בעוד ימים אחדים נסב יחד לשולחן הסדר ונספר ביציאת מצרים. שוב יחזרו הסיפורים, ישנים וחדשים, לאומיים ופרטיים, אלה שאנו שומעים בכל שנה ועמם סיפורים חדשים ותובנות חדשות.
מה נרצה להסיק מסיפור יציאת מצרים? מה נרצה להעביר לילדינו ואולי אף לעצמנו, הדור המספר?
מבט נוסף בסיפורי המקרא מגלה כי סיפור יצירת מצרים והמוטיבים השונים שלו, מהדהדים לסיפורים רבים אחרים ברחבי המקרא.
כשעלטה יורדת על הארץ ותרדמה נופלת עליו, שומע אברהם שהדרך להגשמת ההבטחה שקיבל על הארץ עוד רחוקה. רק בעוד ארבע מאות שנה, כאשר יושלם עוונו של האמורי יושב הארץ וסאת חטאיו תגדש, ירשה האל לעמו לרשת את הארץ, את זו שהובטחה לו.
אם יש בתשובה מפתיעה זו הסבר מדוע לקח זמן כה רב להגשים את הבטחת האבות על הארץ, עדיין אין בכך הסבר מדוע היה צורך בשעבוד מצרים, בעבודת הפרך ובסבל הרב של העם; מדוע לא התאפשר להם להמתין בנחת לקיום ההבטחה?
נדמה כי לשאלה זו נדרשים סיפורים רבים לאורך ספר בראשית. הראשון הוא ככל הנראה הסיפור על ירידת אברם ושרי למצרים (בראשית פרק יב). הרמב"ן מצביע על שורה של קווי דמיון בין סיפור זה לסיפור יציאת מצרים (נגעים) ותולה את השעבוד בחטאיו של אבינו הקדמון, שלא סמך על אלוהיו והפקיר את אשתו באופן מביך.
סיפור שני, קשה לא פחות, מסופר בהמשכים. בחלקו הראשון מעונה הגר המצרית בידי שרה בשל הריונה (ברחמה שוכן היורש – ישמעאל). בחלקו השני מגורשים הגר וישמעאל אל המדבר, תועים בו, כמעט מתים בצמא. גם כאן בולטים קווי הדמיון לשעבוד מצרים ואולי מבקש הסיפור לומר לנו שכנגד העינוי שעינתה שרה את הגר, עינו בני הגר המצרים את בניה של שרה במצרים.
סיפור שלישי מביאים בעלי ההגדה כמדרש המחבר בין יעקב ולבן לבין פרעה וישראל. "צא ולמד", הם שולחים אותנו, "מה ביקש לבן הארמי…". ואכן, גם סיפור יעקב בארם וסיפור יציאתו/בריחתו ברכוש גדול מזכיר היטב מוטיבים של עבודה ושל בריחה בסיפור יציאת מצרים.
האחרון ברביעייה הוא סיפור נעלם בבראשית מ"ו, המספר כיצד ניהל יוסף את כלכלת מצרים בתבונה – קנה חיטה בזול בימי השובע ומכר אותה ביוקר בימי הרעב תמורת בהמתם של המצרים, תמורת אדמתם ולבסוף אף תמורת גופם. האם הסיפור מבקש לשבח את יעילותו ומקצועיותו של השליט העברי או שמא הוא מבקר את קרירותו ואכזריותו? מסגרת הסיפור מדגישה שיוסף כלכל כהלכה את יעקב ובניו ולא חסר להם דבר…
אלא שההדהודים של סיפור יציאת מצרים אינם מסתכמים רק בספר בראשית. שם הם רק החלו, אך בסיפור על תקופת שלמה חוזרים לפתע ביטויים שנעשה בהם שימוש רק בסיפור שעבוד מצרים: "מס" (עבודת כפייה), "סבל" (יחידת עבודה), "ערי מסכנות" (מחסנים? מילה שמשמעה לא ברור). והנה, סיפור שעבוד מצרים חוזר במהופך ובאורח מפתיע עם שחקנים חדשים ומפתיעים לא פחות: שלמה המלך, הבנאי הגדול, בתפקיד פרעה המשעבד; ישראל ובעיקר שבטי הצפון, מגלמים את בני ישראל; ובתפקיד משה מופיע גבר צעיר ומרשים – ירבעם. הוא מורד בשלמה ובורח למצרים (!) שם מעניק לו המלך את בתו לאישה ונולדים לו ממנה שני בנים. כששומע ירבעם כי שלמה מת ויחד עמו כל האנשים שביקשו את נפשו, הוא מבקש לחזור אל ארצו כדי לשחרר את אנשיו משעבוד.
בחירת הדמויות המפתיעה מספרת לנו לקח חדש ומרגש על סיפור יציאת מצרים: אל לנו לחזור למצרים – לא כעבדים ולא כנוגשים! עלינו להיזהר מלחזור לחיי שעבוד, אך באותה מידה, להיזהר פן נהפוך לפרעה המשעבד.
ברוח זו מורה התורה צווים ומצוות רבות: לכבד את העבד ולאהוב אותו, לשמור על יום מנוחתו, ובעיקר – להעניק לו חלף עבודתו כפי שהאל הרחום העניק לנו כשיצאנו ממצרים.
ישראלים רבים חיים בליל הסדר את האנלוגיה המתבקשת בין סיפור יציאת מצרים לבין הקמת מדינת ישראל אחרי השואה. לצד אנאלוגיה זו, שמחזקת בנו את ההכרח לשמור על עצמאותנו ועל כוחנו, חשוב לא פחות לזכור את המסר העובר אלינו מבין סיפורי התורה, המזהיר אותנו מעודף כוח ועוצמה. כאשר מקור הכוח עובר לידינו, במישור הלאומי או האישי, עלינו להיזהר שלא נהפוך חלילה לפרעה המשעבד.
