משבר הזהות של נסיך מצרים/ ד"ר גבי ברזלי

בשלושה סיפורים קצרים בפרק ב של ספר שמות, הוכיח משה את התאמתו לתפקיד המנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. הנכונות שלו לעמוד תמיד לצד החלש והנפגע מלמדת על אופי רודף צדק ושונא עוול, וזה בדיוק מה שצריך כדי ללכת אל פרעה ולהיאבק על חירות ושוויון.

אבל כשאלוהים שולח אותו לחזור למצרים, ממציא משה תירוץ ועוד תירוץ, סיבה אחר סיבה מדוע הוא איננו מתאים לתפקיד. מה שמתחיל בשאלות לגיטימיות, כגון: למה דווקא אני, ואיזה אלוהים אתה, הופך להיות סירוב מפורש יותר ויותר במהלך הסיפור, עד האמירה האחרונה של משה: "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח", חפש לך פראייר אחר, רק עזוב אותי.
ידוע שמשה היה עניו וצנוע, התורה עצמה מעידה על כך, ורבים מסבירים שזו הסיבה לסירובו לצאת לשליחות. הוא פשוט לא רואה את עצמו ראוי להיות מושיע ונציג האל.

אבל אני רוצה להציע אפשרות אחרת.
בסצנת מפתח בסרט 'נסיך מצריים', מיד לאחר שהרג את המצרי (בסרט, זוהי תאונה בלתי מכוונת), מנער משה הצעיר מעליו שני אנשים שמנסים לאחוז בו, מתוך אהבה ודאגה לשלומו. תחילה עושה זאת אחותו העברייה, שרק לילה קודם לכן נודע לו על קיומה, ומיד לאחר מכן מנסה אחיו המצרי, שגדל אתו כל ימיו, לתפוס בו ולעזור לו. הוא מתנער משניהם כיוון שאיבד את עצמו, הוא לא שייך עוד, לא לעברים ולא למצרים. הוא חייב לברוח.
באוהל יתרו במדין מוצא משה את עצמו מחדש. השורד העברי שגדל להיות נסיך מצרי, ממציא לעצמו זהות חדשה כרועה צאן מדייני. הוא נושא אישה, מוליד בן, וקורא לו גרשום "כִּי אָמַר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה." דווקא במצרים ארץ מולדתי, הייתי גר-זר, בלתי שייך, ואילו כאן, בארץ האחרת, אני מרגיש בבית, רחוק מהעימות הנורא בין שתי הזהויות שלי – המצרית והעברית.
ואז, אחרי שהמציא את עצמו מחדש ונרגע, קורא לו אלוהים לחזור למצריים, ומטיל אותו אל לב מאבק הזהויות שממנו ניסה לברוח. מה הפלא שהוא מסרב?