זקן ממרא/ ד"ר שמואל פאוסט


יבואו ההיסטוריונים, הגיאוגרפים והארכיאולוגים ויחקרו את מיקומו המדויק של מקום משכנו הזמני של אברהם אבינו ב'אלוני ממרא'. את החכמים אין זה מספק. תחביבם הוא מדרש השמות. חכמים אינם מקבלים את האפשרות הסתמית, שלפיה שמו של אדם, או שמו של מקום, הוא מקרי. הם מבטאים בכך מודעות לאיכויות הספרותיות והסמליות של הכתוב, ומבינים שגם הפינות והדמויות הזניחות ביותר במקרא זוכות לשם בעל משמעות. דרישת השם מאפשרת להם להרחיב ולעבות את דמותו של נושא השם. במקרה הזה, דרשת השם מובילה אותם להמצאתו של סיפור דרשני קצר, שבה בעת משיב ומעלה שאלות רבות ומרתקות.

מרי בארמון

'והוא שכן באלני ממרא'
ר' יהודה אמר במישרי ממרא, ר' נחמיה אמר בפלטין [בארמון] דממרא,
על דעתיה דר' יהודה, אתרא דשמיה [מקום ששמו] ממרא,
על דעתיה דר' נחמיה, גברא דשמיה [איש ששמו] ממרא.

ולמה נקרא שמו ממרא?
ר' עזריה בשם ר' יודה: שהימרה פנים באברהם,
בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול,
הלך ונמלך בג' אוהביו,
אמר לו ענר: כבר אתה בן מאה שנה ואת מצער עצמך,
אמר לו אשכל: מה את הולך ומסיים עצמך בין שונאיך,
אמר לו ממרא: איכן לא עמד לך, בכבשן האש ובריעבון ובמלכים, וזה הדבר לא תשמע לו?
אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו עצה טובה למול, חייך איני נגלה עליו אלא בפלטין שלך.
הדא הוא דכתיב: 'וירא אליו ה' באלני ממרא' (בראשית יח, א).
(בראשית רבה, מא)

מהו מקום משכנו המסתורי של אברהם שהתורה טורחת לציינו? חכמים חלוקים בפירושם למילה 'אלוני' בשם המקום 'אלוני ממרא': ר' יהודה מפרש אלונים כמישורים, ור' נחמיה מפרש אלונים כארמון (העשוי, אולי, מעץ אלון). ומסבירים: לדעתו של ר' יהודה ממרא הוא שם מקום, ולדעתו של ר' נחמיה זהו שמו של אדם. אם אמנם 'ממרא' שמו של אדם הוא (כפי שהמשך הפסוק מתאר בבירור: 'והוא שכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר'), מדוע נקרא בשם זה? – 'שהימרה פנים באברהם', משיב ר' עזריה. הימרה' – לשון מרידה. הראה לו פנים של מרי.

תשובה נכונה – זכית!

משניתנה התשובה לשאלת השם, ובטרם ניגש לסיפור הדרשני, נציג שאלה משלנו: האם מה שהניע את חכמים לדרשתם הוא פשר שמו של ממרא זה? וזה בלבד? ואם כן, למה דרשו את שמו דווקא ולא את שמות אחיו, ענר ואשכול? ולא את שמותיהם של דמויות-משנה רבות המצויות בפרשה זאת ובפרשות אחרות? אפשר ששאלות אחרות, עמוקות יותר, הציקו לחכמים בבואם לדרוש את דרשתם.

השאלה הכללית העולה על הדעת היא, מהי חשיבותם של שמות המקומות במקרא, ומדוע טורחת התורה, המקמצת ברגיל מילותיה, לציין את מקום משכנו של אברהם? שאלה נקודתית יותר היא, למה נמצא אברהם במקום השייך לאחר, לאותו ממרא? מה הוא עושה דווקא שם? אם נשפיל עינינו לפסוק החותם את הדרשה, נמצא שה' אף נגלה אל אברהם במקום זה. השאלה אפוא מתחדדת: במה זכה ארמונו של ממרא האמורי להיות מקום התגלות הא-ל לאברהם? נשוב לביאור הסיפור, וננסה להשיב אגב כך על השאלות שהוצגו.

על פי הסיפור, נפגש אברהם לפגישת התייעצות עם שלושה ממקורביו, האחים ענר, אשכול וממרא. הנושא שעל הפרק – הדרישה הא-להית החדשה למילת הערלה. כל השלושה, אף שאֱמוֹרים הם ולא יהודי-בדיחות-הפולקלור, עונים לאברהם בשאלה. בא ענר ושאל רטורית: בגילך המופלג תלך ותענה את עצמך? החרה החזיק אחריו אשכול אחיו ושאל: למה לך לסיים – להיות מסוים, לסמן – את עצמך, ולהיעשות חריג בקרב אויביך? נענה אחיהם ממרא ואמר: האם אינך סומך על א-להיך? הרי בכל מצב קשה עמד לימינך והושיע אותך – כך כשהוטלת לכבשן האש, כך כשכבד הרעב בארץ, וכך במלחמת המלכים, ועכשיו אתה חושש שיאונה לך רע ממצוותו? את תשובתו של אברהם אין אנו שומעים, אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו פונה לממרא, שאת תשובתו אהב, ומבטיח לו כאות תודה על עצתו הטובה, לבחור בארמונו – אלוני ממרא – כדי להתגלות לאברהם.

הסיפור מסביר אפוא את פשר שמו 'ממרא'. עוד הוא מלמד מה הם 'פני המרי' שהראה לאברהם. עתה גם מתבררת השאלה שכנראה הציקה לחכמים – למה שם שוכן אברהם ושם מתגלה השכינה? מקום ההתגלות איננו עובדה סתמית, הוא מוכרח להיות מקום חשוב. במקרה זה – מקום הבעת תודה א-להית על עצה חכמה מפי חבר טוב ומאמין.

ברית ללא מילה

אחרי שבאנו על סיפוקנו במענה לשאלות המקומיות המטרידות, אני מבקש לתהות על עצם הרעיון הטמון בסיפור מומצא זה. התורה אינה מזכירה כל רמז להרהורו של אברהם אחר מצוות המילה. בפסוקי ההתגלות מדגיש ה' שוב ושוב את עניין המילה, שהוא אות הברית 'ביני וביניכם' 'בבשרכם לברית עולם', ומסיים באזהרה שמי אשר לא ימול 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר'. האם אפשר להיות מפורש יותר מזה? זה רצון ה' ופקודתו, ומדוע יבקש אברהם להימלך ברעיו הנכרים לגבי הוראתו המפורשת של הא-ל הנגלה אליו?! מנין לחז"ל רעיון ההתייעצות המפוקפק, המלמד על פקפוקו של אברהם?

התורה שותקת כאן את תגובתו של אברהם, בעוד שבכל שאר 'מפגשיו' עם הא-ל, אברהם בהחלט אינו שותק ומביע היטב את דעתו. בהתגלות הבטחת ההגנה והשכר, מגיב אברהם: 'מה תתן לי?… הן לי לא נתתה זרע…' (בראשית טו, ב-ג); בהבטחת ירושת הארץ, מבקש אברהם ערבויות: 'במה אדע כי אירשנה?' (טו, ח); בהתגלות הברית והמילה מובטח לאברהם בן משרה. אברהם, כידוע, נופל מצחוק – 'ויפול אברהם על פניו ויצחק…', ויפקפק. בהתגלות הבאה, שוב באלוני ממרא, נמצא את אברהם מתווכח ומתמקח עם א-להיו על הצלת סדום. רק מצוות המילה עוברת ללא מילה.

ההתגלות מסתיימת: 'ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם', והביצוע מיידי: 'ויקח את ישמעאל בנו… כל זכר באנשי בית אברהם, וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים (יז, כב-כג). שתיקת אברהם, השונה מהתנהלותו הקרובה עם א-להיו, היא אשר מעוררת את תהייתם של חז"ל. הם חשים שהשתיקה נסתרת ורמוזה במילות הפסוק. לכן הם נטפלים לשם מקום ההתגלות – אלוני ממרא – כדי לחלץ מתוכו את פקפוקי אברהם, שהשתיקוּ הפסוקים הגלויים, והשלים סיפורם הדרשני.

יתר על כן, נוכל אולי לומר שפרשנות השם עצמה רומזת לראשית דרכו של אברהם, כפי שהיא נתפסת על ידי חכמים. ממרא – שהמרה פנים באברהם – רמז לאברהם שהמרה פניו בה'! אברהם "ממרה פניו" כמעט בכל דבר ועניין, לכן טבעי – אומרים חכמים – שגם כאן היו לו הרהורים נוספים בטרם פנה לביצוע המשימה הקשה והכואבת. המקום הנפשי האחר, הזמני, שבו שוכן אברהם, הוא מקום 'ממרא' – מקום התהייה והמרי. בהמשך הדברים נפרד אברהם מהמקום -'ויסע משם אברהם'. הוא עובר למקום שבו – אבל רק 'אחר הדברים האלה' – ינסה אותו ה' בעקדה, שאליה הוא יוצא בלא פקפוק ותהייה.

שאלות כואבות

נשאל את עצמנו שאלה בעניין דרכם הפרשנית והספרותית של חז"ל. מהיכן שאב דמיונם של חכמים את הסיטואציה של ההתייעצות בשלושת אוהביו אלה? איך מבצעים חכמים את הקישור האקרובטי בין בעייתם עם שתיקתו של אברהם בעניין הברית ובין הרֵעים שיצאו עמו למלחמה במלכים? עיון בפסוק הנדרש כולו עשוי לרמוז לתשובה: 'וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם' (יד, יג). שלושת האחים, חבריו הטובים של אברהם, שבארמונו של אחד מהם הוא חוסה, הם בעלי ברית לו. לא חז"ל יתנו למילה רבת משמעות זאת לחמוק מנגד עיניהם. ממרא, ענר ואשכול הם בעלי בריתו, מכיוון שבהם הוא מבקש להימלך על דבר הברית שמבקש הקב"ה לכרות בינו ובין בית אברהם. הם, החברים שברית כרותה ביניהם בדם המלחמה, נבחרו על ידי חכמים להיות יועציו בשאלה הקשה על אודות מצוות המילה.

אחר כל השאלות האלה ומדרשי השם והמקום, עדיין נותרנו עם מדרש חכמים שהרעיון העמוק המובע בו הוא קשה, ואף מרתק ומסקרן. מה אפשר ללמוד מהמדרש לגבי יחסם של חכמים למצוות ברית המילה, המופיעה במלוא הדרה כברית קודש שבין ה' לבין עמו? העובדה שחכמים מחליטים להפוך בדרשתם את המילה, ממצווה שאברהם מיהר ליישמה כאומרה וכלשונה, לעניין שיש להימלך ולפקפק בו, היא עצמה אומרת: 'דרשני'… הדגש במדרש, על תשובתו של ממרא – הטובה בעיני ה' – כזו שמורדת ומכעיסה את אברהם, מלמד שלדרשנים ישנה בעיה עם מצוות המילה. את יחסם המורכב לברית המילה הם תולים בעצם התייעצותו של אברהם לגביה, ובתשובות השונות שנתנו לו.

התשובות הניתנות בפי האחים, חושפות את השאלות הבלתי-נשאלות על מצוות ה': ענר מציג את העינוי והכאב הקשורים במצוות המילה; אשכול מציג את השאלה הסמויה החורזת דורות של בני ברית – למה להוסיף בולטות ושוני על שונותנו בין הגוים? למה לסמן את עצמנו וליצור בנו היכר המקל על אויבינו לזהותנו ולהשמידנו? המצוי בסיפורי פרעות כל הדורות, ועדויות השואה בזמננו בפרט, נעשה בשרו חידודין חידודין. כמה יהודים מסתתרים הסגיר סימן הברית לידי שונאיהם והפך ברית עולם לברית מוות? אפילו העצה הטובה והברוכה המושמת בפיו של ממרא, אינה מלמדת זכות על המילה, ואינה מוצאת בה דבר-מה חיובי, לבד מהיותה דבר הא-ל. דבריו משווים את המילה לצרות איומות: השלכת יהודים לכבשן האש, הרעב הכבד והאכזר, והמלחמה הקשה.

מדרשנו אינו מספק תשובה לשאלות הקשות. כשם שלא יכלו הדברים אלא להדהד בנו היום אסוציאציות לשואת המאה העשרים, בודאי דברו חכמים מתוך מצוקת דורם שלהם. ר' יודה בר סימון, בעל האגדה המפורסם ודורש הדרשה שלפנינו, הרבה לבטא את סבלם של ישראל בגלותם ותבע את עלבונם ונקמתם מידי אויביהם. תשובתו של ממרא היא תשובת האמונה. הא-ל, דורש טובתך כל הימים, שעמד לך בכל תלאותיך, תובע ממך לשמוע בקולו. כשם שקבלת באהבה את בריתו כששמר לך אמונים וברית נעורים בכל העלילות החתומות בדפי ההיסטוריה, כך קבל עליך את בריתו אשר חתם בבשרך.
 

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »