| " וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: " (בראשית פרק כ"ג) |
שני פסוקים קצרים מסכמים את חייה של שרה אמנו, ואת פרידתו של אברהם ממנה. שני פסוקים קצרים וטעונים, בעלי צורה שירית.
בשני פסוקים אלה חוזרות המילים שרה ושנה/שנים, כל אחת ארבע פעמים. השורש "חיים" מופיע פעמיים – בתחילת הפסוק הראשון ובסופו ("ויהיו חיי שרה", "שני חיי שרה"), והמילה מוות מופיעה בתחילת הפסוק השני ("ותמת שרה").
הפתיחה "ויהיו" מעלה על לב מיד את המדרש הידוע: "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" (מגילה י', ע"ב). אומנם, לא "ויהי" לפנינו, והגמרא במגילה לא דרשה את הפסוק שלנו, אבל את קול הצער הבוקע מהגיית ו"יהיו" נוכל לשמוע היטב מהפסוק הפותח את הפרשה.
אברהם מלמד אותנו פרק בהלכות אבלות בפעולתו הנמרצת והבלתי מתפשרת לדאוג לחלקת קבר מתאימה ומכובדת, לספוד לשרה ולבכותה כראוי. אין אנו מוצאים בתורה מילים שבהם ביטא אברהם את צערו, לא נמצא גם את מילות ההספד שנשא אברהם (אם נשא). אברהם המקראי מבטא את רגשותיו במעשים.
רבים במהלך הדורות סיכמו את חייה של שרה אמנו, "עיקר האימהות" כפי שקרא לה הדרשן במדרש רבה.
כיצד סוכמו חיי שרה?
שתי מגמות נוכל למצוא אצל המסכמים. האחת, מהללת ומעלה על נס את תמימותה, ניקיונה מחטא, ויופייה )הפנימי? החיצוני?) של שרה. תכונות עליהן תחונכנה נשות העם היהודי לאורך הדורות. וסיכם רש"י את הדברים בפירושו לפסוק א': "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל. לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי: שני חיי שרה – כלן שווין לטובה".
המגמה השנייה בסיכום חייה של שרה, היא הדיון על סיבת פטירתה מן העולם. הפעם האחרונה בה נזכרת שרה בכתובים לפני סיפור פטירתה, הוא גרוש הגר הסמוך לגמילת יצחק. הסיפור המקראי מתקדם ומתאר את ברית אברהם ואבימלך בבאר שבע ואחר כך את מעשה העקדה.
לפי בעלי גישה זו, מותה של שרה הוא עת החשבון עימה. מה היו חטאיה? קנאתה בהגר, כעסה על אברהם והכשלת מלך מצרים. "אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו – נענש תחילה, שנאמר: ""ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (בראשית ט"ז) וכתיב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כ"ג); והני מילי, דאית ליה דינא בארעא" (בבא קמא, צ"ג ע"א). יש דיין בעולם! גם מי שמעלתו כמעלת שרה אמנו לעתים נוהג שלא כהוגן ונענש.
לפי אחרים, מותה של שרה הוא תוצאה ישירה של מעשה שלכאורה לא היה לה כלל חלק בו – העקדה! לא חטאים יש לרשום לחובתה אלא סבל וניסיונות יש לרשום לזכותה: המדרש הבא מופיע בגרסאות רבות ושונות, ולהלן בצורתו מבראשית רבה נ"ח: "ויבא אברהם לספוד לשרה. מהיכן בא? רבי לוי אמר מקבורתו של תרח לשרה בא. א"ל ר' יוסי והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים, אלא מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקדה ל"ויהיו חיי שרה".
העקדה הייתה לא רק ניסיון לאברהם ואירוע מכונן לאישיותו של יצחק; העקדה הייתה גם אירוע טראומטי וקשה בחייה של שרה, ואולי אף הקשה מכולם, זה שלא עמדה כוח לשאתו.
עדין שטיינזלץ, בספרו "נשים במקרא", קורא לפרק המתאר את פועלה של שרה: "שרה- בת זוגו של אברהם". בפרק זה הוא מפרט ומנמק כיצד מוצגת דמותה של שרה כשותפה שוות זכויות וחובות לאברהם בתהליך ייסוד העם היהודי.
אם נלך בדרך זו נוכל לסכם את חייה של שרה במקביל לסיכום של אברהם ולומר, עשרה ניסיונות נתנסתה בהם שרה אמנו: עזיבת מולדת בית ומשפחה בקיום ציווי "לך-לך" שהלכה עם אברהם, ניסיונות הרעב והמחסור בא"י, מסירתה הכפולה למלך מצרים ולידי אבימלך בידי אישה אברהם, הפרדה מלוט (וכל ההולכים וההולכות עימו), העקרות המתמשכת למרות ההבטחות לזרע לאברהם, הניסיון הגדול בהכנסת הגר לחיק אברהם והתמודדות עם הולדתו של ישמעאל, והקשה מכל – לקיחת יצחק לעקדה, בן שנולד לאחר שנות עקרות ארוכות.
בדורנו אנו מחפשים בכתובים, לצד תיאורם של האנשים שהלכו בדרך ה', גם את מקומן של הנשים. אופן הצגתן של נשים בסיפור המקראי הוא מלכתחילה משני, ועמדו על כך רבים (סימון, שפירא, זקוביץ, טריבל ועוד). אך אם נאזין היטב ונקרא בין השורות, אם נחפש בזהירות וסבלנות בדברי אגדה ומדרש, נוכל למצוא כיצד גם חכמים בדורות קדומים, שלא היה להם דבר עם תפיסות פמיניסטיות או מודרניות, ידעו להקשיב ולתת קול גם לסיכום חייהן ומספדן של נשים כשרה אמנו.
שרי / חוה יעקובר
א-להים נסה את אברהם
לא את שרי.
ואולי זו תמצית זכותה
של האשה:
מי שברא את רחמה
ונתן בה את הכאב ואת הלידה
לא העז לנסות את מדת רחמיו
האם יוכל
לעמוד בפני יסוריה.
