ממצרים והמדבר לארץ ישראל- זכור! אל תשכח!/ שרה עברון

פרשת עקב היא המשך נאום הפרדה של משה מעם ישראל, נאום שנישא בשבועות האחרונים לחייו. במרכזו של הנאום עומדת רשימה גדולה של מצוות מעשיות, שהמבוא להן הוא שילוב של סיפור ההיסטוריה המשותפת למשה, לעם ולקב"ה במדבר, ביחד עם הטפת מוסר ברורה. פרשת עקב היא קטע מהנאום, והיא מכילה בין השאר את סיפור חטא העגל והלוחות השניים. בשני מקומות במהלך הפרשה מספר משה לעם את שבחי הארץ אותה הם עתידים לנחול. בשני המקומות מוצגת ארץ ישראל כניגוד של מקום אחר, בתחילת הפרשה היא מנוגדת למדבר בו הם הלכו ארבעים שנה, ובסופה היא מנוגדת לארץ מצרים השופעת מים וכל טוב. בשני המקרים ארץ ישראל עדיפה, ובשני המקרים הישיבה בה אינה דבר מובן מאליו, או מובטח בכל מחיר, להיפך, הישיבה בה היא על תנאי ותלויה בעמידה בברית ובהתחייבות כלפי האל.

וכך נאמרים הדברים בלשון הכתוב בפרק ח' בספר דברים:

המדבר  – ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר (מִצְוֹתָו) [מִצְוֹתָיו] אִם-לֹא: ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָֹה יִחְיֶה הָאָדָם: ד שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: ה וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

הארץ – ו וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִצְוֹת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: ז כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: ט אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: י וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ

המדבר הוא מקום קשה, מקום בו עומד האדם למבחן, "למען נסותו", למען בניית אמונתו – הישמור את המצוות? היאמין שהאלוהים שומר עליו? זהו מקום רעב וצמא, מקום בו אפשר להתקיים רק בזכות ניסים… "על כל פי מוצא ה'". מקום בו אוכלים מן מן השמים במקום לחם, מקום בו לא בלו הבגדים, ולא אבדה יכולת ההליכה של העם, כל עוד נמשך תהליך חינוכו. "כאשר ייסר איש את בנו" זוהי תמצית הקשר הבונה בין עם לאלוהיו במסע במדבר.

אבל המדבר אינו מקום לחיים תמידיים. בסופו של המסע הניסי והמופלא והנורא מחכה ארץ מיוחדת. בפסוקים הבאים הנקראים כמעט כשירה, מופיעה שבע פעמים המילה: ארץ. והארץ הזו טובה, ושופעת מים, ולחם (בניגוד למדבר), ופירות. מפסוקים אלה למדנו את שבעת המינים. כל מה שנדרש הוא לזכור בזכות מי הגענו לארץ הזאת, ובאיזו זכות נישאר בה…

כל כך מעט!

כל כך הרבה!…

הפרק ממשיך ומזהיר מהתהליך האנושי בו ישכח העם את מה שהוא אמור לזכור. שתי מלים מנחות מוזכרות לאורך הפרשה – זכור! אל תשכח! וכך מתוארים הדברים שוב, תוך הדגשת המימד הקשה והנורא של המדבר:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: יב פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:יג וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה: יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: טו הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה: יח וְזָכַרְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: יט וְהָיָה אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כ כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָֹה מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

המדבר מתואר כאן במלים קשות: גדול, נורא, מקומם של הנחש, השרף והעקרב, ושוב מודגשת ההשגחה הניסית על ההולכים בו, השותים מים מהצור, ואוכלים מן.

לשון האזהרה מפני שכחת כל הטובות הללו, משמשת עד היום את יודעי השפה המקראית:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה:

ההיבריס, הגאווה העצמית הממלאת את נפשו של כל מי שהצליח, עלולה לפתותו לשכוח בזכות מי ולמה הצליח. אלה שישכחו – יענשו.

בהמשך הפרשה ישנו תיאור נוסף של הארץ המיוחדת הזו:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ט וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָֹה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם (דברים י"א)

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  י כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: יא וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם: יב אֶרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:

גם בקטע הזה ארץ ישראל מונגדת לארץ אחרת (והמילה ארץ שוב מופיעה בו 7 פעמים), אך הפעם, לא ארץ נוראה היא הארץ המנוגדת, אלא ארץ השפע – מצרים. ארץ ישראל היא אומנם ארץ זבת חלב ודבש, אבל אין זה ביטוי רק לשפע אלא גם לתלות הגדולה. ארץ ישראל אינה ארץ שמשקים אותה ברגלים ( בהם השתמשו לפתיחת הסכרים מהנילוס), היא תלויה בגשם. בארץ ישראל אין נהר גדול, עיני החקלאים בה נשואות לשמים: היבוא הגשם בעיתו? היספיק? זוהי ארץ הרים ובקעות, ועיני ה' בה תמיד. הוא משגיח ושומר, וגם מעניש. מי שחי בה, מחקלאות, כפי שחיו אבותינו, זוכה למתנה כפולה- גם לחיות בארץ זבת חלב ודבש, וגם לשאת עיניים תמיד לשמים, ולזכור מי נותן או עוצר את הגשמים, ולהתפלל עליהם.

בימים בהם הקשר לארץ ישראל כפשוטה, ארץ פיזית אותה מעבדים חקלאים בעבודה יומיומית מתמשכת, אינו מובן מאליו.

בימים בהם החקלאות, הציונות וההתיישבות אינן אידיאל נישא בראש חוצות – נזכור זאת אנחנו! נשמיע בחוצות הערים ברחבי הארץ כי השפע, החלב והדבש, אינו נחלת הרבים, כי ההישגים כאן אינם בזכות כוחנו ועוצם ידינו, ואינם מובנים מאליהם, ונזכור לשם מה חזרנו לארץ הזאת אחרי אלפיים שנות גלות.

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »