בהקדמה1 למהדורה העברית של יוונים ויוונות בארץ ישראל פותח שאול ליברמן כך:
"שנו רבותינו בתוספתא (סוף מנחות): אמר ר' יוחנן בן תורתא וכו' באחרונה – מכירין אנו בהן שהן עמלים בתורה וזהירים במעשרות, מפני מה גלו? – מפני שאוהבין את הממון ושונאים איש את רעהו, ללמדך, שקשה שנאת איש את רעהו, ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וכו'"…
התנא שלנו, כותב ליברמן, ידוע לנו כמתנגדו של בר-כוכבא, ובשעה שר' עקיבא עמד והכריז על מרד בר-כוכבא: "דין הוא מלכא משיחא", ענה כנגדו ר' יוחנן בן תורתא: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא". ר' יוחנן בן תורתא עומד וצווח: "שום זכות של תורה ומצוות אינה עומדת בפני האויב כל זמן ששלטת בעולמנו שנאת חברים ואהבת הממון, ולא עוד אלא שהאהבה היא אהבת הממון והשנאה היא "שנאת חינם", כלשון הבבלי והירושלמי שם.
מן התוספתא הזאת, שליברמן מגדירה כרעיון אגדי, לומד ליברמן על היות העם היהודי בארץ ישראל בתקופת בר-כוכבא זהיר במצוות ובמעשרות.
עובדה חשובה זו אינה מפריעה לחוקר הדייקן והזהיר להסיק בפתיחות ממקורות רבים אחרים שאף שהעם שמר מצוות בקפדנות, לא הפריע לו בה בעת להיות מעורה בתרבות הכללית ששררה באותו הזמן בארצות הים התיכון. את ספרו זה הוא מקדיש להוכחת תזה זו, והוא נותן למקורות לדבר בעד עצמם.
גישה מעין זו רלוונטית להמשך דבריי, אך ברצוני להפנות מבט למשמעות קרובה, אחרת, הטמונה בתוספתא המצוטטת:
בשעה גורלית מאוד לעם היהודי, ברגע של אמת, כששאלת ההצטרפות למרד בר-כוכבא פירושה היה להיות או לחדול, עמדו שניים מגדולי התנאים זה מול זה ונקטו דעות מקוטבות בשאלה המכריעה: האם בן דוד בא או שמא לא איכשר דרא?
חכם כרבי יוחנן בן תורתא לא נסוג מלהטיח ברבי עקיבא: "יעלו עשבים בלחייך ובן דוד לא בא". לא רבי עקיבא, לא חכמי דורו ולא חכמים בדורות הבאים, לא ראו בהטחה זו של רבי יוחנן מינות חס ושלום, ולא נתפסו על ידי מישהו מחכמי ישראל כנוקטים עמדה נכוחה או מנוגדת לאמיתה של תורה.
זה זמן רב אני עוקבת בדאגה אחר גילויים של תפיסה הרווחת ברחוב הדתי, כאילו יש רק שיטה אחת, דעה אחת פוליטית, חברתית, חינוכית או אחרת, המכוונת לאמת, וכל הדעות האחרות נפסלות כשגויות או כמורדות באמת התורנית.
לגישה עקרונית זו בדבר אמיתות אבסולוטיות המתגלות, כביכול, לתבונה האנושית יש השלכות בתחומים רבים של חיינו, ואני רואה בהן סכנה מרובה.
במועצה של הקיבוץ הדתי שעסקה ביחסנו לחברה הישראלית, עמדתי על ההשלכות של גישה מעין זו על התרבות הפוליטית, וכך אמרתי שם: לעתים קרובות רואים בשיטה הדמוקרטית על תפיסתה הפלורליסטית שיטה שמנוגדת לתודעה הדתית, המבטאת רצון של אל אחד ועומדת מעל חוקי אנוש. מתוך הסתכלות במקורות ההלכתיים נראה לי שתפיסה זו מוטעית ביסודה. לפי שיטה אחת המחלוקת ההלכתית אינה תוצאה של כישלונות האדם, אלא משקפת את האופי הפלורליסטי של הרצון האלוהי. "התורה מרועה אחד ניתנה" ו"לא ניתנה חתוכה". "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". במתן תורה טעם כל אחד מהדיבר האלוהי "לפי כוחו או לפי טעמו" וכדומה. מכאן נובע שבעומק העניין אין פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסה פלורליסטית יהודית ובין מושג הדמוקרטיה החילונית. וכך אומר הרב קוק בעולת הראי"ה: "יש טועים, שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה, כי אם על ידי צביון אחד בדעות ובתכונות… ובאמת אינו כן כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם, כי אם דווקא על יד הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו, איך לכולם יש מקום… כל אחד לפני ערכו, מקומו ועניינו…" 2
ברעיון הדמוקרטיה המודרנית טמון בעצם רעיון דומה, שהחוקים והחירות האזרחית אינם אלא תוצאה של פשרה בין דעות מנוגדות. אמנם לא תמיד הן מייצגות את מה שבעינינו הוא צודק וישר, אך בסופו של תהליך זה הן יוצרות את המהלך המאוזן. מכאן הצורך והחובה לביקורת המשטר, אך גם הצורך להבין את חלקיותה של האמת שאנחנו מייצגים. יש צורך בענווה, שהרי ייתכן שהאמת שלנו אינה האמת המוחלטת. ענווה כזו תביא לא רק להאזנה קשובה לדברי היריב, לא רק לאי-פסילתו, אלא גם לניסיון להתלבט בניגוד שהעניין – כל עניין – טומן בחובו, ולהעלות הצעות לפתרון המטפלות טיפול יזום בצד שנדחה.
הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מרמה זו. אך שתי התפיסות שהעמדתי, הדתית והאזרחית, שואבות באופן כלשהו מהרעיון הדתי, שידיעתו של האדם לעולם תהא חלקית ומוגבלת לזמן ולמקום, ורק הקדוש ברוך הוא מאחד בתוכו את כל הניגודים כולם. המתבונן בתהליכים הפוקדים את המחנה הדתי יבחין שלתרבות הפוליטית שלנו הוכנסו דפוסי ויכוח צורמים החותרים, לדעתי, תחת אושיותיה של מדינתנו הצעירה שכה ייחלנו לתקומתה.
פרופ' יעקב כץ, ההיסטוריון הנודע, קובע ש"אין זה קל למדינה צעירה וקטנה להכיל שני מיעוטים מיליטנטיים, ששניהם מסתמכים על עליונות הסמכות האלוהית. האחד מכחיש את עצם הלגיטימיות של המדינה, והשני מעמיד בספק את סמכות הממשלה, וחש שהוא רשאי להתעלם ממדיניותה". מי שמציג את דעותיו הפוליטיות כמייצגות דעת תורה, לא רחוקה ממנו הדרך להצגת מעשים הנוגדים את החוק כמעשים העומדים מעל לחוק. וכבר היו דברים מעולם ודי לחכימא.
כבר בתשכ"ז הבחין פרופ' א"א אורבך בספרו על יהדות וחינוך 3 בסכנות בתחום החינוך הדתי, העשויות להוביל לתופעות שציינתי. במאמרו על "האידיאל החינוכי בתפיסת היהדות" הוא מזהיר מפני הסכנות הנובעות, לדעתו, מן "ההסתגרות, ההאחדה וההתנשאות, המשווים לחינוך אופי של מסדר צבאי". בין השאר הוא טוען שהחינוך במסגרת אחידה וקבועה יש לו עוד תוצאות לוואי, והן צמצום פיתוחה של האישיות. כוחות השכל והנפש של חניכינו מתלבטים אז בתחומי המקצוע שהם בוחרים, אבל לא בתחום הדתי הספציפי. פרופ' אורבך מדגיש באותו מאמר שאת דת ישראל מציין חוסר דוגמטיות בעניינים רבים, וקביעה זו פותחת לדעתו פתח רחב למחשבה דתית, ומחשבה זו לתחומיה ולענייניה השונים מן הדין שתתפוס מקום בחינוך בימינו דווקא.
מאמר אחר בשם "האם עוד יהודים אנחנו", השונה במגמותיו ובענייניו אך דומה לו מן הבחינה של הביקורת ותחושת הסכנה למעיינות היצירה של היהדות, כתב עוד בשנת תשי"ב פרופ' ע"א סימון: "ארץ ישראל הוסיפה לנו שטחי מציאות לקדשם, שהפכו בגולה לרשויות של חולין. יש כאן סיכוי גדול וסכנה לא קטנה הימנו. הסיכוי – קידוש החול, לרבות המדינה, הסכנה – חילול הקודש דרך פוליטיזציה לרבות האמונה. אילו נאלצנו להעריך בשעה זו את כיוון ההתפתחות, היינו חייבים להודות שהסכנה גדולה מן הסיכוי, אך תקוות הקווים היא שיחס זה עשוי להשתנות לטובה". 4
גם אם לא קיבלתי את מקצת ההנחות שעמדו ביסוד מאמרו של סימון, נראית לי מאוד תחושת הסכנה לגבי הכיוונים הפוליטיים והחינוכיים המסתמנים ביהדות האורתודוכסית ומסכנים בראש ובראשונה את כוח יצירת האמת של יהדות זו. נראית לי גם הקריאה העולה משני המאמרים לחינוך רחב ופתוח של האישיות הדתית, זו השלמה עם קיום המצוות אך אופקיה הרוחניים והדתיים רחבים ופתוחים לקלוט ולעכל את כל הטוב והיפה שמחוצה לה.
הנושא של הפתיחות בחינוך כבר נדון הרבה. במסגרת זו אני רוצה לייחד את הדיבור על היבט אחד: הסמכות שבחינוך ובהוראה כהיבט שיש בו כדי לקבוע את אופני החשיבה והשקפת העולם של הדורות הבאים.
קבלת סמכות היא מאבני היסוד שעליה נשען כל חינוך דתי, והיא אכן גם יסוד מוסד של החינוך הדתי שלנו: "גדול המצווה והעושה". קדושתם של המקורות ויחס הכבוד אל נושאי התורה ולומדיה, "לא תסור", והצורך לקבל את הכרעותיהם של חכמים הכלול במצוות "אשר יורוך" – כל אלו והרבה יותר מכך מהווים מערך סמכותי אדיר הכופה עצמו על כל דור חדש ומחשל את השלשלת של מסורת הדורות. ואולם יש לחשוש בהוראה ובחינוך מהעמדת מידת אמת בלעדית בפני הלומד. זו עשויה לייצר אשליית סופיות ולחסום את הדרך להעמדת שאלות נוספות, להעלאת ספק, להתקדמות ולחידוש. היא נוטלת מחירותו של הלומד ואין, כידוע, למידה אמיתית ללא חירות.
היהדות אינה קתולית, ואין בה אפיפיור. כל כוחה בהתנצחות המתמדת של בירור האמת. נטלת יכולת זו, ואתה לא רק נוטל את כוח יצירתה, אלא, כפי שכתב פרופ' אורבך, אתה נוטל את נשמתה.
כמה יפה תיאורו של הרב סולובייצ'יק, הזוכר מזיכרונות ילדותו את התנצחותם של חכמי הדורות בביתו שלו. "זכורני, כך הווינא טליא… אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו… דרכי הייתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מארי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם… אני עשיתי אוזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מילה אחת… ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: א) הרמב"ם מוקף מתנגדים ו'אויבים'… ב) המגן היחידי הוא אבא מארי… הייתי מרגיש כי… הרמב"ם בעצמו היה יושב עימדי במיטתי… אבא היה מדבר… הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה, הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל… גם אני השתתפתי בשמחה זו… הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת-לב בפי: אימא, אימא, הרמב"ם צודק. הוא ניצח את הראב"ד…
אולם, לפרקים לא תכופות – לא האיר מזלו של הרמב"ם – אויביו הקיפוהו מכל צד… עיניי היו זולגות דמעות. לאט הייתי בא אל אימא והייתי אומר לה… אימא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער, הייתה אימא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה, כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם…" 5
מעבר לחוויה המרתקת של תחושת הנוכחות של חכמי המסורה בביתו של הילד, חשוב כאן להדגיש את החוויה הריגושית התומכת בחוויה האינטלקטואלית של ההתנצחות, הוויכוח והדיון, שכן הם-הם הבסיס לאותה יכולת יצירה שאליה אני מתייחסת.
באופן דומה אומר ר' חיים מוולוז'ין בפירושו על פרקי אבות: "יהי ביתך בית ועד לחכמים והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". והנה הלימוד, הוא כותב, נקרא מלחמה, "כל שכן מלחמתה של תורה, אם כן גם התלמידים לוחמים ייקראו… כמו שאמרו חז"ל (קידושין לג) לא יבושו וגו', כי ידברו את אויבים בשער. אפילו אב ובנו, רב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה, ואינם זזים משם וכו', ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו, כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שנאמר 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והווי מתאבק', מלשון 'ויאבק איש עמו' שהוא עניין התאבקות – מלחמה, כי מלחמת מצווה היא".
אמנם בהמשך מזהיר ר' חיים שזה בתנאי "בעפר רגליהם", רוצה לומר בענווה ובהכנעה, ולדון לפניהם בקרקע… אך אין עניין זה של הצורך בענווה מוריד מעצם עניין חירותו של הלומד. המגמה העולה מכאן היא שיש צורך לחנך ל"תרבות של מחלוקת". לא רק שאין לגרוס פעולת הוראה שלפיה התלמיד לומד אמת אחת "וכזה ראה וקדש"; אפילו גישה שלפיה התלמיד צריך לבחור שיטה אחת מכמה שיטות מנוגדות – אינה נראית כתורמת לתרבות של מחלוקת שעליה אני מדברת. יש לפתח יכולת לראות את האמת החלקית שבכל דעה, ובעיקר יש לפתח את היכולת והנכונות של התלמיד לקבל בו זמנית עמדות סותרות.
כבר הבאתי את דעתו של הראי"ה קוק זצ"ל בעניין המושגים הסותרים הבונים את הבניין השלם והאחדותי, אך רצוני להצביע על עניין נוסף.
מי שקורא בעיון את מסותיו-דרשותיו של הרב סולובייצ'יק, בוודאי מבחין בצמדי המושגים המשמשים ברעיונותיו: דין וחסד, הבדידות ו"היחד", הוודאות והספק, האמונה וההלכה – לכאורה קטבים מנוגדים, למעשה רצף אחד באדם ומחוצה לו. המתח ביניהם מבטא את הניגודיות הבסיסית הקיומית. לכאורה – היעדר אחדות, למעשה – פנים שונות של אחדות ושלמות.
מכאן הצורך בהוראה המדגישה את ה"אולי", המלמדת לחיות עם האי-ודאות, עם העמימות. ביטחון בקדוש ברוך הוא, אך אי-ביטחון בכל הקשור לאמת האנושית הספציפית, גם זו שאתה מוכן להילחם להגשמתה. יש לחפש את המשמעות, אך להותיר ספק לגבי הדעה, המחשבה, הדרך, המהלך האנושי.
"אמת מארץ תצמח". נצטווינו לקבל הכרעות אנושית גם בפסקי הלכה, לא משום אמיתותן האבסולוטית, אלא משום שזוהי דרך העולם וזהו המהלך האפשרי היחיד בהכרעות אנושיות.
אני מודעת לכך שזוהי דרך קשה בחינוך. ילדים ומתבגרים מחפשים צדק אבסולוטי והנחיות של שחור-לבן, אבל חינוך הוא עבודה קשה, ועלינו מוטל לעשות כפי יכולתנו "ולא עלינו המלאכה לגמור"…
ואחזור למה שפתחתי בו: היכן היה הצדק האבסולוטי – עם רבי עקיבא או עם רבי יוחנן בן תורתא? מבחינה היסטורית, כולנו יודעים, שגה רבי עקיבא, כי הרי מרד בר-כוכבא נכשל. מבחינת המהלך האלוהי – אין מקום לסוג זה של הערכה.
אברהם יהושע השל, בשפתו הפיוטית, כותב בהקדמה לספרו תורה מן השמים: "איזו היא הפרשה שנשמת כל ישראל תלויים בה? תורה מן השמים. אין תורה אלא מן השמים, ואין שמים אלא מן התורה. סמי מן התורה את השמים ואין לך אלא דברי פיוטין, סמי מן השמים את התורה, ואין לך אלא רקיע. כנסת ישראל מסורה לתורה, והתורה מסורה לישראל. התורה וישראל כשלהבת הקשורה בגחלת. סמי מן התורה את ישראל, ואין לך אלא אותיות פורחות, סמי מישראל את התורה, ואין לך אלא גחלים עוממות. איזו היא הפרשה שתפיסת התורה תלויה בה? התורה – לא בשמים היא. אין משגיחים בבת קול, חכם עדיף מנביא. כשנתן הקב"ה תורה לישראל לא נתנה להם אלא 'כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד'. 'אילו ניתנה התורה חתוכה, לא הייתה לרגל עמידה'. 'נתנה התורה דעת לחכמים לדרוש ולומר'. 'אם אין חכמים אין תורה'. קטנות המוחין גוררת גלות התורה". 6
יש לגייס היום את החינוך ואת דעת הקהל כדי שלא תהא קטנות מוחין ולא תהא חס ושלום גלות התורה.
________________________________
1 דברים אלו אמרה טובה אילן בעת קבלת פרס ליברמן לחינוך בשנת תשמ"ח, אך עם חלוף השנים מתברר ששאלת החיים במחלוקת בציבור הדתי רק הולכת ומתחדדת, ואירועי השנים האחרונות יוכיחו.
2 הראי"ה קוק, עולת הראי"ה, כרך א, עמ' של-שלא.
3 א"א אורבך, "האידיאל החינוכי בתפיסת היהדות", על יהדות וחינוך, הוצאת ביה"ס לחינוך של האוניברסיטה העברית ומשרד החינוך, ירושלים תשכ"ז, עמ' 12-28.
4 ע"א סימון, "האם עוד יהודים אנחנו", מסות, תל אביב תשמ"ג, עמ' 9-46.
5 הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "ובקשתם משם", איש ההלכה – גלוי ונסתר, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"ט, עמ' 230-231, מצוטט בדילוגים.6 אברהם יהושע השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, לונדון וניו יורק תשכ"ב.
