סיפור לידת משה במקרא מתרחש על רקע שינוי לרעה בחיי העבריים, שהיו ממילא בתוך קטסטרופה המאיימת על קיומם. המקרא, בפסוק אחרון של פרק א' בספר שמות מספר: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". פקודת השלכת הבנים ליאור אינה חלה רק על העברים כי אם מוטלת על כל המצרים. פירושים רבים ניתנו לכך, אך פשט הכתובים מעצב כאן באופן ברור את עומק הרוע שבמצרים. היעדר הסבר לגזרה הנוראה הזו מפי פרעה גם לבני עמו, מעצב את מה שכונה דורות רבים אחר כך כ"בנליות של הרוע". אין השליט צריך להסביר לאיש את חוקיו, אך אין הוא יכול להסתיר בכך את הקלות הבלתי נסבלת, שבה גחמה של שליט, מתקבלת על ידי נתיניו.
בתוך קטסטרופה נוראה זו מספר המקרא כי: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי". כמה חיוניות אנושית באה לביטוי בפסוק זה, בו איש ואישה מתעלמים מכל המוות שסביבם ובונים להם בית.
בניגוד לכל סיפורי ההולדה של ספר בראשית, המלווים בעקרות רבת שנים, בכאב לב אנושי ובהתערבות אלוהית בפריון, כאן אצל הזוג הזה חסר השם, האנונימי, ההופך להיות בעצם סיפור חייו ייצוגי, ההיריון הוא המשך ישיר וללא עכבות, של הזוגיות "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא".
בן נולד, בהריון קל, בלידה טבעית, ללא מלאכים מבשרים ושאילתות לאל. הופעתו, בעיני אמו טובה כבריאת העולם, שאף בו נאמר: "כִּי טוֹב".
הקטסטרופה הקיומית, מחוץ לבית הזה מחייבת נקיטת עמדה, שתבטיח את קיומו של הילד. "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". וכשילדים גדלים אי אפשר יותר להצפינם.
הילד, שנולד אף הוא חסר שם ובכך אף הוא הופך מדמות חד פעמית, שיש לה עיגון היסטורי, לדמות המייצגת את כל הנולדים בתוך מציאות, המסכנת את הקיום האנושי, אשר ותודות לחמלה אנושית, הסיכון הזה הופך אתגר להוספת חמלה אל תוך הרשע.
"וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר". מה חשבה אמו של התינוק בן השלושה חודשים כאשר שמה אותו בתיבה על שפת היאור? האם ראתה לנגד עיניה תיבה אחרת עם מים אחרים שאלוהים נותן עינו עליה ומשגיח להצילה?
נראה כי כאישה מלאת חמלה, שגידלה את ילדה המוצפן בתוך האיסור הנורא על עצם קיומו, חשבה כי אי שם בתוך כל התופת יימצא עוד יצור אנושי חומל, שימשה את התינוק מהמים. שכן, שום התערבות אלוהים אין בסיפור הזה.
"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לו". אחותו, אף שיודעים אנו כי יש לה שם, באותו קו סיפורי הנמשך לאורך כל הסיפור, נמנע הכתוב לתת לה את שמה. נראה כי מגמתו להעלמת השמות נובעת מרצונו לעצב כאן מציאות קיומית אנושית, שאינה חד פעמית להולדת משה, אלא מאפיינת התנהגות אנושית אפשרית, גם בתוך מציאות קטסטרופלית שבה נדמה כי חמלה אנושית פסה מן העולם. כך עומדת לה אחותו לצפות ולראות מה ייעשה לו.
אישה נוספת, אף היא חסרת שם, יורדת לנהר לרחוץ. אישה זו, הבאה מלב המאפליה של הרוע, מבית פרעה והיא בתו. מלווה בנערותיה היא רואה מרחוק את התיבה.
האישה נוטלת את התיבה "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". חשוב לשים לב כי השלבים, שלכאורה הינם טכניים בלבד, המתארים את מעשיה, בעצם מעצבים את עומק ההתרחשויות האנושיות, רוויות החמלה העוברות עליה.
ראשית היא פותחת את התיבה.יתכן שציפתה למצוא בה אוצרות אחרים מתינוק בלתי מזוהה. אחר כך "וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד". היא רואה ילד ההופך לנגד עיניה, בדמיונה ל-"וְהִנֵּה נַעַר" . שינוי בכינויי ילדים בין "נער" ל"ילד" מצוי במקרא. הגר אינה רוצה לראות במות ה"ילד" ואילו המלאך במדבר, הצופה בהם רואה "נער".
מה השוני? נראה לי, כי בתחילה היא רואה ילד, אחר כך היא רואה את הפוטנציאל הטמון בילד זה לגדול ולהיותנער. מימוש הפוטנציאל הזה תלוי אך ורק בה, בחמלתה לטול את התיבה ולחלצה מהיאור.
אין שום תיאור לדילמה כל שהיא אצל בת פרעה הרואה ילד שאין לה ספק כי אסור לה להצילו שכן מיד היא מבחינה כי "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים הוא". אישה חסרת שם, ההופכת אף היא לדמות ייצוגית של כל חסידי אומות עולם, שבתוך טירוף הערכים ועומק הרוע, שבתוכו מתנהלים חייהם, מגייסים הם את החמלה האנושית ופורצים באמצעותה מנהרת אור לחיים, הנותנים משמעות לקיום האנושי.
על אף נערותיה, היכולות להסגירה למלכות, היא מנהלת את דיון גידולו של הילד אצל אמו, עם אחותו, מרגע זה ועד ליום שבו תשיב אותו אמו הביולוגית, אליה לארמון.
ניכר כי מגמת המקרא לעצב את לידת משה, בניגוד לכל הדמויות המיתולוגיות של האבות מספר בראשית, כייצור אנושי, שנולד מכוח החיות האנושית וגדל בתוך מרחב חינוכי, שבו החמלה האנושית היא הכוח המניע את השורדים בה.
אין זה פלא, שכאשר "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" כבר ניחן האיש הזה בחמלה גדולה, זו אשר באה לו מאמו יולדתו מבחינת ההשפעה הגנטית על אופיו וזו אשר באה לו מאמו המגדלת, מבחינת ההשפעות הסביבתיות, התורמות לעיצוב אופיו של האדם.
משה, ראשון מדמויות הסיפור שיש לו שם, יוצא אל אחיו. מאין ידע כי הם אחיו? האם סיפרה לו על כך אמו המגדלת אותו בחמלתה? אין הכתוב מספר.
נראה לי, כי כל אדם סובל נתפס אצל אדם כמשה – כאחיו. לא בטוח, שהוא יידע להגיד כי הוא מן העבריים והסובלים הם עבריים ולכן הם אחיו הביולוגיים. מצד שני, ברור כי יחסו לאדם הסובל הוא יחס שוויוני ומתוך כך הוא רואה בו את אחיו. גם נטילת החוק להגן על הסובל כפי שהיא באה לביטוי בהמשך הסיפור, על אף חומרתה, נובעת מאותה השקפת עולם כי מי שיש בו חמלה חייב להגן על החלש.
וכך יוצא משה לדרכו, מתוך העומק הכי נמוך של הקיום האנושי לדרכו להנהיג, לחלץ ולהוביל את עמו. בכל פרק הזמן הזה בוודאי צופה ממרומיו האל הטוב על כל הבחירות האנושיות, שנתגלו בסיפור זה, ואינו מתערב, מבחינת נתינת הרשות לחמלה האנושית לעשות את בחירותיה, מבלי התערבות על טבעית ועל אנושית בסיפור כל כך אנושי זה. ואולי אף זאת מבחינת "ניצחוני בני. ניצחוני בני".
במרחק של אלפי שנים ועל רקע חיים אחרים, מעצב המדרש לדורותיו לידה אחרת, כזו שיש בה איצטגנינים מבשרים, לידה לעת זקנה, אור על טבעי, טבילת בת פרעה מעבודתה הזרה בטרם תציל את הילד, ומוות על ידי מלאך לנערותיה, שמא תחשופנה את הסוד האנושי הנורא, הנלחם ברשע.
יתכן, כי המדרש, במרחק ההיסטורי מהנפשות הפועלות ובתוך מציאות היסטורית, שכבר למדה על כוחם של מיתוסים בעיצוב חיי הרוח של האומה, מבין כי עתה יש לכתוב נרטיב אחר.
לידת משה, העולה מן המדרשים מחזירה במידה מסוימת את הדמות האנושית מספר שמות אל דמויותיהן של גדולי האומה, שכבר בחייהם נוספו להם מימדים מיתולוגיים. ועל כך, אם יותן בנו הכוח, נדבר בשנה הבאה.
