כמה מילים על החירות בחג החירות/ יוסקה אחיטוב


חג הפסח, שהוא חג החירות, מזמן את כולנו לחבור אל סיפור הראשית שלנו כעם. סיפור הראשית שלנו הוא יוצא דופן מסיפורי-ראשית של עמים רבים אחרים, שפיתחו מיתוסים על זיקה שורשית עמוקה בינם לבין ארצם. הם בדרך כלל מתארים את עצמם כ"ילידי הארץ". ביטוי זה במיתוסים השונים חורג ממטאפורה גרידא והוא כולל בתוכו ממדים שונים של "ממשות". על פיה הזיקה בין העם לארצו היא "טבעית" לחלוטין, ומקנה מיניה וביה ל"ילידים" שייכות פנימית וקשרים עמוקים לארץ שהם עזים יותר ומוצדקים יותר מהקשרים של מהגרים שהגיעו אל הארץ ממרחקים. בבסיסו של הביטוי "ילידי הארץ" מוצגת הארץ, הממשית, כאימם- הורתם, בדומה לקשרי אם-בנים במשפחה טבעית. (גם המושג 'פטריוט' לקוח מהדימוי המשפחתי של נאמנות טבעית לאב, 'פאטר').

תפיסה כזו של הקשר ה"טבעי" בין העם לארצו נשמרה לא רק במיתוסים הקדומים, אלא היא חיה וקיימת לאורך הדורות, לובשת פנים שונות בגילויים השונים של התרבות של העם. כך למשל, בימי הביניים הייתה רווחת התורה ה"אקלימית" שעל פיה כדור הארץ מחולק לשבעה אקלימים שונים ושונותם של עמים מוסברת בזיקתם לשוני ה"טבעי" של הארצות. כל עם נמצא באופן "טבעי" בארצו שלו. תורה זו נקלטה בעולמנו היהודי, ובאמצעותה הסביר כבר רבי יהודה הלוי ב"כוזרי", שייחודו של עם ישראל מותנה בייחודה של ארץ ישראל. ("ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה" כוזרי, א, צה). והמהר"ל בנה על התיאוריה הזאת את הבטחון בגאולה:
כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה וסידר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ ישראל, והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם רק הם חוזרים למקום הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי. …
וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. … ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, … ולכן מן הגלות נוכל ללמוד על הגאולה (נצח ישראל, פרק א).

והנה, סיפור הראשית שלנו שונה באופן בולט מסיפורי ראשית של עמים אחרים. אנחנו לא נולדנו כעם בארצנו. אנחנו לא 'ילידים' טבעיים של הארץ הזאת. אנחנו עם של מהגרים, של עולים. שלא כדברי הכוזרי ושלא כדברי המהר"ל ושל הממשיכים בדרכם בימינו, אנו נהיינו לעם עוד בהיותנו במדבר, משקבלנו עלינו את התורה. ולא זו בלבד, אלא שחז"ל ידעו לומר לנו שאפילו הגלות נגזרה עלינו כבר במדבר, עוד לפני כניסתנו לארץ, בדורם של המרגלים.

סיפור הראשית שלנו כרוך בשורה של "טראומות" שחווינו כולנו עוד לפני בואנו אל הארץ המובטחת. ההתמודדויות שלנו עם אותן טראומות נחרטו ונצרבו בזיכרון הלאומי שלנו והן אלה האמורות לעצב את זהותנו הלאומית. מקום בראש תופסת חוויית החירות. היציאה מעבדות לחירות. מושג החירות מתחיל אפוא בהתנתקות מן הילידוּת הארצית הכובלת.

הפילוסוף הגדול עמנואל לוינס פירש בדרך זו את חטאם של המרגלים. הגמרא במסכת סוטה מתארת את חטא המרגלים בדרך אגדית תמוהה וחידתית. הם התרשמו והתפעלו מילידי הענק שפגשו במסעם בארץ כנען. והגמרא מתארת את חלק מתכונותיהם של "ילידי הענק" בזיקתם הטבעית ה'ארצית' אל הארץ: "שֶשַי – שמשים את הארץ כשְחָתוֹת, תלמי – שמשים את הארץ תלמים תלמים" (סוטה לד ע"ב). והוא מוסיף:
אולי המרגלים ראו בעיני רוחם את הצברים. הם נבהלו. הם חשבו: הנה זה מה שצפוי לנו שם, כך ייראו ילדי ישראל בעתיד. אנשים המשאירים חורים בכל מקום שדורכת כף רגלם. אנשים שחורשים תלמים … 1

זיקה כזאת אל הטבע סותרת את חוויית החירות. חוקי הטבע הם חוקים כובלים, ותפיסה של האדם כמי שמסור כולו בידי תכונותיו הטבעיות, כמו גם בידי סביבתו הטבעית סותרת את חוויית הבחירה החפשית שלו.

בעשרת הדברות הקב"ה מציג את עצמו לא כבורא שמים וארץ, לא כאלוהי הטבע, אלא כמי שהוציא אותנו מארץ מצרים מבית עבדים. הקב"ה מוצג בהקשר זה כאלוהי המוסר, המוליך אותנו במדבר, בניגוד לחוקי הטבע, בדרך המלווה בניסים על כל צעד ושעל. מכאן שהברית שלנו עם הארץ איננה "טבעית", במובן זה שהיא לא מותנית, ואינה דומה לזיקת הבן לאמו שאיננה מותנית בהתנהגותו. לא בכדי הכתיר לוינס את הסוגיה התלמודית האגדית על פרשת המרגלים בכותרת: "ארץ מובטחת או ארץ מותרת".

החירות היא ביסודה ביטוי לעצמאותו האוטונומית של האדם. היא הניגוד לעבדות.

על כך התריע – בין השאר – כבר ירמיהו הנביא, שקרא לשחרר את העבדים בימיו:

(ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:
(י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:
(יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
(יב) וַיְהִי דְבַר יְדֹוָד אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְדֹוָד לֵאמֹר:
(יג) כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר:
(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם:
(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו:
(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת:
(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְדֹוָד אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְדֹוָד אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (ספר ירמיה פרק לד )

כידוע חז"ל הסיקו מכך גם את זכותו של הפועל לחזור בו משיעבודו לבעל הבית.

'כי לי בני ישראל עבדים' אמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים. 'אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' – על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו (ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסט ) 2

החירות בנויה על יחס שוויוני בין בני האדם. בעוד שהעבדות בנויה על מבנה הירארכי של החברה. זה התנאי לזכותנו על הארץ, שהרי כך מכריזה התורה:
(יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:
… (כ) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (דברים, פרק טז)

ובספר ויקרא (פרק יט) (לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:

בכל תלות של אדם באדם יש מידה של עבדות, של חוסר יכולת של האדם לפתח את עצמו באופן אוטונומי ההולם את אישיותו. יש גם עבדות רוחנית, זו הכובלת את חירותו הרוחנית של האדם ואוכפת עליו חשיבה ואמונה כפי דעתם של בני אדם אחרים. ביטויים כאלה של שיעבוד רוחני מצויים הרבה גם בעולם המודרני של ימינו, ולא רק בחברות טוטאליטריות. במיוחד ראוי לשים לב למגמות הגוברות במיוחד לאחרונה בחברה הדתית, האוכפות על האדם שיעבוד רוחני, ופוסלות על הסף חשיבה אוטונומית עצמאית דווקא בשם התורה.

_________________________

1 ראו, עמנואל לוינס , תשע קריאות תלמודיות, עמ' 74.
והשוו בבא מציעא, י ע"א ומקבילות.

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »