מגמות שונות ביחס אל הצבא בציונות הדתית/ יוסקה אחיטוב

א.
המגמות השונות ביחסה של הציונות הדתית אל הצבא משקפות בין השאר התפתחויות דרמטיות שונות בהגות הציונות הדתית מכאן ובאופני התנהלותה בפועל של הציונות הדתית מאז קום המדינה ועד לימינו. לא אחדש כאן אם אומר שחלו שינויים מגוונים וחלקם מרחיקי לכת בציונות הדתית במהלך ששים השנים האחרונות ואינני מתכוון כאן להתפתחויות ולשינויים בעמדות הפוליטיות, שבהם לא אעסוק, אלא לעמדות ולתפישות ההגותיות, הדתיות-אידיאולוגיות. לא אפרוס כאן את כולם, אלא רק את אלה שהיו להן השלכות גם על היחס לצבא.

התקופה ה"קלאסית" של הציונות הדתית נמשכה פחות או יותר עד לשנות השבעים במאה הקודמת. בין מאפייניה הנוגעים לענייננו אני מבקש לציין את היכולת לקיים שיח ציוני משותף עם הציונות הכללית. ערכים כמו התיישבות ובטחון, ביקורת חריפה של הגלות ושל הגלותיות,² חתירה לבניית עם חדש, בריא גופנית, וכלכלית.³ וגם ערכים סוציאליסטיים – בפועל המזרחי ובתנועת הקיבוץ הדתי – היו משותפים לציונות הדתית הקלאסית ולציונות הכללית. הציונות הדתית ה"קלאסית" הייתה אז חפה בדרך כלל מפרשנות מטאפיזית של המציאות, ומייחוס משמעויות מטאפיזיות ומיסטיות לערכים האידיאולוגיים הקריטיים. נוצר אז תהליך מעניין של "גיור" של ערכים ושל מטבעות לשון שהילכו בציונות הכללית ובתנועת העבודה בפרט, תוך הדגשת האותנטיות היהודית של ערכים אלה ושל שימושי לשון אלה ותוך התרסה על חיקוייהם הזולים יותר ממקורות נוכריים.

מאפיין נוסף שרווח באותם ימים בציונות הדתית ה"קלאסית" היה קשור בהדגשת ערכים כלל אנושיים ובעיקר ערכים מוסריים כלליים, החורגים אל מעבר להיבט הלאומי היהודי הספציפי, ומיעוט משקלן של התבטאויות בדבר תהום מטאפיזי ואונטולוגי הקיים בין העם היהודי ובין הגויים⁴. כך יכלה הציונות הדתית להיות ברת פלוגתא ומיניה וביה גם ברת שיח משותף עם תנועת העבודה הכללית. גם בציונות הדתית דיברו על תיקון האדם ועל תיקון העם ועל תיקון העולם. רבנים ציונים, הוגים, וחברים מן השורה כאחת בקיבוץ הדתי ובתנועת הפועל המזרחי ובפריפריה שלה, יכלו לעשות אינטגרציה של עולמם היהודי הפנימי עם עולמות אחרים, ולנסח את השאיפה הבסיסית לתשובה ולתיקון במונחים ובשפה ההולמת גם את מיטב האידיאלים של העולם החיצוני⁵. הברית ההיסטורית עם השמאל הישראלי, ובמיוחד של חוגי הפועל המזרחי, הייתה הרבה מעבר לברית פוליטית קוניוקטוראלית.

ב.

גם השותפות בתחום הביטחון הייתה כמעט מובנת מאליה. הדאגה היחידה הייתה אז להבטיח אפשרויות של קיום אורח חיים דתי בתוך המסגרות הללו. ומבחינה זו מעניינת מאד עדותו של יחיאל אהרן אליאש, על היוזמה להקים בפלמ"ח בנוסף למחלקה הדתית גם ישיבה פלמ"חית, שמבחינה מסוימת קדמה לישיבות ההסדר שקמו לימים, החל בשנות החמישים, ביוזמתם המשותפת של חבר קבוצת סעד יעקב דרורי ושל הרב חיים גולדויכט ראש ישיבת "כרם יבנה" שליד קבוצת יבנה. וכך הוא מספר –

באחת הפגישות שלי עם יצחק שדה^6,, מפקד הפלמ"ח, הצעתי לו רעיון ליצור יצירה חדשה, ישיבה פלמחית. הוא התעניין בהצעה זאת, והסברתי לו כי ישיבה אינה רק לימוד תורה ורכישת ידע אלא היא דרך חיים. שילוב של ישיבה עם פלמ"ח ייצור את הטיפוס האידיאלי של חייל בצבא היהודי…. אחרי זמן מה הודיע יצחק שדה שהוא מקבל את ההצעה , כי כאן יווצר הטיפוס של תלמידי רבי עקיבא אשר לחמו את מלחמות ישראל בזמנו, ויש לדון בפרטי התכנית.

קיימנו ישיבה בבית הפועל המזרחי ברח' אחד העם בתל אביב… פתח יצחק שדה ואמר: מהמחלקה הדתית הקיימת בפלמ"ח למדנו להכיר שהתוספת הדתית מגבירה גם את המשמעת והדבקות באימונים הצבאיים…. אין לי ספק שישיבה פלמחית תיצור טיפוס טוב אשר יכניס רוח חדשה ורעננה היונקת ממקורות ישראל. לכן החלטנו שמטה הפלמ"ח ישתתף בתקציב הישיבה בשמונת ימי האימונים לכל חודש וכן בסידור המחנה והציוד שלה. הישיבה הזאת תחיה כל החודש במשטר צבאי. …האמון המחלקתי ייעשה בהתאמה עם ראש הישיבה שיתמנה על ידכם….

ראיתי את הצורך למצוא ראש ישיבה… הכרתי אישיות תורנית דגולה …הרה"ג… צבי יהודה מלצר זצ"ל…הוא התלהב מהרעיון…הוא הציע לי לשוחח על כך עם ראשי ישיבת מרכז הרב, הרה"ג יעקב משה חרל"פ זצ"ל והרה"ג נתן רענן קוק זצ"ל… הרב נתן רענן קוק הדריך אותי מניסיונו בהנהלת ישיבת מרכז הרב, כי יש למצוא אישיות תורנית שתהיה מוכנה לקבל עליה את העול של החזקת הישיבה, והציע לי להכניס לעניין זה את הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל… תוך תקופת הדיונים חלה הרב עמיאל… וביום י"ג ניסן תש"ה נפטר… התוכנית נגנזה, כי לא מצאנו את הגורם שישא בעול הכספי של הישיבה הזאת.⁷

ג.

הקמת המדינה עוררה רבנים שונים לחשוב על הקמת מערכות שונות של המדינה על פי התורה, וביניהם גם על המערכת הצבאית. עוד בעיצומה של מלחמת השיחרור יצאה לאור המונוגרפיה הראשונה על הצבא בישראל, האמורה לבסס "על פי התורה" הן את המערכת הכללית של הצבא והן את אופני ההתנהגות והתפקוד הראויים לחייל דתי המשרת בה.⁸ היה זה ספרו של הרב אלתר דוד רגנשברג, יליד ארה"ב שלמד בשנות השלושים בישיבת מרכז הרב אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק עצמו, ולימים, בשנת תש"ג (1943) יסד יחד עם דודו הרב אהרן יעקב קלפפיש את בית המדרש לתלמוד תל תלפיות בשכונת תלפיות בירושלים. ספרו משפט הצבא בישראל יצא לאור בשנת תש"ט.⁹

מאמץ אידיאולוגי ציוני-דתי זה חייב גיוס של כל המקורות המסורתיים שמהם ניתן להסיק ולגזור הנחיות מעשיות לארגון הצבא בימינו ולהפעלתו. אולם, מאחר וכידוע אין בנמצא מקורות הלכתיים כאלה פנו אל תהליך חדשני של "ייצור" ופיתוח הלכות צבא ומלחמה של ימינו גם על סמך סיפורי המקרא ומדרשי אגדה של חז"ל. התוצאה הראשונית שבאה לידי ביטוי בספר משפט הצבא בישראל הייתה כמובן נאיבית ואולי אף פאתטית. ורק לשם הדגמה, אציג לפניכם את ההלכות הבאות –

1. 'במשפט הצבאי צריכים השופטים לשאת חגורי חרב'.¹⁰
2. 'בשעת מלחמה צריכין לתקן חצוצרות בשביל הצבא'.¹¹

ובסימן הדן בהלכות ריגול, שעוצבו על פי פרשת המרגלים ועל פי ספר יהושע נאמר – בין השאר –

1. קודם שמתחילים להלחם צריך לשלוח מרגלים לרגל את מחנה האויב.
2. המרגלים צריכים לבוא בקשרים עם אישי האויב.
3. לענוש את מרגלי האויב תיכף אפילו שלא בשעת מלחמה.¹²

סעיף אחרון זה נלמד ממה שעולל חנון מלך בני עמון לעבדי דוד[¹³. כאשר הרב צבי פסח פרנק (1873-­1960) טען כנגדו באומרו: 'וכי מגוי עמוני נקום וניליף? גייס הרב רגנשבורג בתשובתו את הרמב"ם. וכתב –

נ"ל … שבדבר המסתבר אפשר ללמוד מגוי ג"כ, וראיה לזה מדברי הרמב"ם הלכות קידוש החודש פי"ז הכ"ה וז"ל [=וזה לשונו]:' …אין חוששין למחבר בין שחִברו אותם נביאים בין שחִברו אותם עכו"ם, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמִתתו בראיות שאין בהם דופי אנו סומכין ע"ז האיש שאמרו' … ובפרט שדבר זה מסתבר מאד.

מעניין גם לשים לב להסכמה שכתב הרב יעקב משה חרל"פ (1883-­1951) לחיבור זה, שבה אולי לראשונה הוצגו הנמקות מטאפיזיות ליחס אל הצבא שהפכו לימים, לשיח המקובל בחוגי "מרכז הרב".¹⁴

… דרוש מאד שיתבררו ויתלבנו כל ההלכות והדינים השייכים לצבא ישראל למען ידעו ויבינו ויכירו כי שר צבא ישראל הוא ה' גואלנו…

כאמור, לפנינו ניסוח ראשוני של התבטאות שתופיע כשמונה עשרה שנה לאחר מכן בדרשתו המפורסמת של הרב צבי יהודה קוק (1891 – 1982), ביום העצמאות תשכ"ז, על קדושת הצבא הישראלי.¹⁵

 לימים הועתקה המשמעות הדתית של הצבא מניסיונות נאיביים להציע הצעות מכוננות, מבניות ותפקודיות לצבא על פי התורה אל הענקת משמעות פנימית לצבא ישראל המודרני כמות שהוא. דהיינו, צה"ל כצבא מודרני איננו מחויב בנוי ומאורגן על פי הנחיות תורניות. הנחיות אלה מעתה מצטמצמות להדרכתם ההלכתית של החיילים כפרטים בשאלות ההלכתיות היומיומיות שמתעוררות בגין הפעילות הצבאית. עם זאת מיוחסת לצה"ל משמעות דתית פנימית כאמצעי הכרחי לקידומה של הגאולה המשיחית, וזאת במנותק מן הכוונות המודעות ומן האסטרטגיה המתוכננת של ראשי הצבא. קדושתו של צה"ל איננה מותנית כלל בתכניותיהם ובמודעותם של מנהיגי הצבא. מהפך פנימי זה היה לאפשרי, בראשית שנות השבעים, עם חילופי התקופות בציונות הדתית במעבר מן התקופה ה"קלאסית" אל התקופה שלאחריה, המתאפיינת בפרשנות מטאפיזית ומיסטית גלויה של המציאות, ופרשנות זו נמשכת ומתגלגלת בואריאציות שונות עד לימינו.

כך יכול הרב דרוקמן לתאר את משמעותו של צה"ל בעיני הרצי"ה במילים – "צבאות ישראל צבאות ה' הם".¹⁶ ולהכריז כי-

" המאבק על קיום עם ישראל בארצו הוא מלחמת מצוה… שהרי זוהי מלחמה על גילוי ד' בעולם."¹⁷

והרב יגאל אריאל טוען, שהפסוק בספר שמואל (ב,ז, כו) "ה' צבאות אלהים על ישראל" הולם את צה"ל ומכריז, "כי אין זה תואר פונקציונאלי של הצבא, אלא ביטוי מהותי וסגולי שלו".¹⁸

דומה בעיניי שלפנינו העתקה של המודל הכפול של דמותו של החילוני החלוץ על פי תפיסתו של הרב קוק אל צה"ל. כשם שבזמנו טרח הרב קוק להציג את החילוני כמי שחיצוניותו איננה מסגירה בהכרח את פנימיותו, ושלמרות שבחיצוניותו הוא פושע ישראל ועובר על כל המצוות הכתובות בתורה הרי בפנימיותו, מתחת לסף המודעוּת שלו, הוא פועל בשליחותו הקדושה של הקב"ה לגאולת ישראל, כך טורחים תלמידי תלמידיו בעשרות השנים האחרונות להציג את דמותו של צה"ל, שמבנהו הארגוני החיצוני ותודעתם החילונית של מנהיגיו ומפקדיו איננה מסגירה את פעילותו הפנימית האמיתית שהיא לפעול לקירוב המלכתו של הקב"ה בעולם לגילוי שמו ולקידוש שמו ברבים, ומרחיקים לכת עד כדי רמיזות על מהות אלוהית אימננטית בפנימיותו¹⁹. פרשנות מטאפיזית ומיסטית זו של הצבא העצימה את היחס החיובי כלפיו, והיא הרווחת ביותר והדומיננטית בציונות הדתית עד לימינו אלה.

ד.

ייחוס זה של קדושה פנימית לצה"ל לא נשאר ללא ניסיון להעניק לו גם ביטויים חיצוניים הלכתיים. כלומר, משעה שהמשמעות הדתית של הצבא מתרכזת במושג הקדושה, כמעט מתבקש להציג אותה גם בהווייה החיצונית ולא להסתפק רק בטענה שהקדושה היא פנימית. זו תופעה ידועה מן הסוציולוגיה התרבותית של המיסטיקה, החותרת לסימבולים חיצוניים שונים שיהיה בהם כדי להצביע או לרמוז על המציאות הפנימית. אצביע כאן בקצרה על שתי דוגמאות. האחת מספרו של הרב יצחק קופמן, הצבא כהלכה,²⁰ שיצא לאור רק לפני כחמש עשרה שנים ומצטיין בהוראות הלכתיות מפורטות לחיילים המשרתים, מתוך ניסיונו הצבאי הרב. בין השאר הוא מקדיש פרק שלם ל"קדושת המחנה היוצא למלחמה וקדושת הלוחמים".²¹ בדיון זה דן הרב בהגדרה ההלכתית של "מחנה", כדי להחיל עליו את החובה לקיים בו את מצוות ה"יד" וה"יתד" שעל החייל לשאת עמו ולנהוג בעת שהותו במחנה על פי הכללים הנגזרים מכך בתורה. מחנה צבאי שעונה על התנאים הפיזיים הללו, הוא "מחנה קדוש", עד כי המתפנה לצרכיו לא יתפנה כאשר אחוריו מופנים אל המחנה, "ששם יש השראת השכינה". (עמ' צד). ובסעיף אחר באותו עניין הוא כותב כי "העובר עבירות אלו במחנה… עלול לגרום לנפילת ישראל במלחמה, וכתוצאה מכך גם לחילול ה'. (עמ' צז). ²²

הדוגמה השנייה נוגעת להנמקות הנלוות להוראות מקפידות על שמירת הצניעות בצבא. כידוע בחוגי "מרכז הרב" קיבלה ההקפדה על הצניעות מעמד של ביטוי לקדושה של הלאומיות הישראלית, ולאחרונה הועברה גם כביטוי לקדושתו הפנימית של הצבא. זיקה זו אל הקדושה מחייבת התנהגות זהירה וקפדנית בכל מה שעלול לפגום בקדושה או לחלל אותה.

הנחת הייעוד הפנימי המטאפיזי-גאולי של הצבא מהווה גם בסיס לעיצוב עמדות בשאלות של מוסר המלחמה, שלא אוכל כאן להרחיב את הדיבור עליהן,²³ ועלי להסתפק רק ברמיזה למובאה קצרה משל הרב שלמה אבינר שהצהיר כי

אנחנו לוחמים גדולים, והעמדנו את הצבא היותר מוסרי בעולם. הצבא בכללו וגם כל חייל באופן פרטי. לא "טוהר הנשק" עשה אותנו מוסריים וגם לא אומנות מלחמה. הזיק הנשמתי²⁴ הוא שעשה אותנו מוסריים , צודקים, אידיאליסטיים."²⁵

ה.

דף חדש ומורכב הולך ונגול לנגד עינינו בהתייחסות אל הצבא בעקבות ההתנתקות. במבט לאחור מתברר כי זרעי המהפכים הללו היו טמונים דיאלקטית במעמקיה של אותה התייחסות מטאפיסית פנימית כלפי הצבא. הם פרצו ועלו מעל לפני השטח בתגובה כמעט דטרמיניסטית על מעשי ההתנתקות האחרונים.

מעתה הגישה החיובית כלפי צה"ל שהייתה כמעט אחידה בכל חוגי הציונות הדתית הלכה ונפרמה, ואנו עדים להתפצלות בין שתי מגמות. האחת – ממשיכה בייחוס הקדושה הפנימית לצה"ל כמות שהוא כיום, ואילו האחרת, פיתחה הסבר מטאפיזי מורכב שממנו נגזרת מסקנה חמורה שיש להתייחס בשלילה לצה"ל של ימינו. אני מציין אותם, למרות שהמחזיקים בעמדה זו הם מעטים, משום הפוטנציאל הדיאלקטי והחתרני הטמון בעצם ההסברה המטאפיזית של המציאות.

אני מתכוון לפרסומים מחוגו של הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת חיים, שפיתח את ההסבר הבא, שאמור להיבנות על גבי התפיסה הקודמת של צה"ל כמכשיר להבאת הגאולה האלוהית. כפי שנראה להלן הוא הוציא עצמו במפורש מן הציונות הדתית, למרות שהוא ממשיך להחזיק באותן תבניות החשיבה והאמונה המטאפיזית המזינה את ההתייחסות הרווחת לצבא באותם חוגים בציונות הדתית שתוארה לעיל. זאת הוא עושה על ידי הכנסת "שחקן" מטאפיזי חדש אל תוך התמונה, והוא ה"ערב רב".²⁶ ה"ערב רב" מייצגים לדעת המחבר את הכוחות המתנגדים לעם ישראל, ובראשם את כוחו של עמלק. הם מנסים לעכב את הגאולה, בין השאר –

על ידי החדרת כעין סוכנים סמויים לתוך עם ישראל כדי להרוס אותו מבפנים. .. ועל פי הספרים עיקר התגברותם הוא בתקופה שלפני הגאולה, שאותה הם מנסים למנוע בכל כוחם… ודווקא בתקופה זו הם זוכים לגדולה ונעשים מושלים על ישראל.

בין השאר הם חדרו גם אל צמרת תה"ל והשב"כ.²⁷ הם המעכבים את הגאולה ובהם יש להלחם.

מכאן קרובה הדרך להכריז כי "המדינה כיום איננה קדושה… אין אנו מאמינים במדינה הזו שרקובה מעיקרה".²⁸

ה"ערב רב" בדמותו של השמאל השתלט על כל המערכות של המדינה; על הממשלה, הצבא, מערכת בתי המשפט, מערכות התקשורת, והאקדמיה. הרקבון בכל המערכות כה גדול עד כי הפרוגרמה היחידה המתבקשת היא "להקים אלטרנטיבה להנהגה בעם ישראל בכל התחומים… מטרתנו היא להחליף את המערכות הקיימות, את המדינה הנוכחית במדינה חדשה ועובדת ה'.²⁹

המחבר קורא לציונות הדתית להכריז על פרוגרמה חדשה, "דרך שלישית", בין הגישה הציונית-דתית המקובלת לבין הגישה החרדית הלא-ציונית:

עד היום היו לפנינו שתי דרכים נפרדות: או חיבור לציונים החילונים (ובכך לפעול עם הגאולה, אך לשתף פעולה עם הרחוקים מדבר ה') או ניתוק מוחלט, כמו פלגים רבים בציבור החרדי (בכך אמנם להתרחק מהחילונים אך גם לא לפעול עם אל). אבל ישנה גם דרך שלישית: מצד אחד למסור את נפשנו למען הגאולה ולמען עם ישראל ומצד שני לבוז למדינה… אנו רוצים את מלכות ה'… ופועלים לקידום הגאולה, אך אין אנו מאמינים במדינה הזו שרקובה מעיקרה.³⁰

בסיום דבריי אני מבקש לחזור ולהדגיש שתיאור המגמות השונות ביחס אל הצבא שתוארו כאן אין בהם כדי להציג תמונה כוללת ומקיפה. כפי שנאמר בפתח הדברים התמקדתי בתפיסות הגותיות-תיאולוגיות שמהן נגזרת התייחסות אל הצבא. זו גזרה צרה וקטועה של התבוננות. התמונה שהתקבלה כאן עולה מן הספרים ומן הפרסומים השונים, וכידוע קיים פער ומרחק גדול בין מה שכתוב בספרים לבין המציאות בשטח, כפי שניתן להעיד מן הנסיון וממראה העיניים. עם זאת קיימת בין התפיסות ההגותיות ובין המציאות בפועל זיקה שאין להתעלם ממנה ושעל טיבה ועוצמתה ראוי להקדיש דיון נפרד.

___________________________

1. מעובד על פי הרצאה בכנס ששים שנות ציונות דתית במדינת ישראל שהתקיים במכון לחקר הציונות הדתית בבר אילן, בכ"א אייר תשס"ח, 26.5.08.
2. משה אונא, כותב, כי 'הכרתנו היא, שאם חיי האומה יהיו המשך ישיר של חייה בגולה, כי אז לא נוכל לממש אותה לאומיות מתוקנת, שאליה שאפנו תוך ראיית נגעי הגולה. רק אם נבנה בנין חדש המתבסס על יסודות אחרים, רשאים אנו להיקרא ציונים.' אבל גם אצל הרב קוק זהו מוטיב רווח מאד, ונושא רבדים רבים ועמוקים.
3. אורות, עמ' מ סעיף לג ולד.
4. אריה פישמן, 'בין דת לאידיאולוגיה, יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי', עמ' 51 ואילך. רבים הצביעו על המשקל הגדול שהיה לפתיחות לערכים כלל-אנושיים אצל ראשוני הפועל המזרחי בשנות העשרים של המאה שלנו ולתקווה לתחייה אוטופית של צדק ומוסריות אוניברסליים'. 
5. ראה י' אחיטוב, 'תיקון אדם ותיקון עולם במקורות ובתרבות הכללית', גיליון כסלו תשנ"ו, עמ' 22.
6. כנראה בחורף תש"ה.
7. יחיאל אהרן אליאש, מעשה הבא בחזון, חולון תשנ"ט, עמ' 357-¬359:
8. הרחבתי על כך במאמרי "מן הספר אל הסיף: על דמותו הרצויה של הצבא הישראלי על פי התורה", בתוך: שני עברי הגשר, ירושלים תשס"ב, עמ' 414-¬435, ושם סקרתי חיבורים דומים נוספים.
9. על השער כתוב: תש"ט א למדינת ישראל. בסיוע מוסד הרב קוק.
10. שם, עמ' סו – סח. בהערות מסביר הרב רגנשברג 'למה צריך בשעת בירור המשפט של מורד במלכות לחגור את החרב? … להראות שדין משפטי המלכות הוא בסייף, כמבואר בכמה מקומות…. לפיכך נראה לי לחדש, שמשפט צבאי [במונחים של צבא ההגנה לישראל! – י"א] זה משפט המלוכה, והשופטים הצבאיים צריכים לחגור את חרבם בשעת בירור המשפט". (עמ' סח)
11. שם, עמ' סט. בדיון הנספח לסעיף זה דן הרב רגנשברג ארוכות בטיבה של החצוצרה, שחייבת להיות עשויה מכסף דווקא, ומביא ראיה ממקורות שונים שבכל המלחמות, וגם בימינו 'בוודאי צריכין להריע.'
12. משפט הצבא בישראל, עמ' יז – יח.
13. כמסופר בשמואל ב, י, ד: "ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מַדְוֵיהם בחצי עד שתותיהם וישלחם"
14. על התפשטות השיח האופייני לחוגי מרכז הרב משנות השבעים ואילך במקביל לדומיננטיות ששיח זה תפס בציונות הדתית ראו מה שכתבתי במאמר ביקורת על ספרו של אהוד לוז מאבק בנחל יבוק, וכן במאמרי 'על ציונות דתית בלתי אשלייתית' שעתיד להופיע בספר מאה שנות ציונות דתית בעריכת אבי שגיא ודב שוורץ, בהוצאת בר אילן.
15. הדברים התפרסמו – בין השאר – בקובץ "הציונות הדתית והמדינה" בעריכת יוסף ואברהם תירוש, ירושלים תשל"ח, עמ' 146-140, ומשם בספרי, על גבול התמורה ירושלים תשנ"ה, עמ' 265. וראו אבי רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב, 1967, פרק שלישי: 'הקץ הדוחק – הציונות הדתית המשיחית' עמ' 111 – 200. 
16. הקץ המגולה ומדינת היהודים, תל אביב, 1993, בעמ' 335 הערה 15. 
17. בדברי הקדמתו לספרו של הגר והשוו מה שכתב הרב זלמן מלמד בקובץ מורשה ז (חורף תשל"ד) עמ' 64 – 65: "מאבק מתמיד בעולם בין עם ה' השואף לגלות מלכות ה' בעולם ובין 'כל גויים שכחי אלוקים' הרוצים להשכיח את שם ה' בעולם… ועושים זאת על ידי מלחמה בעמו… נסיונות נואשים הם למנוע את תהליך הגאולה המתגלה והולך". במקום אחר אף מטיל הרב מלמד על הערבים את החובה "להיות שותפים במהלך הגאולה של עם ישראל. לא להלחם בו" (!) המובאה לקוחה מספרו החשוב של אהוד לוז, לעיל, הערה 13, פרק טו, "הלכה ומוסר בציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים", עמ' 362 – 392. ושם מובאות נוספות ברוח דומה מאת הרב נריה, הרב ולדמן והרב שלמה אבינר ואחרים, שיש בהן כדי להעיד על מידת תפוצתה של תפיסה זו. 
18. הרב יגאל אריאל, עוז מלך,עיונים בספר שמואל חיספין : מדרשת הגולן, תשנ"ה. עמ' 255 – 256
19. וראו מאמרי "על השימוש בדימויים אלוהיים של הלאומיות הישראלית בחוגים מסוימים בציונות הדתית", בספר מיכאל: מחווה למיכאל בהט, 2007, עמ' 383-¬398. 
20. צבא כהלכה, הלכות צבא ומלחמה, ירושלים תשנ"ב. בחרתי בחיבור זה כחיבור מייצג, אף שאין הוא יחיד. כמובן שאין הוא מייצג את כלל החיבורים בענייני צבא ומלחמה, ויש רבים המסתפקים בהוראות ובפתרונות הלכתיים לחייל הדתי, ואינם גולשים אל עבר הלכות האמורות לייצג את קדושתו הפנימית של צה"ל וכיו"ב.
21. עמ' פ – עמ' צט.
22. בסוגיה זו של טהרת המחנה, דן גם הרב וולדינברג, כקודמו הרב רגנשברג באריכות ובפרוטרוט (עמ' כט-לה). לדבריו, למרות שניתן לטעון כי ההוראה על נקיות המחנה מצואה וממי רגלים ומבעלי קרי תקֵפָה רק בזמן שארון ברית ה' מצוי בו, עדיין הלכות אלה אקטואליות גם בימינו, וגם במחנה שאין בו ארון ברית ה'. משום שהנקיות במחנה מביאה לידי רוח הקודש ו'יש בזה משום קידוש שם שמים ושבח לאומה' וכדברי הספרי 'אם עשית את כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויבך בידך'.(פרשת כי תצא, פיסקה מח).וגם הרב ישראל אריאל כותב באותו עניין ולאחר שהוא מוכיח, שהאחריות להתקנת "יד" "מוטלת על כל יחיד ויחיד" הוא מוסיף שמצווה זו היא חיונית במיוחד "כשסכנה גדולה מרחפת על ישראל, ושם השכינה מצויה יותר" (שם, עמ' 52). ראו י' אריאל, "מצוות "יד" ו"יתד" ויישומה במחנה צבא בימינו", עוז – כתב עת תורני, בהוצאת המרכז להלכות ולהליכות צבא, כרך א, שעלבים תשנ"ד, עמ' 47 – 53. 
23. ראו מה שכתבתי על כך במאמרי "ערכי מוסר ולאומיות בחוגי 'מרכז הרב'", בתוך: רבקה הורביץ, משה דוד הר, יוחנן דוד סילמן, מיכאל קורינאלדי (עורכים), ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל, מאמרים במדעי היהדות ובשאלות השעה, ירושלים תשס"ה, עמ' 279- 306. 
24. במקור יש הפנייה לאורות, המלחמה, ב, ששם נאמר על מלחמות במקרא: "הננו מבינים שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד-העולם שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ה' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע". (שם, עמ' יד). 
25. מחיל אל חיל: אמונה ומוסר בצבא ובמלחמה, ירושלים תשנ"ט, כרך א, , עמ' 114, בפרק על "מוסר ומלחמה".
26. ראו מה שכתבתי על כך במאמריי "על השימוש בדימויים אלוהיים של הלאומיות הישראלית בחוגים מסוימים בציונות הדתית", לעיל הערה 18, ו"מגמות חדשות של הסתייגות ממדינת ישראל וממושגי כלל ישראל"בציונות הדתית והשלכותיהן ההלכתיות" (בדפוס)
27. ראו עולים על דרך המלך: חוברת בענייני השעה על ההתנתקות משלטון העריצות וההתחברות לעם ישראל, (בלי ציון שם המחבר, שהוא מיוחס כאמור לרב שמואל טל ולפחות באישורו) שבט תשס"ו, עמ' 56.
28. שם, עמ' 35
29. שם, עמ' 36. זאת כיון ש"במצב הדברים היום, אין כבר משמעות לכך שהשלטון הוא יהודי. הרי גם בזמן שלטון הבריטים בארץ היו פעמים שהנציב העליון היה יהודי, כמו הרברט סמואל… המהלך שמתרחש לנגד עינינו מברר מי שייך לה' ומי שייך לנלחמים בו" (עמ' 35).
30. שם, עמ' 35.