אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, … וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, …. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: משנה מסכת תענית ד/ח
המשפט הפותח של המשנה האחרונה במסכת תענית מצוטט רבות בתקופה שבין ט"ו באב ליום הכיפורים, עד שכבר קשה לראות את המוזרות המשוקעת בו; כיצד אפשר להשוות בין היום הקדוש בלוח השנה היהודי -יום הכיפורים, לבין ט"ו באב, יום זניח, שאפילו חכמי התלמוד לא הצליחו להבין את ייחודו? ובדיוק על כך שואלת הגמרא בתענית ל ע"ב –לא ע"א:
בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא חמשה עשר באב מאי היא?
הגמרא מונה שש תשובות של חכמים, דבר המעיד על חולשתן של התשובות כולן:
1. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
2. רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
3. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר
4. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל
5. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
6. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה
תשובות אלו הן אולי תשובות לשאלה מה הוא ט"ו באב, אך אלו אינן תשובות המצדיקות את המילים: "לא היו ימים טובים לישראל".
לפני שאפנה לנסות ולהציע תשובה מהוססת, אני מבקשת להפנות את תשומת הלב למשנה בראש הדברים ולהצביע על עוד קושיה בתכניה: לאחר שהמשנה מצטטת שני פסוקים אותם היו בנות ישראל אומרות לבחורים, היא מצטטת את הפסוק: (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּו"
פסוק זה אינו המשכה הישיר של המשנה ובודאי אינו מתאר את דבריהן של בנות ירושלים ואם כך, מה הוא עושה כאן, הרי אי אפשר להניח שבסיום המסכת יופיע פסוק רק כי הוא מזכיר את "בנות ציון".
רמז לתשובה אפשרית נמצא במשנה מפורסמת נוספת בפרק ד' בתענית (משנה ו').
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. ..בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
אם משווים בין רשימת האירועים שאירעו את אבותינו בט' באב לבין רשימת האירועים שאירעו את אבותינו בט"ו באב ע"פ הגמרא מגלים קשר מפתיע:
בט' באב בט"ו באב
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ יום שכלו בו מתי מדבר (ויכלו להיכנס לארץ)
נלכדה ביתר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה
למרות שהרשימה אינה מקבילה לגמרי ניתן לומר שט"ו באב הוא יום התיקון לארועים הקשים שאירעו בט' באב. [והרי גם ע"פ דבריו של רב יהודה בשמו של שמואל בגמרא, ט"ו באב הוא יום של תיקון – יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה].
ואם כך, האם ייתכן שחשיבותו הגדולה של ט"ו באב הוא היותו יום התיקון המיועד לקטסטרופה הגדולה מכולם – חורבן הבית? האם ייתכן שחכמנו בקשו להצפין בתודעתנו את הידיעה שיום התיקון של חורבן הבית – היום המיועד להקמתו הוא ט"ו באב? האם זו הסיבה שט"ו באב הוא יום טוב לישראל והשתמר במסורת עממית? כדי לשמר בזיכרוננו את אפשרות התיקון ואת מועדו?
פרשנות זו הופכת את סיומה של משנתנו (וסיומה של מסכת תענית כולה)את אותו פסוק תמוה משיר השירים שהזכרתי לעיל, למובנת ופשוטה: וכך מפרשת המשנה את הפסוק: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן: שני ימים טובים יש לישראל: יום מתן תורה – יום הכיפורים שכדברי הגמרא הוא "יום שניתנו בו לוחות האחרונות", ויום בנין בית המקדש– הוא יום ט"ו באב.
ואם כך מה ראו אבותינו לשמר תאריך חשוב זה דווקא במנהגן של בנות ירושלים לצאת לכרמים ולבקש את זיווגן? ייתכן שניתן לראות כאן רמז לזיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל שיכנסו יחדיו לביתם המשותף – בית המקדש, ואולי ניתנה כאן לנשים הזכות לשמר את מחול האהבה השוויוני הרמוז אף הוא בסיומה של מסכת תענית בגמרא, בעוד פיסקה מוצפנת וכמעט חסרת הקשר:
אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיהו כ"ה, ט): (תענית ל"א ע"א)
אם הפירוש שהצעתי כאן נכון, הרי שהגאולה והתיקון יבואו לידי ביטוי במחול משותף לצדיקים ולקב"ה, ועד שיגיע היום ההוא, בנות ישראל ימשיכו לצאת במחול, כדי שהריקוד לא ישכח.
