חמישה עשר באב מאי היא?


על-פי מסורת היהודית, החגיגה הגדולה של אמצע הקיץ הייתה ביום ט"ו באב: אמצע חודש אב – שהוא אמצע תקופת הקיץ.
בט"ו באב היו הבנות לובשות שמלות לבנות פשוטות שהיו משאילות זו מזו, ויוצאות לרקוד בכרמים. את השמלות היו הבנות שואלות זו מזו, כדי שלא לבייש את אלו שלא היו להן שמלות יפות. הריקודים בכרמים נמשכו כל היום, ובמהלכם היו הבנות מזמינות את הבנים להצטרף אליהן ולבחור לעצמם בנות זוג (לריקוד או אולי רק לחיים) . הבנות היו משתמשות בנימוקים שונים על מנת לשכנע את הבחורים להשתדך דווקא אליהן. נימוקים אלו הושפעו מיופיה ומעמדה המשפחתי, חברתי וכלכלי של הבת.
אכן חגיגה מדהימה!

תיאור של חגיגת קיץ


המשנה במסכת תענית פרק ד' משנה ח' מספרת את הדרך בה נחוג החג:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [=ט"ו באב] וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי [=בגדי] לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת[=מחוללות] בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

משנה זו היא כמעט התעוד היחיד לחג יוצא דופן זה.
תאור נוסף קיים בספר שופטים של חג דומה.

שופטים פרק כא: טו-כג . (טו) וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה: (יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל: (יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: (יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה: (כ) וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: (כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן: (כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ: (כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם:

בשני המקרים מדובר על חג הנחוג בכרמים, בו נשים מחוללות, בחורים צופים בהן, ובעקבות כך בוחרים להם מן הבנות , ומתחתנים איתן.

המשנה במסכת תענית מסתיימת במדרש המקשר את יום הכיפורים בו ניתנו לוחות שניים (מתן תורה) ונחנך בית המקדש בימי שלמה, לשמחת חתונה. על ידי כך נוצר הקשר בין יום הכיפורים לחמישה עשר באב.
"וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ." אָמֵן
אין תעוד קדום נוסף לחגיגת "חמישה עשר באב" .

המסורת של "חגיגת" ט"ו באב נמסרת על ידי רבן שמעון בן גמליאל (השני) , הנשיא השישי מבית הלל , אשר חי בארץ לאחר מרד בר כוכבא. ומשמו נמסרו, מסורות רבות הנוגעות לחיים לפני חורבן הבית, כגון מנהג אנשי ירושלים להודיע לאורחים המגיעים לסעודתם , בלא לביישם , שאין יותר מקום לאורחים נוספים (בבלי בבא בתרא צג' עמ' ב' ).
מתי נהגה המסורת? במשך כמה שנים? האם בימי בית ראשון, או אולי אף בימי בית שני. האם פסקה המסורת בימי רבן שמעון בן גמליאל, ומדוע?
אפשר רק לנחש.

השאלה חשובה, משום שמדובר על חגיגה עממית, בה הנשים מובילות, ונמצאות במרכז. הן מחוללות בכרמים לעיני הבחורים, ומבליטות גם את יופין, יחד עם תכונות אחרות, העשויות למשוך את הבחורים.
אפשר להעלות על הדעת, הלכות רבות ומסורות, אשר חגיגת ט"ו באב המתוארת על ידי רבן שמעון בן גמליאל אינה משתלבת בהן.
אפשר אף לומר יותר מכך, הבנות המחוללות בכלי לבן בכרמים, במשנה המקושרת להלבנת החטאים ביום הכיפורים. הן משב רוח רענן וטהור, של ששון ושמחה אחווה ורעות. ללא המועקה הרגילה המתלווית בהלכה למעמדה של האישה.

אכן לדורות אין חגיגה זו קיימת! והציון היחיד של החג הוא בזה שאין אומרים תפילת תחנון בתפילה, כמו בשאר ימים ומאורעות, בלוח השנה בהם יש חג או שמחה.

בתלמוד הבבלי (תענית ל' עמ' ב' ) נשאלת השאלה: ביום כיפור ברור מדוע שמחים, שיש בו סליחה ומחילה. "אלא חמישה עשר באב מאי היא?" והשאלה כפולה – מדוע בתאריך זה, ומדוע יש בשמחה זו רמז לאיחוד חתן וכלה.

תלמוד מספר על חמישה אירועים היסטוריים משמחים, שארעו בחמישה עשר באב. במאמר מוסגר – עצם הזכרת אירועים שונים שהתקיימו באותו יום אינו מתמיה, וכך גם נמנים חמישה אירועים היסטוריים מעציבים שארעו בתשעה באב ובשבעה עשר בתמוז.

מהם הארועים הקשורים, או הטעמים לשמחת ט"ו באב
סדר הארועים לפי סדר הופעתם, במסכת תענית.
1. הותרו שבטים לבוא זה בזה. עד אז כל שבט התחתן בתוך עצמו, (ולא תיסוב נחלה ממטה, למטה אחר) והותר! – הקטנת העדתיות
2. הותר שבט בנימין לבוא בקהל, לאחר מעשה פילגש בגבעה – ויש כאן הקטנת הנקמה.
3. כלו מתי מדבר. עונשם של יוצאי מצריים על חטא המרגלים היה שימותו במדבר, ובשנה הארבעים ליציאת מצריים פסקו למות. – כפרה על עונש המרגלים.
4. ביטול משמרות על ידי הושע בן אלה, שמנעו משבטי ישראל לעלות לרגל לירושלים , שהושיב ירבעם כדי שלא יעלו לרגל. – הקטנת המחלוקת.
5. נתנו הרוגי בית"ר לקבורה. – סיום מרד בר כוכבא, וכניסה לתקופת השיא של היהדות תקופת המשנה והתלמוד.
 

המשותף לכל הטעמים הוא איחוד והקטנת המחלוקת. אין איחוד ואין שמחה גדולה יותר משמחת חתן וכלה. ועל כן כאשר הנביא ישעיהו רוצה לדמות את שמחת הגאולה לשמחה המוחלטת הוא אומר:
(ישעיהו פרק סב:ה ) "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: ובפרק סא: י שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ":
פסוק בו מתקשרת השמחה המוחלטת היא שמחת הנישואים לעזרה לאחר! פסוקים אלו נקראים בהפטרות של "שבועות הנחמה" שלאחר תשעה באב.
כל האירועים או הטעמים לחמישה עשר באב יש בהם הגדלת החיבור והיחד. השבטים מותרים להינשא זה בזה. שבט בנימין חוזר לקהל (במקרה זה המתואר בפסוקים שהבאתי משופטים, גם מתוארת חגיגה של מחולות נשים בכרמים). שבטי ישראל מתאחדים עם שבט יהודה בירושלים. סיומה של המחלוקת בין משה יהושע וכלב, לבין שאר העם לאחר פרשת המרגלים, גם היא מסתיימת בט"ו באב. ואף נתינת הרוגי ביתר לקבורה. תאריך שהוא סיום ה"מרידה ברומי" סיום הסכסוך בין קנאים למתונים, וכניסה מחודשת לתקופת שיא רוחנית, שלא הייתה כמוה, תקופת המשנה והתלמוד.

נגה הראובני בספרו "ספר המועדים" מוסיף טעם לשאלת התלמוד "אלא חמישה עשר באב מאי היא? והוא אומר:
"ט"ו באב, יום הפרחתו של החצב, היה יום טוב לישראל, ומועד לחגיגות ושמחות, בראש כל אלה שמחת הנישואין. בנות ישראל היו יוצאות בו – לא בצבעי האביב של הרימון והגפן ושל חבצלת השרון ושושנת העמקים, ושל פרחי האביב הרקומים במרבדי השדות ההרים, כי אם בכלי לבן, מבשרי הסתיו בארץ ישראל, כגון פרחי החצב. המתחילים לפרוח בעונה זו.
אל תתן עיניך, בחור,! בנוי ! בשלל הצבעים וריחות הבושם, שאינם כעת בשדות הארץ, כי אם בלובן ובטוהר .ט"ו באב הוא ה"ירח במילואו" הראשון לאחר שבועות האבל על חורבן בית המקדש, יסוד "שנאת החינם" שחז"ל תפשו אותו כמרכזי, שבסיבות החורבן, מאחרינו! ולכן יש צורך נפשי לעבור לחדווה לשמחה ולאחדות ואין שמחה ואין אחדות יותר בנישואים. על כן הרעיון ,להפוך את יום ט"ו באב ואת הימים הבאים אחריו לימי ששון ושמחה :ימי אהבה ואחווה, שלום ורעות. בתקופה זו של השנה.

נגה רומז כאן לאפשרות של מסורת עממית קדומה ביותר, שיסודה אסטרונומי – בוטני , של חגיגות אמצע הקיץ אשר נחוגו בכל העמים סביבות ישראל. גם במקורותינו (תענית לא' עמ' א') נאמר מחמישה עשר באב תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה (לעצים שעורכים על גבי המזבח, שלא היו יבשים מספיק) וקרו ליה, יום תבר מגל [=וקוראים לו יום שבירת המגל].

חגיגות אמצע הקיץ, היו של טבע ונישואים. בין האיש לאישה ובין האדם לאדמה. ואליהם קשור החצב מבשר הסתיו.

מה אם כך קשור לט"ו באב.
1. הקטנת המחלוקת
2. ביטול הנקמה לטובת איחוד העם
3. הקטנת השבטיות והעדתיות.
4. עזרה וישועה לאחר
5. נחמה ותקווה, ובעיקר שמחת הנישואים הנהדרת והחגיגית, עוטַה לובן וטֹהר, וממנה – אהבה ואחווה , שלום ורעות.

מסכם אשר גור אריה מקבוצת יבנה במאמר שהתפרסם באתר חגים בשנת 1988
הצד השווה שבכל אותן מסורות (של ט"ו באב) – הוא הרעיון
להפוך את יום ט"ו באב ואת הימים הבאים אחריו לימי ששון ושמחה ,
ימי אהבה ואחווה, שלום ורעות. יהי רצון, שתקויים בנו נבואת ישעיהו (נא:ג) :
"כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה'
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"
:

ט"ו באב – חג האהבה

בדורנו, בהשפעת חגים של אומות אחרות, נוסף לחמישה עשר באב השם "חג האהבה" ואני אוהב את ה"אהבה" , ואוהב את השם. מתוך רבבות קטעי הספרות והשירים שנכתבו על ה"אהבה" בחרתי בקטע עדין של "מחול אהבה" בפתיחה לספרו המרגש של אביגדור דגן "מינואט" .

"שעון היה בביתנו שמדי שעה בדיוק היה מנגן מינואט עתיק. שתי צלמיות חרסינה – אדון בעל צמה לבנה ופוזמקאות לבנים וגבירה בשמלת קרינולינה ורודה – רוקדות היו לצליליו.
בכל שעה שהיו שניהם נמצאים באותו חדר שבו ניצב השעון על גבי הפסנתר, היה אבא מפסיק כל אשר עשה באותו רגע והולך ומנשק את אמא. לפעמים קד לה קידה הדורה, ואמא הייתה מניחה לתפירה שלה. ואז היו גם הם רוקדים לצליל הכסף של המינואט.
יפה היה לראותם בכך, אבל ידעתי, שברגעים כאלה רצו להיות לבדם לזמן מה, ואז הייתי נעלם לחדר הסמוך לשחק…
בסופו של דבר תמיד קראה לי אמא שאחזור לחדר, ובשובי ישב כל אחד מהם במקום שבו היה לפני שהתחיל השעון לצלצל. הם המשיכו בעיסוקם הקודם, אלא שאמא נראתה לי בכל פעם יפה יותר מהרגיל, ואבא חייך אלי, ואם הייתי בהישג ידו, היה מלטף את שערי. "

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »