוח בשיר של שמחה.
מעשי ידי טובעים בים ואתם רוצים לפתוח בשירי תהילה ושבח? עדים אתם שאלפים, אלפים מבריותיי טובעים בים של עוני ודמעה – איך תוכלו לשמוח, איך תוכלו לשבת במנוחה למראה העוני שלא יסופר שנמשך בתוך בני-אדם?
כקול קורא מצלצלים באוזננו הדברים האלה, קול הקורא למצפון האדם ומכריז על סבלם ועוניים של בני-אדם. קול אלוקים זה הקורא, נשאר דבוק בנשמתו של ישראל, ונעשה לכוח המניע שלה – היותר פועל וכביר. צליל זה הולך ומצלצל בתמידות בנשמתו של כל יהודי ויהודי, ההד של אותה בת קול, של קול ההשתתפות בצער הרחמים הישראליים. ואותו קול ההשתתפות והרחמים נעשה ליהודי לחוט השני שבמצפונו. המצפון היהודי, שירו של ישראל, אינו יכול להירגע ולהישאר אדיש בפני עוניים של בני אדם, בכל מקום שהוא חש בו, בכל מקום שהוא רואה עיוות דין, קלקול של ההרמוניה, של משפט וחירות – מיד הוא שומע בפנימיותו אותה בת קול הקוראת לו: "מעשי ידי טובעים בים…"
"מעשי ידי טובעים בים…" זה מה שחתך לעולם את גורל ישראל, ושם את חותמו על המצפון היהודי ברם, גורל ישראל ומצפונו – האינם שני דברים שהם אחד? רגש ההשתתפות הנו קו יסודי באופיו של היהודי, ובכלל סימן מובהק לבן ישראל אמיתי, כמאמר חז"ל (יבמות עט, ע"א) "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים" וכל-כך הרחיקו לכת בזה עד שאמרו שמי שאין בו מידות אלו אינו מזרע ישראל ואין דמו דם ישראל.
החמלה היהודית מקפת הכול – אפילו הדומם, כמו שאמר ישעיהו הנביא: "כל גיא יינשא וכל הר וגבעה ישפלו".

בל נטעה – יש במקורותינו גם פן מנוגד, יש בקשת נקמה, יש מרכיבים של לאומנות ויש הלכות רבות להדרת הגוי ולביזויו. מי שרוצה יכול למצוא מקורות התומכים בגרסה מנוגדת לזו שהצגתי.
במאמר באנגלית שפורסם לאחרונה מציג מרק שפירו חליפת מכתבים מדהימה בין הרב יחיאל ויינברג לפרופסור רפורמי בשם שמואל אטלס שישב באנגליה. בין שניהם מתפתחת ידידות נפש עמוקה, והרב ויינברג משתף את ידידו בחיבוטי הנפש שלו – האישיים והאידאיים. בין השאר תוהה בעל שרידי אש אם לא תרמנו גם אנחנו, היהודים, לשנאה שהופנתה כנגדנו, ובהקשר זה הוא מונה מרכיבים הלכתיים של הדרת הגוי והערמה עליו.

אפשר אמנם להבין את הצורך שהיה ליהודים האלה להתגונן, אך אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאומץ המוסרי של הרב ויינברג שהתבטא בהעמדת הדילמות והשאלות הנוקבות.
קטעי המכתבים במאמר מדהימים, אך לענייננו כאן אני מבקשת להדגיש שאיני באה לצטט מקורות ולהעמיד תמונה מזויפת ואפולוגטית. אני באה לומר שמתפקידנו לבחור בקול היהודי הראוי ולהעצימו.
בעולם שבו מדגישים את ערך האוטונומיה אנו חייבים להיענות לקול היהודי המצווה "ובחרת בטוב", להדגיש את שוויון האדם – האנושי והאזרחי – ולהעלות על נס את רגשות החסד והחמלה ולהעצימם.
"אל לאימה שאנו חשים מול הברוטאליות של הטרור להובילנו לניהיליזם", כותב דוד הרטמן,
או לשלילת ערכם של מאמצים אנושיים לבנות עולם של צדק ושלום. אנו עם הבונה על זיכרון היסטורי. לא נשכח את יציאת מצרים אבל גם משה הבין, שבמקום להתקבע על זיכרון הסבל במצרים, יש להפוך את הזיכרון לזרז הדוחק בנו שלא לדכא את הזר.
לא ננטוש את ההיסטוריה, אך לא נגדיר את זהותנו ע"י זיכרונות הסבל בלבד, אלא נבנה באמצעותו את איכותה הרוחנית והמוסרית של חיינו בהווה… אמון בחיים ובפוטנציאל ההתחדשות המוסרית, למרות חוסר הוודאות של המצב האנושי, מבטא את כוחם של יציאת מצרים ושל ההתגלות בסיני כזיכרונות יסוד של קיומנו.
"וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

 ___________________________

דברים שנאמרו על ידי טובה אילן בפנל של "קול יהודי" בכנס "הקהל" באפעל – על "הבאר של המקורות".

 פתיחת/סגירת תפריט: Yoast SEO

Yoast SEO

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »