על סיפו של ספר ויקרא/ שרה עברון

השבוע  נתחיל לקרוא את פרשות ספר ויקרא,

בדברים הבאים אני רוצה לפתוח  אתכם את הספר, וללמוד יחד

אני מזמינה את מי שיכול/ה לקחת תנ"ך, עם או בלי פירוש, ולפתוח בפרק הראשון של ויקרא

אנו מתחילים בויקרא א א-ב

וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’

מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם:

פסוק זה, ויקרא א' א', הוא הפסוק בו התחילו דורות של ילדים בכל העולם היהודי את לימוד החומש .

היום, כשבבתי הספר אנו מתחילים בבראשית א', קשה לנו לדמיין זאת, אך המסורת היהודית ראתה בפסוק שלנו את שער הכניסה לחינוך היהודי.

ר' דוד צבי הופמן, פעל במאה ה19 בגרמניה. הוא היה ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מנהיג בעל שיעור קומה, ששילב בין עולם התורה האורתודוקסי לבין ההשכלה. הוא נלחם מלחמת חורמה בביקורת המקרא, וכתב פירושים לכל ספרי התורה. הפירוש הראשון  שכתב הוא פירושו לספר ויקרא, ובו הקדמה מרתקת.

וכך הוא כותב על פתיחת הלימוד:

רד"צ הופמן (מבוא לספר)

בעוד ששאר הכנסיות, אשר גם הם שאבו את הכרתם הדתית מן התנ"ך העברי, בוחרות לנושא לימודיהם מבין חמשת חומשי התורה בעיקר את ספר בראשית, נתפשט בבתי הספר היהודיים מקדמת דנא המנהג ללמוד בראשונה בספר ויקרא. אמנם, ספר בראשית ממציא לחוקר תוכן עשיר ומרתק מאד. כי הלוא הוא הספר היחידי המעניק ידיעות נאמנות על דבר התהוות העולם והתולדה הקודמת של האנושות, "אשר שום מדע ואומנות, בבואם לחפש את ערש מוצאם, אין באפשרותם להתעלם ממנו", ואין זו תאבדעות גרידא שממריצה את האדם להגות ולחקור במקורות אלה. אלא אדרבה, ההכרה המשותפת לכל בני האדם על דבר הקשר האחיד בין העולם ובין האנושות, בין העבר להווה, היא היא שנוטעת בתוך כל אחד את השאיפה לברר לעצמו את  תפקידה של ומטרתה של האנושות על יסוד ידיעותיו המוסמכות במקורות. ברם, בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב הוא לעשות ולקיים ומה לא לעשות, מאשר המחקר על התהוות התבל ועל תולדות-בראשית. לכן היו מבכרים תמיד בישראל לבחור באותו הספר כדי להגות בו, אשר לפי מדרש רבה ריש פר' בראשית סימנו האופייני הוא: "שהוא מלא הלכות רבות." לפי עדותו של ר' אסי בויקרא רבה נתנו ראשית לכל את הספר הזה בידי הילד, כדי להתחיל בו את קריאת התורה, ולפי הערת רש"י (חולין סו, א) הרי הוא אותו הספר, אשר יחד עם ביאורי המדרש המוסבים עליו, היה מצוי בישיבות בארץ ישראל ובבל "ושגור בבתי המדרש בפי כולם". משום כך נקרא הספר הזה בשם: "ספרא דבי רב" (פסיקתא זוטרתא פ' צו)… אם נספור את המצוות שנכללו בספר ויקרא, נמצא את מניינן לפי הרמב"ם 247, היינו כמעט כמחציתן של תרי"ג מצוות נמצאות בספר זה בלבד, ויאה מאד לספר זה הפסוק שהוא מסיים בו "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני", באשר ספר ויקרא מכיל כמעט רק מצוות ומעט מאד סיפורי קורות.

נחזור לפסוק הפותח את ספר ויקרא העמוס במלים המתארות דיבור:

וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

ויקרא    וידבר    לאמר   דבר      ואמרת

רש"י:

לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה

לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו,  שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה,

רש"י לוקח את הייתור, המלים העודפות, בפסוק, ובעקבות המדרש, נותן לו משמעות. אכן, הספר מלא בצווים, הוראות, ודיבורים, ודווקא בשל כך, נחוצה קודם הקריאה, ממקום של חיבה ואהבה. "ויקרא"

נחוץ לדעת כי השומע אכן פתח את ליבו ללימוד, שיש קשר חי בין מורה לתלמיד.

נשים לב להפניה של רש"י לפסוק בישעיהו ו המשתמש באותה המילה. הפסוק לקוח מישעיהו פרק ו', שנהוג לפרשה כפרק ההקדשה של הנביא, והוא מתאר את הדיבור בין השרפים בשמים בעת התגלות האל:

בִּשְׁנַת-מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי ישֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל:
ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:
ג וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהֹוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
ד וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:
ה וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵׁב כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:
ו וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן-הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:
ז וַיַּגַּע עַל-פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל-שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:
ח וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת-מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

התגלות ה' לנביא מכילה תמונה בה השרפים מכריזים על קדושת האל: "וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש".

רש"י מפרש שם:

וקרא זה אל זה:  נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד, וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו

רש"י מדגיש את הקשר ההדדי והתיאום בין השרפים, את התיאום ביניהם השומר על כולם: שלא יקדים האחד ויתחייב שריפה… כמה אקטואלי, שמירה הדדית.

לא מקרי בעיני שרש"י בחר, מכל המקומות בתנ"ך בהם יש שימוש בקריאה, דווקא את תמונת ההקדשה הזו, לפירושו לפסוק הפותח את ספר ויקרא הוא ספר הקדושה.

רדק (ר' דוד קמחי) מפרש את הפסוק באופן קצת שונה, קריאת ה"קדוש" היא בין המלאכים לבין עצמם:

שמעתי שהיה קורא שרף אל שרף זה והיה אומר אחד לחבירו דרך זרוז והיה קורא אחד לחבירו קדוש קדוש כקורא לחבירו: פלוני, פלוני, והיו אומרים: נקדש האל ביחד, ונאמר "קדוש ה' צבאות, כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה".

הקריאה כאן היא קריאה לעשיית קודש משותפת. (גם זו קריאה רלוונטית מאד בימים אלה).

ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהאתגר שבתכני הספר, שרבים מתכניו נתפסים רחוקים בעינינו. הוא קיים, וכך בדורנו מציג זאת הרב יונתן זקס, במבואו לספר ויקרא:

ספר ויקרא רחוק מעולמנו ומאתגר את הבנתנו: קורבנות, טקסי טהרה, וטומאה

חסר כמעט לחלוטין בעלילה

העלילה המועטה שיש היא קשה: מות בני אהרון ביום חנוכת המשכן

והספר לכאורה אינו "מסודר" הוא מערבב בין צווים מוסריים לצווים דתיים (צדק ושעטנז)

רחוק מאד מהמאה ה21.

ועם זאת הוא טעון משמעות אם נדע לפענח:

ויקרא הוא הספר האמצעי והמרכזי בחמשת החומשים, והחשוב בהם, מבנהו הכיאסטי של החומש שם אותו במרכז, הוא השיא סביבו נעה המערכת כולה

ספר ויקרא הוא ספר המפתח להבנת היהדות: המקום בו צוונו לראשונה "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת את הגר" "לא תיקום ולא תיטור" "קדושים תהיו – כי קדוש אני"

לא רק שנבראנו בצלם אלהים, אנו נקראים גם לנהוג כמוהו

הספר מכיל את הסדרת יחסי עובד-מעביד, ריכוך חוקי העבדות שתוביל לביטולם, שמיטת חובות וקרקעות, והשיא של שנת היובל: "וקראת דרור לכל יושבי הארץ"

מתוך שלושה קולותיה של היהדות: קול הכהן, הנביא והמלך. ספר ויקרא הוא ספר הקול הכוהני. הקול הכוהני המדגיש את ההבדל המהותי בין  בני האדם לאל, ומאידך את היכולת לגשר ולחבר ביניהם הקול הנושא עמו את תורת הכוהנים, אותה קיבלנו בסיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"

ספר ויקרא הוא עיון מתמשך במשמעות הקדושה וכיצד היא מתרגמת לחיים, והקול הכוהני, הוא המזהה את האל עם החיים, ומסרב לקדש את המוות.

הרב זקס מחלק את ספר ויקרא לשלושה חלקים: קדושה, גבולות, הקדושה בעולם

קדושה – הקורבנות והקרבה לה' בפתיחת הספר שנועדו למיעוט אליטיסטי ומקומם במקדש

גבולות – בין הקודש לעולם, הגבולות שנמצאים בפרקים האמצעיים של הספר – שרטוט הגבולות

הכנסת הקדושה לעולם – הפרקים בסוף הספר הפונים לכלל העם –  מקומם ציבורי

מהו הקול הכוהני?

הכהן הוא שומר הגבולות המבדיל המקדש המפריד מה במקום ובזמן הראוי, ומה לא.

ויקרא כתוב בקול הכוהני: והוא משתמש באוצר מלים ייחודי שונה מזה של ספרות הנבואה  או החכמה.

הנביא עובד את ה' באמצעות המלים שבפיו, ונמצא בשינוי מתמיד, כשהוא נענה לקריאת ההיסטוריה, התגובה הספונטאנית למציאות, בצקלונו של הנביא בולטות המלים: "צדק" "משפט" "חסד" ו"רחמים".

הכהן, מייצג את המערכת הקבועה של החיים, את מעגליות החיים היהודיים, הפעולות המרכזיות של הכהונה הן: "להורות" ו"להבדיל",

הבדלה היא הפעולה שעשה הקב"ה בבריאת העולם: הבדיל בין מהויות: חושך ואור, מים עליונים ומים תחתונים, ים ויבשה. רק אז יכלו להופיע כוכבים, ולצמוח חיים

הכהן שומר הסדר בעולם בו האנושות שואפת לאי סדר, הפעולות החשובות ביותר עבור כהן הן קודש וחול, טהור וטמא – מה מאפשר או מונע גישה לקדושה

רק בעולם מסודר תוכל לשרוד קדושה – זהו המסר הייחודי של הכהן

לצד להבדיל, מילת המפתח הנוספת היא :"להורות", ללמד, להנחות לשפוט, לחוקק, להדריך. המילה תורה נגזרת ממנה. "כי שפתי כהן ילמדו דעת"

עצם הרעיון שהאלוהים יכול להיכנס למרחב ולזמן הוא פרדוקסאלי. בזמן התנ"ך הכהן היה המומחה והמורה לחוק. משימתו היה לשמר את נוכחות הקדושה בלב מחנה ישראל. עולמו – מקדש, קורבנות טהרה וטומאה – באו לעולם כתוצאה מחטא העגל, וכאן נחוץ מבט רחב יותר על הספר בהקשרו:

ספר ויקרא אומנם פותח באוהל מועד:

ויקרא א א

 וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר

אך לקראת סופו נמצאים פרקים שנאמרו בהר סיני:

ויקרא כה א

א וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר

היכן נאמרו פרקי הספר? מה משמעות המיקומים השונים? על מנת להבין את המבנה הזה עלינו לחזור לסיפור בספר שמות. הרב זקס מפנה אותנו לתפיסתו של הרמב"ן, לפיה התורה כתובה כסדרה. תוכלו לעיין בפירושו לפרשת תרומה שמות כ"ה א.

הרב זקס מציע לראות את כל הפרקים משמות כד ועד ויקרא כה עיסוק הכרחי בהגדרה מחודשת של יחסי האל עם העם אחרי החטא: בניית המשכן, טהרת הנכנסים בו, הקדושה הנדרשת ממחנה שמשכן שכן בו, הטקסים, כל אלה הם מימד חדש עבור העם היהודי, מימד של נוכחות האל בתוך מחנה בני ישראל, על כל המשתמע. עם ישראל בעיצומו של תהליך קבלת התורה, חטא בחטא העגל, והברית הראשונה נשברה. הברית הופרה, ואחרי כן חודשה, ולוחות שניים ניתנו.

על רקע זה נבין את תפקידו של ספר ויקרא, בונה גבולות הקדושה, כדי שהאל יוכל לשכון בקרב העם.

שלושה מוקדי משמעות מציע הרב זקס להבנת ספר ויקרא, הנותנים לו משמעות עבורנו כאן ועכשיו:

קדושה. טהרה. וקרבן.

נפתח בקדושה:

השרש ק.ד.ש. מופיע בספר ויקרא 152 פעמים. הוא מופיע רק 4 פעמים בבראשית, ופחות מ 20 בספר דברים. השימוש בו מתמקד בעיקר בספרים בהם משה מביא את הקול הכוהני, שמות וויקרא. הכהן הוא אדם קדוש המבצע פעולה קדושה במקום קדוש.

מהי קדושה? מסע בעקבות משמעו הביטוי

הרובד הפשוט ביותר של המילה היא: "ייחוד למטרה מסוימת". כך בנישואין, המקדשים מערכת יחסים ייעודית רק לבני הזוג השותפים, ומבדילים את כל יתר האנושות מהזוג. כך בקשר בין עם ישראל לקב"ה. במובן הזה, טוען הרב זקס, מונותיאיזם דומה למונוגמיה.

רודולף אוטו, חוקר דתות שהיה איש דתי בעצמו, מכנה את הקדושה: "המסתורין הגדול של הדמיון", אותה אימה והתרגשות למול הסוד הגדול של האינסוף. הקדושה היא מה שבנוכחותו אנו חשים יראה, ענווה, חוסר אונים וחוסר הבנה, מתוך העמידה אל מול המציאות הזו של ה"אחר לחלוטין" נולדת הקדושה. (תומר פרסיקו על רודולף אוטו)

הרב סולובייציק דבר על קדושה כתחושת בית במקום ובזמן. היהודי "הנמצא בבית" במקום קדוש, ("קדושת המקום") מוצא את האל בכל מקום. זה "הנמצא בבית" בקדושת הזמן מוצא את האל בכל הזמנים, בהיסטוריה, בהווה, בעתיד.

הרב קוק דיבר על קדושה כמימד בו מצאו כל הדברים את אחדותם, בתוך אחדות האל ואורו האינסופי. לעלות בקדושה הוא לראות כל אדם, כל חפץ, כל רעיון כחלק מהשלם בתוך הסדר הכללי של הדברים, לפיכך, כל מה שחול יכול עקרונית להתקדש ברגע שנמקם אותו שם, באחדות הנותנת אור וחיים לכולם.

והאר"י, ניסח את סוד הצמצום. ההבנה שאת הסתירה בין הסופי לאינסופי שאינן יכולות לדור במרחב אחד, ניתן להסביר בצמצום שעשה האל, בנוכחותו, כביכול, כדי לתת מרחב וזמן לעולם.

הרב זקס מסביר את מושג הקדושה מתוך עיון בשני מוקדיה בתורה: שבת ומקדש

בבראשית ב אנו קוראים:

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם:
ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:

תמצית השבת היא היותה יום של אי עשייה, הפסקה, נקודת עצירה, חסרון במעשה

בעשרת הדברים בשמות כ' אנו קוראים:

ח זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:
ט שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
י וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
יא כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָֹה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:

העולם נברא בששה ימים אך הבריאה נמשכה יום נוסף. על היום השביעי הכריז אלהים כקדוש.

שבת תהיה חלון הזמן שבו אנו נראה את נוכחותו.

כיצד? באמצעות השעיית מעמדנו כבוראים, כיוצרים. אנו מוותרים על העשייה כדי לחוות את עצמנו כעשויים. שבת היא המקום שאנו מפנים לאלהים בזמן.

כך גם המשכן. מבנה המשכן היה נייד: קרשים, יריעות, כלים. בכל פעם שהוא הוקם מחדש הוא הגדיר חלל מסוים כקדוש, כלומר, מוקצה לאלהים. בתוך החלל הזה לא היה מה שיחצוץ בין המאמין לבין אלוהיו. בייחוד הוזהרו  הכוהנים להישמר ממגע עם מוות כל הדומה לו, משום שהמוות הוא אנושי במהותו, הוא נחלתם של בני התמותה, ואילו אלוהים מייצג את החיים. המשכן הוא המרווח שאנו מפנים לאלהים במרחב.

הקדושה היא החלל שאנו מפנים לאחרות של אלוהים – בהקשבה ולא בדיבור, בהוויה ולא בעשייה, בכך שאנו מרשים לעצמנו להיפעל ולא לפעול.

קדוש פירושו איפה מה שמתוך עצמו מצביע על מה שמעבר לעצמו. (שיח ושיג לפרשת יתרו)

הכוהנים הם הנמצאים במרחב הלימינאלי, הגבולי, בין הסופי לאינסופי, בין הקדוש ליומיומי. המתווכים בהוראה והבדלה.

קורבן

קורבן הוא המונח השני העומד בליבו של ספר ויקרא לדעת הרב זקס.

אם נשוב כעת להקדמתו של הרד"צ הופמן לתורת הקורבנות נמצא שם התייחסות סמלית לתורה זו. חשוב לזכור שבעת כתיבת הדברים, היתה הרפורמה ביהדות גרמניה בצמיחה, והרד"צ ראה לנגד עיניו קהילות המוחקות מסידורי התפילה שלהן כל איזכור לעבודת הקורבנות, וארץ ישראל:

אנחנו מובאים בהכרח אל ההכרה הסימלית של חוקת הקורבנות…

עלינו להתחיל באותם מעשי קורבנות שמסופר עליהם בספר בראשית, כי בוודאי לא נזכרו אלה מתוך שום כוונה אחרת אלא כדי להורות לנו את מקורם הראשון של הקורבנות ואת זיקתם אל הפולחן שנקבע לאחר זמן.

עבודת הקורבנות קשורה בקשר פנימי להכרת האל של בני האדם. אך עלתה במחשבתו של האדם ההכרה שיש מצוי עליון שבידו נתונה כל ישותו, מיד הרגיש את השאיפה הפנימית להכיר את המצוי העליון הזה כאדוניו ולתת לזה גם ביטוי מוחשי, היינו: בראשונה על ידי דיבורים, ואח"כ, במידה שההרגשות התגברו ודחפו להתפרץ בהבעה מוחשית, גם על ידי מעשים ממשיים ונמרצים, ולא על ידי מלים חולפות בלבד.

הקורבנות הראשונים הובאו על ידי קין והבל. אלה נקראים "מנחה" כלומר: מתנה (בר' ד, ג). הביטוי "מנחה" הוראתו בכל מקום שהוא נמצא במקרא: מתנה, שמוגשת לגדול במעלה ובכוח. יש המגישים את המנחה הזאת לשר גבוה משום שיש בכוחו לגזול מן המגיש את כל הונו. רוצים להתפשר עם העריץ ומקריבים את החלק כדי להציל את הנותר. אבל המנחה עשויה גם לשמש סימן לכניעה תחת עליון. מודים באדנותו של זה ואת עצמו משימים לעבד, שכל מה שקנה שייך לרבו. במקרה זה מכבדים את האדון ביקר ובעידית, ורק את הנשאר מחזיקים לעצמם. כזה היה קורבנו של הבל. הוא הביא את מתנתו מבכורות צאנו וחלביהן בכוונה הרצויה לה', שרצונו לשים לרגלי אדוניו האמיתי את המובחר והמשובח שבנכסיו כדי לקבל מידו את השארית כנדבת חסד. … אולם קין… הכיר כי ברכת אדמתו היתה תלויה בה' ושזה יש בכוחו ליטול ממנו את כל הונו, ולכן רצה להתפשר אתו ולתת לו את החלק כדי להבטיח לעצמו את הנשאר. על כן לא שעה ה' אל מנחתו של קין… במחשבות כאלה היו מלווים רוב עבודת הקורבנות של עובדי האלילים. פלצות אחזה אותם מפני "קנאת האלים" והתאמצו לבוא לידי פשרה עם הכוחות העליונים, כביכול, שאיימו על חייהם ועל ריכוזם.

נח, שראה במו עיניו באובדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה זו על ידי קורבן בעל חי. הדם שנשפך בתורת "נפש" בעל החי על גבי המזבח, היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקורבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, נח לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה'.

ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קורבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה ניסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה'. עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר. על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו, אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו. ולאחר שגילה את נכונותו השלמה לצייתנותו האיתנה, באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו. בזה הובע בבירור הרעיון, שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה' באמצעות קורבן בעל החי, אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה המשמעת השלימה לדרישות ה', שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם, שאת היא תכונה של "יראת ה'": משמעת בלתי מוגבלת לה'.

אם ב"מנחה" נרמזת הקדשת כל הרכוש לעבודה הבורא, וב"עולה" מסומל שהחיים עצמם שייכים לה' ותפקידם לעבוד אותו ולציית לו, הרי מסמן יעקב אבינו בקרבן ה"זבחים" שלו שנקרא אחרי כן "שלמים" עוד צד אחד של התלהבות עם ה' ולפני ה'. נזדמן אז ליעקב בפעם הראשונה לגלות את בטחונו השלם בה'. הוא נרדף פעמים רבות וצרות רבות אפפוהו, ומכולן יצא שלם ושלוו אז נוכח לדעת כי תמיד היה ה' עמו, כי הוא חי בקרבת ה', כי הא' היה רועה ומפרנס אותו ומשגיח על גורלו. לחיים אלה בקרבת ה' ניתן ביטוי על ידי קורבן "שלמים" שלו, הוא הביע בכך בגלוי: "ה' לי לא אירא" ו"ה' רועי לא אחסר". הוא התיישב כבן אל שולחן אביו והרגיש עצמו מובטח מפני כל אויביו.

ערך עוד יותר מעולה מזה קיבלו הקורבנות אחר מתן תורה בסיני ואחרי אשר גילה ה' את רצונו לעם ישראל, והוקם המשכן בתורת "אהל שכן באדם", כאהל אשר בו יהיה המקום להשרות השכינה בתוך בני אדם. ההערכה המעולה הזאת ניתנה בס' שמות כ"ט לח-מו. אחרי סידור עולת התמיד משמיע ה': "עלת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אזראועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי… ושכנתי בתוך בני ישראל… וידעו כי אני ה' אלההים, אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם".

כך מסביר רד"צ הופמן את הקורבנות.

הרב זקס, גם הוא, מסביר את רעיון הקורבן באופן סמלי, ומדבר על "עבודת התמיד של התודה, המתנה". הוא רואה בסיפור הקורבן בעקדת יצחק, דחייה  ומניעה של האל מאברהם להקריב את בנו, ובהקרבת בעלי החיים, את הדרך בה התורה מכוונת את בני ישראל להתרחק מקורבנות אדם, ובמיוחד ילדים. (דבר שבני ישראל התקשו עד מאד לעמוד בו, אם נעיין בספרי נביאים).

הרב זקס טוען שהתפיסה היהודית הבסיסית של קורבן היא הרצון. ומכיוון שחירות היא המתנה הנשגבת ביותר של האל לאדם, הכרת תודתנו אליו, היא החזרה של חלק ממנה, חלק מהחירות.

העובדה שהקרבה ביהדות אינה בהכרח קשורה בקורבנות בעלי חיים על המזבח היא הסיבה לכך שהיהדות הצליחה לשרוד את חורבן המקדש, טקסיו וקורבנותיו, כשחיי הדת שלה נותרו על כנם. מה שקובע בקורבן הוא מהות הוויתור. אם אנו נותנים משהו מעצמנו, מציעים לאל  בחזרה כהכרה למתנותיו, משהו שקיבלנו ממנו. חכמים, החליפו את עבודת הקורבנות בתפילה, בלימוד תורה,  במתן צדקה והכנסת אורחים.

המילים קרבן וקרבה משמעותן להיות קרוב. אנו מתקרבים על ידי מה שהבאנו ועשינו, אנו מתקרבים לאחר על ידי נתינה. מתנה יכולה להיות דרך לשימור מערכת יחסים, היא יכולה להיות אופן להבעת חרטה, או להכרת הטוב. בדרך זו או אחרת, הקרבה ביהדות היא אות ליחסי אני-את/ה בקשר עם האל. זוהי מחווה של אהבה.

העמוד השלישי של ספר ויקרא, הוא הטהרה.

כיצד נבין את חוקי הטהרה היום?

הרב זקס מציע, שחוקי הטהרה, משרטטים גבולות, בין האינסופי, לבין כל מה שממחיש באופן פומבי את היותנו סופיים ובני תמותה. לידה, מחלה, מוות.

האל אינו מבקש מאיתנו ואף איננו מסוגלים, לוותר אל המרכיב הפיזי בחיינו. להיפך, אנו חלק מעולם פיזי שהוא יצר, וזהו המקום בו הוא מבקש שנעבוד אותו. עם זאת, מתיחת הקווים ושמירת הגבולות, בין תחומו של האל לתחומנו אנו, הכרחית. כישלון לכבד את הגבולות בין מותר לאסור הוביל לגרוש אדם וחווה מגן העדן, ותוך דור הגיע הרצח הראשון, ותוך עשרה דורות מלאה הארץ חמס…

טהרה היא מצב (בדרך כלל זמני) של קרבה לקדושה, לחיים, לאינסוף.

וכך שרטטנו את המפה הכללית של עקרונות ספר ויקרא. קדושה. קורבן. וטהרה. שהרעיונות בבסיסם רלוונטיים עד מאד גם לנו כאן ועכשיו. ואני מקווה שנפתי כעת את הספר ביתר קרבה והבנה.

אסיים עם מושג נוסף, שהופך רלוונטי עד מאד היום – הטקס, וכך מסביר אותו הרב זקס במבואו לספר ויקרא:

הטקס, הריטואל, לא קבל מקום של כבוד בתרבות המערב, וזו אחת הסיבות בגינן ספר ויקרא נתפס בעינינו כזר ומרוחק. רבים מאתנו תופסים את הטקס כחלק מעולם המיתוס והקסמים. אנו יודעים שאיננו מורידים גשם באמצעות טקס, או זוכים בעושר על ידי שיחוד האלים, או מכריעים קרבות על ידי תפילות לבדן. גורלנו הוא בידנו, לא בשליטתם של כוחות מיסטיים.

היהדות מאמינה באל ללא ממד הקסם, וללא מיתוס. האל הוא האחר האולטימטיבי, אחד מתפקידי הכהן ביהדות הוא לוודא שעבודת האל תהיה שונה לחלוטין. אנו עובדים את האל לא כדי לקבל הצלחה, אלא כדי להישאר קרובים אליו, מפני שהוא הבהירות בעולם תוהו ובלבול, הוא החיים בעולם שלעתים קרובות אחוז במוות, הוא הנוכחות המכילה בתוכו את השינוי. הטקס בתורת כוהנים אינו קשור לתפקידים אותם מילא הטקס בחברה הפרימיטיבית.

הסוציולוג אמיל דירקהיים הראה כיצד טקסים יוצרים ומשמרים קבוצות. הוא מייצר זהות קולקטיבית. זהו דבר אחד לעבוד את האל ולהתוודות על חטאים בפרטיות מול נשמתך האישית, דבר אחר לחלוטין הוא לעשות זאת במקדש או בבית הכנסת בציבור. אנו "חיה חברתית" – לא טוב היות האדם לבדו. עומקה ורוחבה של חברה תלויה ביכולתה להתפלל יחד, להתוודות יחד, לחגוג יחד. בספר בראשית קשר אדם-אל הוא במסלול של אני-אתה, דרך אבות ואימהות האומה. לפני היות האומה. כעת, משנולדה האומה, היחס חייב להפוך ל אנחנו-אתה. לצורך זה נחוץ ארגון פעולה טקסי.

כשאנו עוברים מילדות לבגרות, והופכים אזרחים אחראים של קהילת האמונה, אנו נכנסים לעולם של ציוויים, לוקחים חלק בחיי העבודה שלו, ולומדים להפוך את שמחותיהם ואבלם של אחרים לאבל ולשמחה שלנו. הטקס קושר אותנו ליהודים אחרים בזמנים ומקומות שונים. יותר מכל דבר אחר, חיי הטקס שמרו את היהודים כעם במשך אלפיים שנות גלות ורדיפות. הטקס הופך אותנו מבודדים לחברים בעם הברית.

האנתרופולוג רפפורט טען שהטקס הוא הצגה של המשמעות. בני אדם מחפשים משמעות, ואחד האמצעים לכך היא השפה. אך שפה גם מאפשרת שקר. הטקס אינו מדבר הוא מציג. הוא משדר משמעות לא רק על ידי אמירה אלא גם על ידי עשייה, הטקס מכניס אותנו לתוך עולם של ערכים משותפים. לפעמים אנו בוגדים בערכים האלה, אבל על ידי נטילת חלק בטקס, אנו שבים אל העולם אותו הם מגדירים. רפפורט רואה זאת כעניין בסיסי:

על ידי ביטוי, קבלה, וביצוע של מוסכמות מוסריות, הטקס מכיל בתוכו לא רק סמלים מייצגים של חוזה חברתי, אלא את החוזה עצמו. וככזה, טקס, שגם מייסד, שומר, ומכסה את הפער בין התהליך הפרטי למערכת הציבורית, וזהו הבסיס (בהא הידיעה) למעשה החברתי.

וכך, ללא טקס אין קהילה, המשכיות, מבנה משותף של משמעות. היהדות נותנת מקום מרכזי לפרט. הטקסטים שלה אינם סטראוטיפים, אפילו דמויות דחויות כמו ישמעאל ועשיו, וכישלונות כמו שאול, זרים כמו בת פרעה, ושפחתו של נעמן שר צבא ארם, עומדים כיחידים עם זהות ומשמעות. על ההתגלות נאמר: "אין שני נביאים מתנבאים שפה אחת", כל אחד מקבל את ייחודו. יש הבדל בין אינדיבידואליזם לזהות. האינדיבידואליזם בונה והורס חברות. כך אומה של יחידים חזקים זקוקה, עוד יותר מאחרות, להיות מוחזקת יחד על ידי הטקס.

תורת כוהנים רואה את חיי הדת כבנויים על בסיסי טקס, שלא ישתנה. אפילו כשכבר אין לנו מקדש או קורבנות או כהונה מתפקדת, היהדות ממשיכה להיות דת של טקסים וזה מה שמשמר אותה בתוך הזמן, משרטט את ימיה בחסדו הכריזמטי, דומה יותר ליופי של נישואין רבי שנים מאשר התאהבות קצרה.

עם תובנות אלה, נוכל להבין ולאמץ אלינו ביתר קלות את המחשבה העומדת בבסיסו של ספר ויקרא, החומש האמצעי של התורה.

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »