בעוד אנו נושמים לרווחה, מברכים על חילוצם בשלום של ששת המאבטחים בשגרירות ישראל ממצרים, ומודאגים מאוד מהשאלה לאן התדרדרו יחסינו עם שכנתנו הגדולה מצרים, ראוי שנחזיר מבט אל המקרא לבחון את יחסינו המורכבים עם המצרים מאז ומעולם.
שעבוד מצרים מתואר בצבעים קשים המזכירים רצח עם. השלכת בנים ליאור, עבודות כפייה, מכות ועינויים. ובכל זאת, כמה מפתיע, היחס אל מצרים נותר מורכב ומפותל. מצד אחד, אנו מצווים לזכור את שעבוד מצרים ולהימנע מלהשיב את העם מצרימה (דברים יז) או לחזור בדרך מצרים (דברים כח), ומצד שני נאסר עלינו לתעב מצרי "כי גר היית בארצו" (דברים כג).
אירועים רבים נפתחים במקומותינו ב"שבחה של אכסניה". הנואם הראשון באירוע פותח בכמה משפטי שבח למארחים. מעטים יודעים שהמקור לנוהג לפתוח בשבחה של אכסניה הוא שבחם של מצרים שארחו אותנו כשהיינו גרים בארצם… (ברכות סג ע"ב).
גם לשאלת הכסף והזהב שלקחו ישראל ממצרים לפני יציאתם החפוזה שני מופעים במקרא. הראשון מתאר את המעשה כניצול של מצרים המוכה והמושפלת וכתגמול מוצדק לעבדות ולשעבוד, ואילו השני מדגיש את חינם של הישראלים בעיני המצרים ואת הכבוד וההערכה שרכשו המצרים למשה ולישראל (שמות יא ב-ג).
שתי גישות מתפתחות אפוא בתורה ביחס למצרים. גישה אחת תבקש לנתק עמם כל מגע, לא לסחור עמם, לא לחזור בדרך מצרים ולא לראותם עד עולם. גישה אחרת תנסה לטפח נורמליזציה ביחס אל המצרים, למנוע דמוניזציה של המשעבד ולהציג את העבר באופן מורכב.פיסקה רגילה
דומה, שהתלבטות דומה אפיינה את קובעי המדיניות הישראלית לאחר המאורעות האחרונים. אך הפעם, הפלא ופלא, היטיבו הכל לדבר בקול אחד, לא מתלהם ומתואם, בניסיון להנמיך את הלהבות. וטוב שכך.
