החינוך בקיבוץ הדתי – ערכים ודילמות/ טובה אילן


דברי פתיחה ומבוא

מאמר זה בא לעסוק בתולדות החינוך בקיבוץ הדתי, במטרותיו, בערכיו ובדרכי יישומם. החינוך בקיבוץ הדתי במשך שבעים וחמש שנות קיומו עבר תהפוכות רבות שקשה לסכמן במאמר אחד, אבל ננסה לנסח ולתאר את הנחות היסוד הגלויות והסמויות שעמדו בבסיסו וכן את התמורות שחלו בו במשך השנים.

אני מבקשת לפתוח תיאור זה בציטטה מתוך דברי הפתיחה שנשאתי במועצה הכ"ג של הקיבוץ הדתי שהתקיימה בשנת תשנ"ב ועסקה בנושא החינוך. ניסיתי לחצוב את הרעיונות מאחת מדרשותיו של הרב י"ד סולובייצ'יק. הדברים נכונים לכל חינוך, לדעתי, ובוודאי נכונים לדרכו של החינוך בקיבוץ הדתי מאז ועד היום. להלן קטעים מתוך אותם דברי פתיחה.
"האדם אחראי", אומר הרב סולובייצ'יק באחת מדרשותיו, 2
מדעת או שלא מדעת, כלפי העתיד לבוא… האדם הוא בבחינת מכין.
"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"… אדם טבוע בצלם אלוקים, ולכן עליו להיות צופה ומביט כלפי העתיד, שהוא בעל אופי של הכנה, כנא' בו: "ויברך אלוקים את יום השבת ויקדש אותו"… קידוש במובן של הכנה לקראת. האדם, יש לו לפעמים הכישרון והצורך לחזות ולראות מראש לא רק את עתידו האישי, אלא אף את העתיד של הדורות הבאים שלמענם עובד הוא כבר עתה, ומכין להם מראש. האדם עובד ביום השישי למען השבת של הדורות הבאים.
האב אינו דואג רק למחר הקרוב ממש, אלא אף לכל ימי המחר של בנו, העתידים לבוא. השוקד ופועל למען המחר שלאחר זמן, למען המחר של בנך ובן בנך, למען הדורות הגדלים ובאים בעתיד, הרי הוא נוהג בדרך הנכונה…
לאדם מישראל יש שאיפות והתחייבויות כלפי הימים הבאים בעתיד הרחוק, שהוא עצמו אינו מסוגל לראותם אף בדמיון. הוא נושא את עיניו ורואה משהו בלתי ברור, כעין הנאמר בפרשת העקידה "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (ברא' כב, ד) ואמרו חז"ל במדרש: "מה ראה? – ראה ענן קשור בהר", פסגת ההר הייתה עטופה בענן כבד, את ראש ההר ממש לא היה אברהם יכול לראות, ובכל זאת שאף ונמשך להגיע אליו. צריך ללכת קדימה, בין הרים ובין סלעים, כדי להגיע אל ההר הנכסף, מפני שזה רצונו של בורא עולם…
וכי יודע כל אב מסור על שום מה הוא מכין בלי הרף את העתיד למען בנו ובן בנו? כלום מובטח לו, שבנו או נכדיו יהיו אסירי תודה לו על עמלו זה? האם אמנם יודע האב המלמד את בנו בהתמדה תורה, יראת שמיים ואף שאר החוכמות, שבנו עתיד להיות אותו אדם גדול, שעליו הוא חולם כל הזמן? האם בטוח האב, שבנו או בן בנו ימשיכו לפחות במסורת הקדושה של אבותיהם? לאו דווקא! האב רואה רק ענן קשור בראש ההר.
פסגת ההר, שאליה אנו מטפסים וצועדים כל הזמן לוט בערפל; אף על פי כן, הרי היעדר הידיעה והוודאות, חוסר הביטחון בתוצאות אינם מרתיעים אותנו מלטפס אל על…

והרשו לי עוד פרפרזה אחת מדרשה אחרת של הרב סולובייצ'יק 3 המתייחסת לאותם הפסוקים ואף היא נוגעת לענייננו:
כאשר האדם מתחיל לחזות דברים מרחוק – הרי הוא נעשה חוזה וצריך שיהא מסוגל לממש את החזון. לחלום סתם ולקום בבוקר ולעסוק בפיתרון החלום ולומר תוך סיפוק "חלמא טבא חזית" אין לכך משמעות…

למדנו מדברי הרב סולובייצ'יק:
א. שהחינוך הוא עניין גדול ושתפקידו של אדם מישראל לעשות למען הדורות הבאים ולהיות בבחינת מכינים.
ב. שהעתיד לוט בערפל, בבחינת ענן קשור בהר. שלא רק שאין לחזות את התוצאות, כפי שהרב סולובייצ'יק מזהיר אותנו, אלא שאין ודאות גם בדרך המובילה אל ההר. צריך, בלשונו של הרב, לטפס בין הרים וסלעים. חינוך הוא הליכה בדרך שאין עמה ודאות, שיש בה עמימות, יש בה מהאי-ביטחון, מהיעדר הידיעה, ולמרות הכול צווינו לחלום, צווינו להיות צופים ומביטים למרחוק, צווינו ללכת קדימה.
ג. והלקח השלישי מדברי הרב הוא ש"יש ללכת יחדיו", שזהו תנאי קודם לכל שליחות ואנו זקוקים זה לזה.
עד כאן דברים שנאמרו במועצה הכ"ג. צריך לזכור שבתשתיתם של הדברים עמד החלום הגדול של יוצרי הקיבוץ שאפשר לשנות את האדם ואפשר לברוא עולם מתוקן יותר.
החינוך בקיבוץ הדתי היה אמור לשרת אותו חזון. בדרך חוו רבים אכזבות ושינו את דעתם, אך עדיין נשארו באמונתם שתיקון העולם הוא אפשרי, כפי שעולה ממקורות ישראל, אם גם קמעא-קמעא, ולאו דווקא באותם הכלים שהניחו הראשונים.
מאמר זה, המנסה לתאר את החינוך בקיבוץ הדתי, מסתמך על מחקרה החשוב של אסתר שפרעם ז"ל שעסק בהשוואת החינוך בקיבוץ הדתי לחינוך בקיבוצי פועלי אגודת ישראל (להלן: פא"י). 4

רקע היסטורי ונתוני יסוד

הקיבוץ הדתי, שראשית ייסודו בשנת תר"ץ (נובמבר 1929), מונה כיום (תשס"ה) שישה-עשר קיבוצים הממוקמים באזורים שונים בארץ. רובם מצויים בגושי התיישבות כמו גוש עמק בית שאן (הכולל את טירת צבי, שדה אליהו, עין הנצי"ב ושלוחות, ואפשר לצרף אליו גם את יישובי הגלבוע – מעלה גלבוע ומירב), גוש עציון (הכולל את כפר עציון, ראש צורים ומגדל עוז), גוש הדרום והנגב, שיישוביו אמנם מפוזרים במרחק גאוגרפי גדול יחסית, אך מתאחדים לצורכי מערכת החינוך (הכולל את קבוצת יבנה ואת הקיבוצים עין צורים, סעד ועלומים). הקיבוצים בגליל (לביא ובית רימון) הצטרפו למערכת החינוך הקיבוצית בבית הספר המשותף בעמק בית שאן, וקבוצת בארות יצחק שבמרכז הארץ הצטרפה לבית הספר של הגוש הדרומי ביבנה.
אוכלוסיית הקיבוץ הדתי מונה כיום (תשס"ה) 7,854 נפשות, ובכללן תושבים שאינם חברי הקיבוץ. בין הקבוצות ישנן ותיקות, המגדלות כבר דור שלישי ואף רביעי, וצעירות יחסית, המגדלות דור שני בגילאי החינוך הפורמלי.
יש לזכור שעד מלחמת השחרור ועד בכלל היו לקיבוץ הדתי אחד-עשר קיבוצים שעלו להתיישבות, ואלו היו שנים של התרחבות והתגבשות תנועתית כגוף מלוכד וכגורם פעיל במפעל ההתיישבותי.
מלחמת השחרור הנחיתה מכות אנושות על תנועת הקיבוץ הדתי, ואלה העמידו בסימן שאלה את עצם קיומו. שש מנקודותיו נחרבו (קבוצות גוש עציון וקבוצותיו בנגב). שבעה אחוזים מאוכלוסייתו נפלו במלחמה.
ההתאוששות לאחר המלחמה חלה קמעא-קמעא, כאשר הקבוצות שנהרסו בנו את ביתן מחדש. רק אחת מהן – קבוצת סעד – התיישבה באותו מקום, ואילו הקיבוצים האחרים שנפלו החלו את חייהם מחדש במקומות אחרים. שלושה מאותם הקיבוצים – משואות יצחק, בני דרום וניר עציון – הפכו עם הזמן למושבים שיתופיים ויצאו מהמסגרת הארגונית של תנועת הקיבוץ הדתי. 5
בתש"ט עלתה קבוצה חדשה – קבוצת לביא 6 – להתיישבות בגליל התחתון. החל מתשכ"ג החלה צמיחה אטית מחודשת, והיא המשיכה אחרי מלחמת ששת הימים ביישוב המחודש בגוש עציון.
איוש המשקים הצעירים ותגבורם של המשקים הוותיקים בכוח אדם נתקלו החל משנות השישים והשבעים בקשיים מרובים. תהליך הזרימה של גרעיני נח"ל מבני עקיבא וקליטתם כחברים בקיבוץ הדתי לא ענו על הציפיות. אפשר לומר בהכללה שמאז שנות השישים נמצא מספר המצטרפים לקיבוץ הדתי בירידה מתמדת. ההתיישבות החקלאית כולה נקלעה במהלך השנים למשברים הן בשל תהליכים כלכליים גלובליים הקשורים בחקלאות והן בשל הצורך להתמודד עם אתוסים אינדיבידואליסטיים בחברה, שהלכו וגאו. קרנם של ערכי החלוציות והאתוסים הלאומיים ירד, ומנגד עלו הציפיות מהמדינה שתמלא את הצרכים החברתיים השונים. גורמים אלו מסבירים בין השאר את תופעת מיעוט הבנים הממשיכים ומיעוט הגרעינים המצטרפים לתנועה הקיבוצית.
אף על פי שתהליכים דומים פקדו גם את הקיבוץ הדתי וגם את התנועות הקיבוציות הכלליות, נראה שתהליכים אלו לא היו הרסניים בקיבוץ הדתי כמו שהיו בתנועות הקיבוציות הכלליות. בקיבוץ הדתי בלטו ההצלחה היחסית הכלכלית והאי-הסתבכות בעסקי בורסה וכדומה. נשמר מרקם החיים החברתיים, נשמרה בו גם הערבות ההדדית בין הקיבוצים, ובתוך כל קיבוץ נשמרה גם הנכונות להיענות לאתגרים לאומיים וציוניים דתיים, שעליהם דיבר א' הרץ בתשי"ב בכנס "הקיבוץ בעידן של תמורות" שהתקיים בבארות יצחק. 7

כשנזכור את עברנו נבין שלא הייתה אולי דרך אחרת. מאז שנוצר הגרעין הראשון לקבוצה הראשונה, טרם שיכולנו לרכוש ניסיון משקי וחברתי, טרם שהספקנו לבצר את יסודות הבניין, הוטלו עלינו כל התפקידים הרבים והמקיפים המוטלים על תנועה גדולה ומפותחת. שליחות לגולה, ארגון והדרכה לנוער החלוצי, עליית הנוער, מאבק על הדרך הנכונה של הפועל המזרחי, הגנה, גיוס לצבא, הצלה וכו', וכל זה תוך כדי היאבקות מפרכת עם קשיי בראשית של הקמת המשק והקיבוץ. לא היינו חופשיים להיפטר מכל התפקידים הללו כאנשי היישוב שלא רצו להסכים לחיות את חייהם מהצד, וכציבור דתי מלוכד היחידי שהיה מסוגל לקבל עליו את השליחות…

אפשר לומר שבחברה הכללית היה מעמדו היוקרתי של הקיבוץ הדתי איתן, ומעמד זה נשמר בכל השנים. ואולם ככל שעלתה יוקרתו של הקיבוץ הדתי בחוגים רחבים, כן התגלעו בקיעים במעמדו של הקיבוץ הדתי בתוך ביתו, בתוך המחנה הציוני-דתי. החל משנות השישים החלו להופיע מגמות אידאולוגיות-דתיות חדשות בתוך המחנה הדתי-לאומי שהעלו על נס את המשך הלימוד בישיבות הגבוהות ושמו דגש מופחת ב"יציאה להגשמה" (הצטרפות לקיבוץ). השתנו הדגשים בכל הקשור לערכי "תורה ועבודה" וערכי הסוציאליזם התורני, שהם-הם היו דגלי הפועל המזרחי ותנועת בני עקיבא עד אז. הקיבוץ הדתי הגיב בביקורתיות על מגמות אלו, שתפסו מקום נרחב יותר ויותר בחינוך. הביקורת הוטחה בעיקר כלפי ההקצנה הדתית, ואילו מנהיגיו הדתיים והפוליטיים של הציבור הדתי-לאומי טענו כנגד הקיבוץ הדתי שהוא פשרן בנושאים הדתיים, ולכן לא תצלח דרכו החינוכית.
באורח פרדוקסלי חברו תהליכים מנוגדים אלו לאלו ופגעו בנכונותם של הצעירים להצטרף לקיבוץ, אם משום שהעדיפו אורח חיים שיתופי פחות, ואם משום שחברו לאתוסים החרדיים-לאומיים מבית מדרשה של ישיבת מרכז הרב של תלמוד תורה או של התיישבות ביש"ע.

נתונים על מערכת החינוך של הקיבוץ הדתי כיום

חינוך יסודי
1. בית ספר יסודי של הקיבוצים יש רק בשדה אליהו. לומדים בו כל ילדי הגוש.
2. בבית הספר של המועצה האזורית הנמצא בקבוצת יבנה לומדים מלבד ילדי הקיבוצים גם ילדי האזור. בית הספר בקיבוץ לביא הוא בית ספר ממלכתי-דתי של הגליל התחתון.
ילדי בארות יצחק לומדים בנחלים.
ילדי גוש עציון לומדים באלון שבות.
הקיבוצים סעד ועלומים מקיימים בית ספר לכיתות א'–ט' בשם "דעת" בתוך קבוצת סעד, ושותפים בו גם ילדי המושב תקומה.
ילדי עין צורים לומדים בביה"ס האזורי "שפיר".

חינוך על יסודי
בית ספר על-יסודי של הקיבוצים יש בשדה אליהו לילדי הקיבוצים בעמק בית שאן והגלבוע, (לא כולל מירב), ולילדי הקיבוצים בגליל.
בית ספר על-יסודי שני נמצא בקיבוץ יבנה. ביבנה לומדים ילדי כל קיבוצי הדרום והנגב וילדי בארות יצחק.
ילדי גוש עציון לומדים מקצתם בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה, ומקצתם בכפר עציון – ישיבת "מקור חיים" – ובאולפנת "נווה חנה".
בכמה מן הקיבוצים ישנן משפחות השולחות את ילדיהן למוסדות חינוך אחרים, לא קיבוציים, בשל צרכים אישיים או אידאולוגיים ובהסכמת קיבוציהם.
מבין קבוצות הקיבוץ הדתי הייתה קבוצת יבנה הראשונה שילדיה הגיעו לגיל "כיתות המשך" בשנת תש"י. שנים ספורות אחריה הגיעו לגיל זה גם ראשוני ילדי טירת צבי. מחזור אחד של ילדי טירת צבי הראשונים למדו אף הם ביבנה למרות המרחק הגאוגרפי, אבל בשנת תשי"ד כבר הייתה גם בטירת צבי כיתת "חינוך המשך".
אף על פי שהרהורים, לבטים ודיונים על כיוון חינוך ההמשך בקיבוץ הדתי החלו מוקדם, כאשר הגיעו הילדים הראשונים לגיל בית הספר התיכון, תכנית מגובשת והכרעות בשאלות המרכזיות של החינוך – עדיין לא היו. גם המספר המצומצם של הילדים הראשונים ופיזור הגילים (לא היו שנתונים רצופים) הכבידו על עיצוב התכנית. נוצרו "כיתות המשך", לעתים מצורפות משני מחזורים, ללא תכנית פעולה ברורה לטווח הרחוק יותר. המחזורים הראשונים לא סיימו את בית הספר התיכון בצורה מסודרת. בשלב מסוים נשלחו ילדים למשימות לימודיות שונות מחוץ לקיבוץ בהתאם לנטיותיהם וכישוריהם.

חינוך בגיל הרך והחינוך הבלתי פורמלי 8
בכל הקיבוצים יש גני ילדים ופעוטונים הידועים ברמתם הגבוהה ובשל העבודה היצירתית הנעשית בהם. בשנים האחרונות, עם התגברות תהליכי ההפרטה, נפתחו הללו גם לקליטת ילדים מבחוץ, ילדי תושבים שאינם חברים בקיבוץ וילדי היישובים באזור.
נוסף על כל אלה יש בתי ילדים לכל הגילים ובהם מתקיימת פעילות לאחר שעות בית הספר או בחופשות. בבתי הילדים נעשית עבודה חינוכית משלימה הן לגיבוש "חברת הילדים" והן בתחומי יצירה, ספורט ופיתוח אישי. לצד בתי הילדים מתקיימת גם פעילות בתנועת בני עקיבא, פעילות שהתרחבה והעמיקה בשנים האחרונות.

פרק א: אידאולוגיה וחינוך בחברה הקיבוצית 9

שני מקורות יניקה מאפיינים את ראשיתו של הקיבוץ הדתי: האחד – ההשתייכות הרעיונית לתנועת המזרחי והפועל המזרחי, והשני – ההשתלבות בדגם ההתיישבות הקיבוצית, שנשאה את דגל הסוציאליזם וחיי השיתוף והשוויון. שני מקורות אלו התבססו, כמובן, על החזון הציוני וההתיישבותי .
ההתעוררות הלאומית המחודשת של העם היהודי בדורות האחרונים התנסחה בציונות הדתית כשיבת ציון ואתחלתא דגאולה, ואילו באתוסים החילוניים קיבלה אמנם ביטוי אחר, אבל גם שם היא נשאה בתוכה חזון אוטופי של גאולת האדם והעם.
אופיו של החינוך בקיבוץ הדתי עוצב על תשתיות אידאולוגיות אלו. נדון תחילה בחינוך הקיבוצי כמקור יניקה שעיצב את החינוך בקיבוץ הדתי.

אופיו של החינוך המשותף והתפתחותו
אסתר שפרעם דנה באופיו של החינוך המשותף, כפי שעוצב בראשונה בתנועה הקיבוצית הכללית והשפיע על החינוך בקיבוץ הדתי.
לאחר שהיא קובעת שהקיבוץ הוא מבנה קהילתי הבנוי על תשתית אידאולוגית וערכית, ולאחר דיון מעמיק במושג האידאולוגיה והגדרתו, היא טוענת שאופייני לחברה אידאולוגית, שיצרה לעצמה מסגרת חיים מיוחדת לה, שהשאיפה המרכזית שלה בתחום החינוך תהיה להנחיל לדור הבא את ערכיה ולחנך אותם להמשיך במסגרתה. מתוך הנחה זו מובן שהחינוך תפס מקום מרכזי במערכת ההדגשים של הקיבוץ, גם הכללי וגם הדתי. הקיבוץ ראה בחינוך "משימה מרכזית מכרעת", 10 "אבן יסוד של חיי החברה והתפתחותה", 11 "גורם קונסטיטוציוני המכוון במידה גדולה ומכרעת את הליכות החברה". 12

החינוך המשותף עוצב מתוך אורח החיים הקיבוצי. הגישות החינוכיות, השיטות והמסגרות יועדו להיות חלק בלתי נפרד של מחויבות הקיבוץ לנסות להגשים חברה אוטופית. לחינוך המשותף הייתה גם מטרה פרקטית והיא לאפשר לאישה לעבוד במשק. מטרה זו הייתה חלק מתפיסה אידאולוגית של שוויון האישה כחלק מתפיסת שיווין כללית, ובעיקר הודגשה המטרה הערכית. "צורתו של החינוך המשותף ותוכנו קמו והתגבשו לאור הרעיון החינוכי ותמונת החברה הנכספים". מערכת החינוך נבנתה על פי אותם עקרונות שעל פיהם נבנה הקיבוץ עצמו. חברת הילדים מהווה מעין "קיבוץ בזעיר אנפין" ו"קיבוץ בדרך". מכאן נבעו כמה עקרונות יסוד של החינוך המשותף:
א. שוויון. מיצוי מלא של ערך השוויון בחינוך שפירושו היה מתן חינוך אחיד לכל הילדים ללא דיפרנציאציה וללא סלקציה. פירוש הדבר למעשה הוא שהקיבוץ מחנך בתוך מסגרותיו את כל הילדים בבית הספר הקיבוצי. מסקנה ייחודית מאוד שנבעה מעיקרון זה ורווחה במשך שנים בבית הספר הקיבוצי, בעיקר הכללי, הייתה התנגדות למתן ציונים והתנגדות לבחינות הבגרות (בקיבוץ הדתי לא התנגדו לבחינות הבגרות, ועל כך נרחיב בהמשך המאמר).
ב. אחריות קולקטיבית לתהליך החינוך. האחריות, הן מבחינת ההכוונה החינוכית והן מבחינה כלכלית, רובצת על הקולקטיב, והיא כוללת את כל תחומי החינוך הפורמלי, החינוך המשלים, החינוך המיוחד ועוד.
ג. הקמת חברת ילדים שהיא חברה צומחת יחד, "כעין קולקטיב קטן בתוך קולקטיב המבוגרים". 13
ד. הילדים שותפים בחיי הקהילה – הביטוי הבולט של עיקרון זה היה שותפות של הילדים בנשיאה בעול העבודה בהתאם ליכולתם ולגילם. שותפות זו השפיעה, כמובן, על תכניות הלימודים של בית הספר.
ה. אופייה של ההשכלה הניתנת בבית הספר. בית הספר נתפס בראש ובראשונה כבית חינוך, ועל כן ההשכלה הניתנת בו צריכה לענות בעיקר על צורך זה ולא להשתעבד לתכתיבים מבחוץ.
ו. דמוקרטיזציה של מערכת החינוך ובית הספר בכלל זה.
ז. אוטונומיה של הצוות המחנך, ושוב – התנגדות לתכתיבים מבחוץ, שאינם עולים בקנה אחד עם האידאולוגיה הקיבוצית.

בתחום החינוך הפורמלי ישנו שינוי בולט אחד, והוא שבמשך השנים הפכו בכל זאת בחינות הבגרות למרכיב שהשפעתו גברה מדי שנה בשנה. כבר בשנים הראשונות להפעלתם של בתי הספר של הקיבוץ הדתי התקיימו בחינות הבגרות, וההכנה אליהן הייתה חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים. אבל יש גם לזכור שהקיבוץ הדתי ייסד מוסדות חינוך על-יסודיים זמן ניכר אחרי שעשו זאת התנועות הקיבוציות הכלליות, ואולי כבר למד מלקחן. עם זאת אפשר גם להניח שטבעה של התפיסה הדתית ללימוד, הכרוכה במשמעת ובהקניית הרגלים, סייע לתלמידי הקיבוץ הדתי להסתגל ביתר קלות למערכת של בחינות הבגרות.
במבט לאחור אפשר להצביע על תהליכים נוספים של שינוי, כמו צמצום שעות העבודה של הילדים במשק (אם כי העבודה לא בוטלה כליל), עליית השפעתה של המשפחה, פיתוח מגמות והקבצות, הכוונה ליתר הישגיות ועוד.
בתחום בתי הילדים וחברת הילדים – המוסדות של החינוך המשותף בעיקרם קיימים עד היום, אבל קיימת תופעה גוברת והולכת של העברת פונקציות טיפוליות וחינוכיות למסגרת המשפחה. מאידך גיסא, מסגרות בתי הילדים בכמה מן הקיבוצים נפתחו לאוכלוסיית ילדים מבחוץ. לכך יש גורמים כלכליים מובהקים, בצד השינוי שחל עם הזמן בתפיסה הראשונית של הקיבוץ כ"חברה אחרת", שיש לה צורך להעניק חינוך נפרד לדור ההמשך שלה.
למרות השינויים שחלו אפשר לומר שנשמרו קווים ייחודיים, כגון יחסים בלתי פורמליים בין התלמידים לצוות המחנך, טיפוח חברת הילדים ובתי הילדים, מאמץ למניעת נשירה ועוד.

פרק ב: קיבוץ דתי – חברה אידאולוגית ציונית-דתית ייחודית 14

קיבוצים דתיים ראשונים קמו, כאמור, כעשרים שנה אחרי הולדתה של צורת החיים הקיבוצית הכללית, כך שלפחות מבחינה היסטורית אפשר לומר שהקיבוצים הדתיים שאבו את האידאולוגיה הקיבוצית מבחוץ; אך אין ספק שהקיבוץ הדתי הוא חברה אידאולוגית ייחודית שינקה בעיקר מן האידאולוגיה של הציונות הדתית, ובעיקר מרעיונות "תורה ועבודה" של הפועל המזרחי.
יש שראו באידאולוגיה דתית תרתי דסתרי, שהרי הדת מתמקדת בעבר ובמציאות טרנסצנדנטית, ואילו האידאולוגיה מתייחסת למציאות האמפירית של ההווה, אבל פישמן 15 סבור שיש אפשרות לשלב בין שני התחומים בתוך אידאולוגיה דתית.

הקונפליקטים שנולדו במפגש הדת עם המודרנה בחברה היהודית הכללית הביאו מצד אחד למשבר זהות ולנטישה המונית של המסורת, ומצד אחר, בחוגים אחרים, להסתגרות ולהתרחקות מכל השפעה חיצונית. אותו חלק בדורות האחרונים שנשאר נאמן למסורת הדתית אך לא רצה בהסתגרות המשיך לדבוק בדיאלוג עם ה"חוץ" ויצר לעצמו אידאולוגיות דתיות חדשניות, כמו "תורה עם דרך ארץ", "ציונות דתית" ו"תורה ועבודה". המשותף לכולן הוא הצירוף של ערך אחר ל"תורה", שאמנם נטען שהוא כלול ב"תורה", אך בשל נסיבות המציאות הוא מקבל הדגשה מיוחדת. 16
אידאולוגיה מורכבת זו, הגורסת התמודדות של הדת עם המודרנה, אפשרה התייחסות חיובית להשכלה כללית, ללאומיות מודרנית, לסוציאליזם שכונה בשם "סוציאליזם תורני" ולרעיונות של פרודוקטיביזציה של אורח החיים היהודי ועוד.

בספרות האידאולוגית של ראשוני הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי אנו מוצאים ראייה של כל היסודות – הדתי, הלאומי, הסוציאליסטי – כנובעים ממהותה של תורה. ביטוי חד-משמעי לתפיסת עולם זו אפשר למצוא בכמה מדבריו של צוריאל אדמנית (הוגה ומחנך, איש קבוצת יבנה):
יסודותינו הסוציאליסטיים, כפי שבאים לידי ביטוי בקיום משקינו השיתופיים, הם בעינינו גופי הלכות כהלכות "אורח חיים ויורה דעה". 17

כיוון חשיבה זה התבטא בעצם המושג "סוציאליזם דתי" שהניח שמקורם של רעיונות של שוויון וצדק סוציאלי הוא בתורה. במצוות מסוימות בתורה ניכרת המגמה של צמצום פערים סוציאליים (שמיטה, יובל, איסור ריבית, שחרור עבדים וכדומה), והדרישה של התורה "ועשית הישר והטוב" (דברים ו, יח) מתפרשת כדרישה לעשות "לפנים משורת הדין" לפי רוח התורה. 18

סילברמן במחקרו סבור שהסקת הסוציאליזם מן התורה היא תהליך מלאכותי שלא עלה יפה, ויש בו משום "הנחת המבוקש". 19

דעה שונה על מקור הקושי ליצור "מקשה אחת" מן היסודות הרעיוניים השונים אנו מוצאים אצל אריה פישמן: 20
אילו היה הקיבוץ הדתי מסתגר בגבולותיו החברתיים ומטפח את תמונת עולמו הדתית רק על פי פרשנותו את התורה, הדעת נותנת, שעצם הסתגרותו וכן תודעת הניגוד בינו לבין העולם החיצוני היו מחזקים את גיבוש תרבותו העצמית כדי מקשה אחת, ואולם מאחר שתנועה זו ראתה את עצמה כתנועה חלוצית ששאפה להיות בין מעצבי כלל ישראל, ולא להצטמצם ב"כיתות מובחרות ושלימות" היא נפתחה להשפעות חברתיות חיצוניות שפעלו למתיחת רקמת ערכיה הסגולית בכיוונים מנוגדים.

קיים אפוא "מתח מבני בהוויית הקיבוץ הדתי" (פישמן). 21 המתח קשור בהשתייכות לקבוצות התייחסות מנוגדות – היהדות הדתית מזה והתנועה הקיבוצית החילונית מזה. מתח זה הוליד תכונות אחדות ההופכות את הקיבוץ הדתי לחברה אידאולוגית ייחודית.

צוריאל אדמנית בעָסְקו בנושא "התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי" כותב: 22
מבחינה היסטורית רוחנית הרי אין הקיבוץ הדתי אלא המשך הגיוני ועקבי של הציונות הדתית על כל המסקנות המתחייבות ממנה. ציונות דתית אינה אומרת רק מצוות יישוב ארץ ישראל, הרי ידוע שאפשר לשאוף ולקיים מצווה זאת ללא קשר לתפיסה הציונית. "הציונות" פירושה שאיפה להפוך את עם ישראל לגורם אקטיבי בהיסטוריה… ציונות דתית רואה במעשי ישראל בעולם גורמים בעלי משמעות דתית.

מכאן שבאידאולוגיה של הקיבוץ הדתי ובעולם ערכיו תופסת מדינת ישראל מקום מרכזי מאוד. הקמת המדינה היא הגשמת יעד מרכזי של הציונות, והמחויבות כלפיה היא אחד הערכים המודגשים ביותר. יתר על כן, באידאולוגיה של הקיבוץ הדתי יש לערך זה משמעות דתית, כשם שלציונות שקדמה להקמת המדינה היה ערך דתי מחייב, מנקודת מבטה של הציונות הדתית.

יחס זה למדינת ישראל מצטרף לתפיסה החברתית של הקיבוץ הדתי השמה דגש חזק במילוי חובות כלפי החברה הישראלית מעבר לנדרש בחוקי המדינה. ביטוי מעשי לכך אפשר למצוא במסלולי השירות של הבנים והבנות הנדרשים לשרת בצה"ל שירות מלא, ולזאת מצורפת דרישה של שנת שירות (ש"ש) נוספת ביישוב צעיר של הקיבוץ הדתי או במשימה לאומית חברתית אחרת. ביטוי מסוג אחר ליחס של הקיבוץ הדתי למדינת ישראל ולמשמעות הדתית שלה הוא עיצובו של יום העצמאות כחג בעל משמעות דתית, וגולת הכותרת של עיצוב זה – הוצאת מחזור תפילה מיוחד ליום העצמאות הכולל ברכת "הלל" בשם ובמלכות, ועוד שינויים נוספים מהתפילה המקובלת.

יחס עמוק זה למדינה ישראל, שיש בו פאתוס דתי, מעיד על כך שבקיבוץ הדתי קיימות תחושה של צורך בחדשנות דתית והעזה ללכת בכיוון הזה. ביטוי לכך אפשר למצוא באותו מאמר של צוריאל אדמנית על "התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי" ובו הוא כותב:
קביעת אמירת "הלל" בברכה לשם מתן ביטוי דתי לחג שנתווסף ב"לוח" – הוא לנו מבחן, אם נצליח להחיות דפוסי הלכה נצחיים לאור מאורעות אקטואליים שחולל עם ישראל בעזרת ה' יתברך. עיקר הערך של השאלה הוא עקרוני ולא מקרי. ממנו נלמד על שטחי חיים אחרים. איננו מוכנים לקבל תפיסה דתית אשר מוציאה את תופעות החיים שלנו בכל היקפן מנקודות הראות שלה. תופעה כזאת היא תופעת שיתוק ההלכה לאחר תקופת גלות ממושכת.

בקצרה מבטא זאת החבר אברהם שטיין 23 (קבוצת יבנה): "לתופעה זו, שלא חוגגים את חג העצמאות כחג דתי, מתלווית שמרנות הלכתית מוגזמת, שאינה מאפשרת התמודדות דתית כנה עם תמורות הזמן".

שני עקרונות נוספים בולטים באידאולוגיה הדתית של הקיבוץ הדתי.
א. הגישה הציבורית הכלל-ישראלית 24
אחד מיסודותיה הרעיוניים של הציונות הדתית, מראשיתה ומשורשה, הוא התפיסה הלאומית-ציבורית. מטרת הציונות הדתית לא הייתה רק להביא יהודים מעם ישראל לידי קיום מצוות יישוב הארץ וקיום מצוות בארץ ישראל, אלא גם להביא את כלל האומה לידי חיים עצמאיים בארץ ישראל על פי התורה. תפיסה זו היוותה, במידה רבה, יסוד לצידוק הרעיוני לשתף פעולה עם כל חלקי האומה בפעילות הציונית.
בדברי אידאולוגים רבים בקיבוץ הדתי מופיע דגש רב על יסוד זה, והם רואים בהגשמת החזון של הקיבוץ הדתי שליחות לאומית-דתית. הקיבוץ הדתי רואה בעצמו מבחינה זו את הממשיך העקבי של הציונות הדתית.
אחת המסקנות הבולטות מתפיסה זו שייכת לתחום ההלכה, ויש לה השלכה משמעותית בעיקר בתחומים מסוימים של הפסיקה ההלכתית, כגון בנושא השמיטה. צוריאל אדמנית ואידאולוגים אחרים הדגישו כל השנים שתפיסה זו שוללת כל ניסיון של קיום תורה המוגבל מראש לאותו חלק בציבור המכונה "דתי" בלבד. לתורתנו יש תוקף כלל-ישראלי, ועל כן אין לקיימה רק בגטו של מאמינים, בהסתמך על ההנחה שהרוב ממילא אינו מקיים אותה.
מסקנה אחרת, לא בתחום ההלכה אך נוגעת לאורחות החיים בפועל, היא הצורך ליצור מגע הדוק ומשמעותי עם היהדות החילונית. צורך זה בא לידי ביטוי במספר ניכר של החלטות ופעילויות ליצירת מגע חברתי-רעיוני עם ציבור חילוני במטרה לקרב לבבות.
הקיבוץ הדתי גילה רגישות גבוהה לבעיית מערכת היחסים בין דתיים לחילוניים במדינה, וראה את עצמו מחויב לתרום חלק משמעותי למערכת זו. דוגמה בולטת לכך יכול לשמש הכנס שיזם וביצע הקיבוץ הדתי בירושלים בסיוון תשמ"ו, בכותרת "יחדיו נצעד!"
זו הייתה תקופה של עימותים קשים בין דתיים וחילוניים במדינה. הקיבוץ הדתי קרא להמוני העם לכנס משותף, שמטרתו להבליט את אחדות האומה ולשפר את מערך היחסים הקשה בין חלקיה. בכנס, למרבה האכזבה, היו המצטרפים לקריאה מעטים יחסית. מי שהופיע בהמוניו היו חברי הקיבוץ הדתי. דוגמה אחרת היא הקמת "מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות" המזמין דתיים וחילוניים ובעלי עמדות ביחס לתרבות היהודית ללמוד יחד ולקיים דיאלוג. על המגמה הזאת בקיבוץ הדתי אומר אריה פישמן במחקרו על הקיבוץ הדתי: 25
הקיבוץ הדתי הרחיק לכת יותר מכל קבוצה אחרת בציונות הדתית בסיגול התרבות המסורתית לתביעות הקהילה הלאומית האוטונומית, ובהתקרבות ליהדות הלאומית החילונית.
אף שכיוון זה בולט הן בהגות והן בעשייה בקיבוץ הדתי, נמצאו תמיד חברים שהביעו חשש פן יגיע הקיבוץ הדתי לידי ניתוק מן היהדות הדתית. כנגד הצורך ליצור את הקשרים עם היהדות החילונית העמידו חברים אחרים כצורך חיוני יותר את המטרה "לחזק את קשרינו עם היהדות האורתודוכסית על כל זרמיה".
בסופו של דבר, סבור פישמן, השייכות ליהדות הדתית עמוקה יותר מן השייכות ליהדות החילונית. פישמן מבטא זאת באופן ציורי באמרו "בעוד גופו של הקיבוץ הדתי נוטה ליהדות החילונית היו שורשיו קבועים ועומדים ביהדות הדתית". 26

ב. חדשנות בתחום ההלכה ובעיית הסמכות ההלכתית 27
אסתר שפרעם מציינת שבנושאים הקשורים בסמכות ההלכתית, אין עולמו של הקיבוץ הדתי אחיד. אפשר לדבר על קשת דעות, וקיים מתח מסוים בין הכיוונים השונים המאפיין את עולמו של הקיבוץ הדתי בתחום זה. בהגותו של הקיבוץ הדתי מוצגת כבר מראשיתו עמדה חד-משמעית לגבי המחויבות להלכה ולפוסקיה המקובלים. כותב שמחה פרידמן 28 (טירת צבי):
הקבוצה הדתית עומדת על בסיס הנאמנות לתורה ורואה כיסוד מחייב בהשקפת עולמה את קבלת ההלכה ללא סייג, כפי שהיא התגבשה בתלמוד, בראשונים ובפוסקים עד ימינו. יתר על כן, אין היא גורסת יהדות דתית אלא אם היא נאמנה להלכה… ההלכה היא סימן ההיכר האופייני ביותר של היהדות.

וכך קובע גם יוסקה אחיטוב 29 (עין צורים) בתש"ן:
כציבור יהודי אורתודוכסי קיבלנו על עצמנו שאורח ההתנהגות שלנו לא יוכתב אלא ע"י ההלכה. ההלכה היא הקובעת את נורמות ההתנהגות המחייבות.

עם זאת, בהגותו של הקיבוץ הדתי אפשר למצוא ביטוי עז לצורך בחדשנות ובהתמודדות עם המציאות המשתנה בדרך שאיננה תמיד מקובלת על הממסד הדתי האורתודוכסי. האידאולוגיה המפשרת בין המגמה לדבקות בהלכה ובין המגמה החדשנית באה להוכיח שאין סתירה אמיתית בין שני הכיוונים. כותב על כך צוריאל אדמנית: 30
תורתנו היא תורת ה', תורת נצח, אך נתונה היא לקיומו של אדם – והוא משתנה. על כן דורש בה דור דור ודורשיו, דורש ומחדש. מובן שאין "חידושיו" יש מאין. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה נאמר למשה מסיני.

במה מתבטאת חדשנות דתית זו? 31
להלן דוגמאות אחדות כדי להבהיר מגמה זו, ואנו נסכמן בקצרה:
א. הצורך במתן ביטוי דתי למאורעות אקטואליים, כגון השואה והקמת מדינת ישראל. היעדר ביטוי כזה נתפס כ"שיתוק ההלכה".
ב. בפסיקת ההלכה קיימים לא רק שיקולים הלכתיים אלא גם שיקולים מטא-הלכתיים. עיקרון מטא-הלכתי כזה הוא, למשל, שאין לפתור בעיות הלכתיות בפתרון שאינו יכול להיות פתרון לכלל האומה, אלא רק ליחידים בתוכה.
ג. המציאות המשתנה מכתיבה שינויים מרחיקי לכת בתפיסה ובאורחות חיים, ומתוך כך היא צריכה להשפיע גם על פסקי הלכה. דוגמה שתמחיש את קו המחשבה הזה הוא השינוי במעמדה של האישה.
ד. בעיית הסמכות ההלכתית – כיצד תיעשינה ההכרעות ההלכתיות באותם עניינים השייכים למציאות החדשה, ושאליהם הסמכויות ההלכתיות אינן מתייחסות? מדובר בבעיות בתחום של דת ומדינה, למשל. בשאלה זו אפשר למצוא קשת דעות רחבה בתוך הקיבוץ הדתי, וגם דעות קיצוניות, שאף שלא התקבלו על הציבור כולו, הן אינן בבחינת "נטע זר" . 32

בניגוד לגישות מרחיקות לכת אנו מוצאים בעמודים גם הבעת חששות פן הגישה החדשנית, שאינה תומכת יתדותיה בסמכות הלכתית מוכרת, תביא לידי התרחקות מסוכנת מעולם ההלכה. חששות שמא החדשנות הדתית תביא לזלזול בהלכה מובעים על ידי חברים רבים בקיבוץ הדתי. היו שהזהירו ש"קבלה סלקטיבית של הוראות הרבנות מביאה לרפורמה".

בקיבוץ הדתי קיימת אמביוולנטיות רבה בנוגע ליחס לרבנות הראשית. מחד גיסא יש הכרה בסמכותה ההלכתית בתחומים רבים, ומאידך גיסא הקיבוץ הדתי יצא נגדה פעמים אחדות בשאלות ציבוריות. אריה פישמן 33 במחקרו עומד על שלושה נושאים בעלי משמעות ציבורית רחבה שבהם חלק הקיבוץ הדתי על הרבנות ופעל בניגוד לדעתה:שאלת חובת שירות צבאי לבנות ולבחורי ישיבה; שאלת השותפות עם משקים חילוניים בחברת "מרבק";וקביעת סדר תפילות עצמאי ליום העצמאות. נוצר ניגוד פנימי מסוים בין ההתייחסות לרבנות כסמכות הלכתית מוכרת ובין הביקורת הנוקבת עליה.

הרבנות, על פי הקיבוץ הדתי, הייתה אטומה למציאות הלאומית החדשה (פישמן). אחד הפתרונות לבעיית הניגוד הפנימי הזה בתוך הקיבוץ הדתי מופיע בצורה של הבחנה בין פסק הלכה, המבוסס על מקורות ההלכה ועוסק בשאלות הלכה מובהקות, ובין התערבות הרבנות בשאלות ציבוריות. שמחה פרידמן 34 במאמרו על "התרחבות תחום ההלכה בקבוצה הדתית", לאחר שהוא קובע ש"הקיבוץ הדתי מקבל את ההלכה ללא סייג", כותב:
קבלת עול משמעת בשאלות ההלכה איננה אומרת שאנו מקבלים את דעת הרבנות בכל דבר ודבר. יש ואנו חולקים על דעת הרבנות, כשהיא מביעה דעה על בעיות שאינן הלכתיות… בבעיות ציבוריות יש לנו אותה הזכות להביע דעה כמו לרבנות. זכות העדיפות היחידה שיש לה היא בענייני סמכות הלכתית, וכל מקום שהרב טוען בשם "השולחן ערוך" ובשם התלמוד, שם הוא מחייב אותנו. אנו חושבים שהשקפה זו היא לגיטימית ביהדות ההלכה" (ההדגשה של אסתר שפרעם).

בשאלת הסמכות ההלכתית הקובעת את נוהלי החיים הדתיים בקיבוצים יש לציין שתי מסגרות מקובלות הקובעות בתחום זה: האחת – הוועדה להכוונת החיים הדתיים של הקיבוץ הדתי, שבה יושבים נציגים נבחרים מהקבוצות השונות, והשנייה – הוועדה לענייני דת של כל קבוצה בפני עצמה. המאפיין את שתיהן הוא שאלו ועדות נבחרות על ידי הציבור. מובן שהן מפנות שאלות הלכה לרבנים (וברוב הקיבוצים משמשים כיום רבנים), אבל הן מהוות סמכות של הקולקטיב-הקהילה, ולא סמכות רבנית מעליה.

להצדקת דפוס זה של סמכות דתית של הקהילה אפשר לטעון שהוא אינו עניין מהפכני לגמרי. סמכות הקהילה בתקנת תקנות המקבלות תוקף הלכתי יש לה שורשים חזקים בתולדות ישראל בגלויות השונות, והיא גובתה מבחינה הלכתית. ואכן, הייתה מודעות לסמכות הדתית הפורמלית של הקהילה הקיבוצית בקרב הקיבוץ הדתי כבר משנותיו הראשונות.

בסיכום לנושא זה של המתח בין המסורתיות והחדשנות בהלכה בקיבוץ הדתי סבור פישמן 35 שעָָצמת הכוחות השמרניים בקיבוץ הדתי עולה על עצמת הכוחות המחדשים. עם זאת, הוא רואה בקיבוץ הדתי את הגוף ש"ראה מתפקידו להפיג את האוריינטציה השמרנית של היהדות הדתית בתקופת התחייה הלאומית". הקיבוץ הדתי, ששורשיו ביהדות הדתית, הוא חלק מן היהדות הדתית האורתודוכסית. ברם, הנטיות החדשניות, על הבשורה הדתית שיש בהן מחד גיסא ועל הבעייתיות שלהן מאידך גיסא, אינן כוח מבוטל, ויש להן השפעה על הלכי הרוח בתוך הקיבוץ הדתי ומחוצה לו, בחוגים של האורתודוכסיה המודרנית, כפי שהם מכונים כיום, וממילא רבה השפעתם על אורחות החיים ועל חינוך הדור הצעיר.

פרק ג: המערכת החינוכית של הקיבוץ הדתי ושאלות יסוד בעיצובה 36

הגדרת האידאל החינוכי 37

דיון ראשוני במסגרת תנועתית של הקיבוץ הדתי בשאלת האידאל החינוכי ותוכני החינוך המרכזיים התקיים במועצה השלישית של הקיבוץ הדתי בתש"ה, כשעדיין למדו בני המשק הראשונים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי. משה אונא בהרצאת הפתיחה שלו אימץ את הניסוח של ארנסט סימון "תלמיד חכם – חלוץ", והוסיף עליו את המונח "אזרח" כדי להדגיש את היותם של הבנים ממשיכים את המפעל הקיבוצי ורוצים לפעול לתיקונו ולהתעלותו.

תלמיד חכם פירושו: אדם המושרש במחשבת היהדות ובמעשה היהדות, ש"לימודו" איננו נפרד מחיי היום יום ואינו תלוש מהם. חלוץ פירושו: אדם הנכון, תוך גישה חברתית ועל סמך מציאות חברתית מוגדרת והיש המוסרי הטמון בכך, לקבל עול תפקידים לטובת הכלל. הוא חבר הקבוצה מפני שזה מטיל עליו עול יתר ואחריות יתר, והוא יודע שהאדם נדרש לכך. אזרח פירושו: אדם שיש לו יחס חיובי לעצם החברה הקיבוצית הקיימת והרוצה לפעול לתיקונה, להתעלותה. יחס חיובי ראשוני המכוון את הביקורת הנחוצה, יחס ביקורתי לקיים, המביא לידי המעשה המתקן.
אונא הבחין בין אידאל זה ובין אידאל של "סתם יהודי טוב" ו"למדן שתורתו אומנותו".

בדיון שלאחר מכן סבר שמחה פרידמן (טירת צבי) שאסור לוותר על אידאל הלמדנות. הוא מצדיק את ההסתייגות מאידאל של "תורתו אומנותו", אבל מבקש לגדל ידענים בתורה ואומר שיש להדגיש יותר בחינוך את "ערכן של תורה ומצוות בחיינו, לא כאחד מיסודות חיינו אלא כהיסוד בה"א הידיעה". הוא מודע לקשיים המרובים שבמזיגה של למדנות עם חלוציות, אבל סובר שיש להשקיע מאמץ חינוכי רב בהשגת האידאל, מתוך מודעות לקושי וללא ויתור על הערך של למדנות.
צוריאל אדמנית אף הוא מבקש באותו דיון לגשר בין עבודת אדמה ללמדנות, 38 ואילו דב רפל מפרט את תוכני החינוך שיש להקנות לתלמידים. 39 התכנית שהוא מציע ממזגת השכלה תורנית עם השכלה הומניסטית כללית ומדגישה את הצורך בהקניית השכלה מדעית-ראליסטית בכיוון חקלאי ומקצועי.

הדילמה אם להדגיש לימודים תורניים והומניסטיים, שנועדו לחנך את האדם כאישיות בעלת ערכים ולעצב את השקפת עולמו, או שמא צו השעה הוא בהדגשת הלימודים הראליים-מקצועיים שנועדו להכשיר אנשי עבודה בעולם המודרני, העסיקה הרבה את אנשי הקיבוץ הדתי ואף את אנשי החינוך וההגות בתנועה הקיבוצית הכללית. 40 הכיוון שהתקבל בסופו של דבר הוא "החינוך הסינתטי" הממזג מרכיבים שונים מתוך מתן בכורה ערכית לחינוך התורני. 41

דילמות ערכיות ודתיות בעלות השלכה חינוכית

פרט למטרות ולתכנים של ההשכלה העסיקו את ראשוני הקיבוץ הדתי ומחנכיו שאלות חינוכיות נוספות רבות כמו מקומה של המשפחה בחינוך, אורך תקופת הלימודים, שאלת הדיפרנציאציה בחינוך, שאלת חצי שנת עבודה בתוך ה"חצר הקיבוצית", 42 שאלת בחינות הבגרות ועוד דילמות חינוכיות וערכיות רבות. להלן נפרט כמה דילמות הנראות לי מרכזיות במיוחד.
1. היחס לחינוך הישיבתי.
2. בעיית החינוך המעורב.
3. שאלת החינוך הדתי – בין חינוך לסמכות לחינוך לאוטונומיה ולחשיבה ביקורתית.

היחס לחינוך הישיבתי

הנחת היסוד שהדריכה את חברי הקיבוץ הדתי הייתה "שאין למסור את בניו ובנותיו ל'קבלני משנה' לחינוך, ובכלל שאין לחנך לערכים אנושיים רוחניים ודתיים כלשהם, מבלי שערכים אלה יהיו מעוגנים במציאות חברתית מסוימת קיימת, ומבלי שיכוונו את החינוך אל המציאות הזאת".
אחת הדילמות המרכזיות הייתה אפוא אם לשלוח את בני הקיבוץ הדתי לישיבות.

המתנגדים לחינוך הישיבתי העלו בין השאר את הטיעון שיש ניגוד מהותי בין עולמה של הישיבה לעולמו של הקיבוץ, באשר הדגש בישיבה הוא על תורה בלבד ולא על תורה ועבודה, ובאשר הגישה של הקיבוץ היא שעם חזרתנו לארץ עלינו לעצב את המציאות בפועל, במעורבות בחיי המעשה ובעיצוב המציאות החברתית. החינוך צריך לפעול בתוך המציאות החיה ולא במנותק ממנה.
לטיעון זה חברה ביקורת על עולם הישיבות, ובכללה ביקורת על תכנית הלימודים, שהתמקדה רובה ככולה בתורה שבעל פה והתעלמה לא רק מתחומי רוח של השכלה כללית אלא גם מתחומי רוח רבים בתרבות היהודית המסורתית.

נראה שבנושא זה חלו שינויים בישיבות, אבל הביקורת נסבה בין השאר גם על חינוך לקנאות, ליוהרה ולקבלת מרות של סמכויות, והטיעון המרכזי היה ש"את הבסיס האידיאולוגי של ביה"ס שלנו יש לראות בניסיון להגשים את הרעיון האורתודוכסי/אשכנזי של "תורה עם דרך ארץ" במסגרת שהקמנו לנו בארץ. לימוד התורה, טענו, הוא "חלק מהחיים של הקיבוץ" וחובתה של הקהילה לחנך את בניה יוצרת מחויבות "לחינוך עצמאי" (שמעון הקשר) ומשפרת את רמתה של הקהילה.

לחינוך הישיבתי קמו גם תומכים רבים, ובהם כאלה שפעלו להקים מסגרת של חינוך ישיבתי בקיבוץ הדתי עצמו, וכאלה שנאבקו למען האפשרות לשלוח את בניהם לישיבות מחוץ לקיבוץ.

הטיעון המרכזי שחזר ונשנה בפי חסידי החינוך הישיבתי היה שיש פער בין האידאל הנעלה של הקבוצה הדתית ובין המציאות. תמונת המציאות כפי שהצטיירה הביאה לביקורת על תוצר החינוך של הקיבוץ הדתי. המבקרים הצביעו על מציאות המשקפת בינוניות ואדישות דתית, וטענו שמבחינה חינוכית-דתית הישיבה עולה על כל מסגרת אלטרנטיבית אחרת (ידידיה כהן).

עם השנים גברה הדאגה לנוכח תופעת נטישת הדת בקרב בנים ובנות בקיבוץ הדתי. אמנם גם במסגרות הישיבתיות היו תופעות דומות, אבל הללו טואטאו אל מתחת לשטיח ולא קיבלו ביטוי ציבורי במשך שנים רבות. מחנכי הקיבוץ הדתי וחבריו היו פתוחים יותר לביקורת עצמית, וזו הבליטה מאוד את הכישלונות והבעיות. נטען גם שהחינוך של הקיבוץ הדתי יונק מן "המסורת הייקית" והוא אינטלקטואלי מדיי, חסר את הפן הרגשי והחווייתי, ובשל תפיסותיו האידאולוגיות אינו מטפח הזדהות עם דמויות תורניות, וכל אלו תרמו לכישלונות בחינוך הדתי.

הטיעונים של שני הצדדים, שהוסיפו להישמע עד שנות השמונים, לא הסתמכו על ממצאים מחקריים והיו פרי תחושות ועמדות יסוד, אך התוצאה הייתה שברבות השנים הוקמו שתי ישיבות גבוהות של הקיבוץ הדתי בעלות אופי ייחודי, בעין צורים ובמעלה גלבוע. הישיבות דומות לישיבות ההסדר, אך מכונות "ישיבות שילוב".

"ישיבת שילוב" היא ישיבה המשלבת שירות צבאי עם לימוד בישיבה, אך שלא כמו בישיבות ההסדר, הלומדים בה משרתים שירות צבאי מלא, כלומר שלוש שנות שירות ושנתיים לימוד בישיבה. לבנות הוקמה מדרשת הבנות בעין הנצי"ב לשנת י"ג או לאחר השירות הצבאי. גם במסגרת החינוך התיכוני הוכנסו אלמנטים ישיבתיים ייחודיים כמו לימודי קודש בשעות הבוקר, הכנסת סדרי הלימוד הישיבתי של "סדר" בחברותות המחייב לימוד עצמי, תכנית מיוחדת בסוף כיתה י' שבמסגרתה הבנים יוצאים לתקופה קצרה לישיבות והבנות יוצאות לסמינר מקביל, ועוד תכניות ייחודיות שניסו לשלב בין שתי הגישות החינוכיות – מעין פשרה מאזנת. תכניות אלו מחד גיסא הגבירו את ההדגשים התורניים בחינוך ומאידך גיסא המשיכו בחינוך בתוך "החצר הקיבוצית".

לא כל חברי הקיבוץ ומחנכיו בכל הזמנים הסכימו עם תפיסות אלו. ויכוחים רבים התעוררו בשאלת שליחת הבנים לישיבות, אבל אפשר לומר שזה היה הקו המאפיין את החינוך בקיבוץ הדתי במשך כל השנים, ורק לאחרונה אפשר להבחין בכך שעם תהליכי ההפרטה חל שינוי גם בנושא זה, ומקצת ההורים שולחים את בניהם לישיבות.

החינוך המעורב

נושא שאף הוא עמד על סדר היום והוא ממאפייני החינוך של הקיבוץ הדתי, בשונה מהמקובל ברוב מוסדות החינוך הדתי, הוא החינוך המעורב. אף על פי שגם בנושא זה הוכנסו לאחרונה שינויים, נראה שהם מזעריים, ועל הקו המרכזי של חינוך מעורב לא יצאו בדרך כלל עוררין. אם הייתה הפרדה כל שהיא הרי היא הייתה זמנית לגבי פונקציות מסוימות, כגון בשיחות העוסקות בחינוך לחיי משפחה, ובתקופות קצרות טווח כגון בתקופת לימודי הבנים בישיבות והבנות בסמינריונים. הפרדה כזאת לא שינתה את התמונה הכללית. ולא זו בלבד אלא שהבנות לומדות גמרא בקיבוץ הדתי יחד עם הבנים – תופעה שכמעט אין לה אח ורע במוסדות חינוך דתיים. ההדגש איננו רק על יצירת חברה מעורבת כדרך חינוכית להכנה לקראת החיים בחברה מודרנית, אלא גם על שוויון הערך של שני המינים וייחוס חשיבות להתפתחותה הרוחנית של הבת לא פחות מלהתפתחותו הרוחנית של הבן. על כן, שליחת הבנים לתקופה קצובה לישיבות הותנתה ביצירת תכנית חינוכית מקבילה ושוות ערך לבנות.

כאמור, חלו שינויים מסוימים בקנה מידה מצומצם בשנים האחרונות. בכמה מבתי הספר האזוריים (יסודיים, ולעתים גם בגיל חטיבת הביניים) שבהם רוב התלמידים הם מיישובים אחרים, קיימת נטייה להפרדה בין כיתות בנים לכיתות בנות. הקיבוצים בדרך כלל נאבקו נגדה, אך השלימו עם הדרישה. בבית הספר התיכון שבו הקיבוץ הוא "בעל הבית" נמשך החינוך המעורב בדרך כלל, אבל ההתנגדות המוחלטת שהייתה פעם לכל הפרדה נחלשה במידת מה.

במועצה הי"ט של הקיבוץ הדתי (לביא תשמ"ה), כשדובר על הקמתו של בית ספר התיכון השלישי של הקיבוץ הדתי, התקבלה החלטה המדברת על "בדיקה מעמיקה" של הצורך בהקמת בית ספר שלישי, ובכלל זה אפשרות לבחינת הוויי ישיבתי עם הפרדה חלקית בין המינים. דוגמה נוספת לתופעה של הפרדה חלקית אנו מוצאים בקבוצות לימוד של "תגבור תורני" או "כיתה תורנית" שנוצרו בשנים האחרונות. 43

חינוך לחשיבה עצמאית-ביקורתית

אף על פי שהקו המרכזי של החינוך בקיבוץ הדתי גרס אוטונומיה וחינוך לחשיבה ביקורתית, התעוררו הלכה למעשה דילמות בכל הקשור לחינוך לקבלת סמכויות ההלכה ופוסקי ההלכה.
בדברי הוגי דעות ומחנכים בקיבוץ הדתי אנו מוצאים שהושם דגש בחינוך לחשיבה עצמאית ביקורתית, בניגוד לחינוך שבו המחנך והמסגרת החינוכית קובעים באופן חד-משמעי מהי ה"אמת", והחניך נתבע לאמץ את סמכותם הרוחנית.

אף שחינוך דתי פירושו חינוך לקבלת סמכות ההלכה, נטען על ידי רבים שאין זה אומר שבתוך מסגרת מחייבת זו אין מקום לפלורליזם רעיוני, לקביעת עמדות אישיות, לעיון ביקורתי מתוך הפעלת יושר אינטלקטואלי – דברים שיובילו לראייה מורכבת של דברים ולא לדבקות באמת פשטנית חד-משמעית.

הכיוון הזה בא לידי ביטוי כבר בראשית עיצוב החינוך בקיבוץ הדתי. בהחלטות המועצה העשירית (תשי"ט) שבה נקבעו עקרונות בסיסיים ביותר בעיצוב מערכת החינוך, מופיעים ניסוחים אחדים המצביעים על כיוון זה. במסגרת ההחלטות על "מטרת החינוך" מתוארים קווי אישיות שהחינוך שואף לעצב, ונזכר בין השאר שאדם זה, שאותו רוצים לעצב, "…צריך לכלכל את דרכו כאדם הנתון במסגרת חברתית הדוקה והמושרש במסורת היהדות מתוך מחשבה ושיקול דעת עצמיים" (ההדגשה של אסתר שפרעם).

במסגרת ההחלטות על "תפקידי בית הספר" באותה מועצה נאמר בין השאר: "על ביה"ס לפתח בחניכיו במשך שנות לימודיהם את הנטייה ואת היכולת ללמוד ולחשוב באופן עצמאי גם בחיי המעשה שלאחר תקופת הלימודים".

אליעזר גולדמן (שדה אליהו, מהוגי הדעות של הקיבוץ הדתי) התריע בכמה ממאמריו ובדבריו על "איטום רוחני-אינטלקטואלי" שלדעתו מאפיין חלק מעולם הישיבות (לא רק אלה המכונות "שחורות"), תופעה שנראית לו חמורה ביותר. בדבריו במועצה הי"ז הוא יצא נגד חינוך שבו "אין אווירה של ביקורתיות, של דיון חופשי, של נכונות לבדוק אלטרנטיבות שונות במסגרת היהדות". לדעתו, "חינוך שאינו מציג אלטרנטיבות חשיבה מגוונות הוא פשטני, אינו מכיר במורכבות של בעיות וסיטואציות שהדת, כגורם רוחני, פועלת בהן, ושהתורה מתממשת בהן". מה שהובע על ידי אליעזר גולדמן בצורה חריפה מובע בעוצמות שונות גם בדברי מחנכים וחברים רבים בקיבוץ הדתי עד היום.

התפתחותן של תכניות ייחודיות 44

בבית הספר של הקיבוץ הדתי התקיימו כמה תכניות ייחודיות בשנות קיומו: תקופת הישיבה לבנים (בקיץ של כיתה י' בבית הספר הדרומי ובחורף של כיתה י"א בצפוני) ובד בבד התקיימו סמינריונים לבנות. בתכנית הבנים לא חלו שינויים מרחיקי לכת במשך השנים. שינויים מהותיים למדיי חלו עם השנים בתכנית הסמינריונים של הבנות. בשנים הראשונות נשלחו הבנות לבית צעירות מזרחי ללמוד כלכלת בית, ונושאי הלימוד היו בעיקר תזונה, כלכלת בית, טיפול באריגים ובישול. הוכנסו גם שיעורים ושיחות בנושאים כמו כשרות הבית, חינוך לחיי משפחה ועוד. אבל נושאים אלו היו מיעוטה של התכנית. כיוון זה לא תאם דברים עקרוניים שנאמרו בדיונים ובמועצות לענייני חינוך. במועצה העשירית (תשי"ט) התקבלה החלטה הנוגעת לתכנית הבנות וזו לשונה: "בתקופת הלימודים של הבנים בישיבה יש להבטיח לימוד לבנות, שתקופתו וערכו החינוכי יקבילו ללימודי הבנים". במועצה הי"ז (תשל"ו) הובעה תרעומת על מיעוט תשומת הלב שהוקדשה לדיון על חינוך הבת, והוטל על המזכירות הפעילה לקיים כנס מיוחד שיוקדש לחינוך הבת. כנס זה התקיים בכסלו תש"ם, ובו דנו בין השאר על תכנית הלימודים של הבנות בתקופה שבה לומדים הבנים בישיבה. בהחלטות הכנס באה לידי ביטוי הדרישה להעניק לבנות "תוכנית מגוונת שמטרתה היכרות מרחיבה ומעמיקה יותר של המקורות והספרות ההלכתית וההגותית, כדי לסייע בביסוס וגיבוש השקפת עולם יהודית אותנטית". השינויים שחלו בתכנית של הבנות עלו בקנה אחד עם ההחלטות. ההתפתחות הייתה בכיוון של יותר לימודי יהדות, עיצוב השקפת עולם והעשרה ערכית-רוחנית. התכנית מכילה שיעורי תנ"ך וגמרא, מחשבת ישראל, חינוך מורחב לחיי משפחה, ספרות, עיון תפילה והתמודדות עם נושאים אקטואליים וציבוריים. הונהג שבוע לימודים מרוכז העוסק כולו בלימוד השואה. מתקיימות פעילויות עם בתי ספר שדה ומדרשות שונות ופעילות התנדבותית (כגון באקי"ם, במיח"א וכד').

תכניות ייחודיות אחרות נוספו בשנות השמונים, ובהן סמינר "קיבוץ" בקיץ שבין כיתה י"א לכיתה י"ב, שבו הכיתה יוצאת למחנה עצמאי ומקיימת במשך שבוע חיי קיבוץ בזעיר אנפין, המנוהל על ידי התלמידים באופן דמוקרטי. תכנית זו נוספת על תכנית עיונית בנושא "הקיבוץ".
דוגמה אחרת לתכנית ייחודית היא סמינר "ציונות" שנערך בשיתוף עם בית הספר הקיבוצי "שער הנגב". מטרתה של התכנית להפגיש את בני הנוער של הקיבוץ הדתי עם נוער חילוני, כדי לשבור את חומת הניכור וללמוד להתמודד מבחינה רוחנית וערכית עם חברה כזאת, כשלב הכנה למפגש שעתיד להתרחש בעת השירות בצה"ל. סמינר זה התקיים כמה שנים ולאחרונה נפסק.

התכניות הייחודיות כוללות סמינריונים, ימי עיון ולילות לימוד בנושאים שונים, בעיקר ביהדות, אבל גם בנושאים ציבוריים וחינוכיים אחרים. כמו כן נלמד בבית הספר במסגרת הלימודים הפורמליים (כיחידה בבחינות הבגרות) הנושא "הציונות הדתית", ובתוך כך מודגשת דרכו הרעיונית של הקיבוץ הדתי.
דליה יוחנן, מחנכת ומורה לספרות בבית הספר "שקד" שבשדה אליהו וחברת קיבוץ טירת צבי, הזמינה בדבריה בחג יובל ה-75 של הקיבוץ הדתי את הנוכחים לשיחה עם בנים ובנות בכיתה י"ב כדי לשמוע מהם על התלבטויותיהם טרם גיוסם לצה"ל או לשירות לאומי. ההתלבטות שלהם הייתה אם להתנדב בשנת הי"ג ולתרום לחברה הישראלית, או להתמלא בתורה ולהתחזק באמונה באחת המדרשות או המכינות הקדם-צבאיות. דליה הסיקה מכך: "ההתלבטות הזו מעידה על ערכים ועל מעשים, שהם בלי ספק תוצר של הקיבוץ הדתי". התכניות הייחודיות וכמוהן הלבטים הללו אכן מעידים על הערכים ועל הדרך החינוכית המורכבת של הקיבוץ הדתי.

אחרית דבר

בפתיחה למאמר זה ציטטתי מדבריו של של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בדרשותיו, כפי שהבאתים בפתיחה למועצה בנושא חינוך של הקיבוץ הדתי בשנת תשנ"ב.

אני מבקשת להביא ציטטה נוספת מאותה הרצאה, והפעם מדבריו של חברנו פרופ' אליעזר גולדמן ז"ל, חבר קיבוץ שדה אליהו, שתרם רבות לתפיסות פילוסופיות עדכניות במחשבת ישראל של זמננו, ומאמריו והגותו עדיין מפרנסים גם את הוגי הקיבוץ הדתי.

אליעזר כתב לי תגובה לריאיון עיתונאי שנתתי, ואלה דבריו:
…ראויה לתשומת לב מיוחדת הערתך על חוסר קבוצת התייחסות מתאימה לילדינו. לדור שלנו הייתה, לכאורה, קבוצת התייחסות כזאת: הציבור שהיה מאורגן בפועל המזרחי. אופיו המיוחד של ציבור זה, שבעטיו יכולנו להשלות עצמנו כי הוא מהווה את הפריפריה שלנו, טושטש במרוצת השנים. אף אנו טעינו בכך, שהעמדנו את ייחודנו לעומת הציבור הדתי-המסורתי על ציונותנו וחלוציותנו. ולא היא. ייחודנו היה תרבותי, ובגין ייחוד זה גם דתיותנו הייתה שונה במהותה מזו של הציבור המתקרא היום "חרדי". היה זה שוני בהשקפת עולם דתית, בתפיסת מהותם של חיי תורה ובמשמעותה הדתית של הפעילות הציוויליזטורית והתרבותית הכללית.
מסר זה הצלחנו להעביר לתלמידינו במחזורים הראשונים. בהיותם בצבא, באוניברסיטה ובמסגרות חברתיות אחרות, הייתה להם הרגשה שהם מייצגים משהו מיוחד. דבר זה נעלם במשך הזמן. בחלק, מפני שהחינוך נמסר לדור חדש של מחנכים, אשר בעצמם פזלו לכיוונים אחרים. דומני, שאין ניגוד יותר גדול מזה, שבין הפתיחות הנדרשת על ידי מסגרת החיים שלנו לבין הסגירות, אשר לה מטיפים מחנכים מדור הביניים… סתירה זו היא ללא ספק אחד ממקורות נטישת הדת על ידי חניכנו בשיעור העולה על מה שחייב להיות צפוי בחברה פתוחה.

אני מסכימה בהחלט להערכה זו של אליעזר גולדמן ז"ל, ונדמה לי שדבריו אלו יכולים להסביר הרבה נושאים שנידונו במאמר, אך חשוב להדגיש שבעשור האחרון התברר שהכישלונות בחינוך, שנידונו במערכת החינוכית של הקיבוץ הדתי, אינם רק נחלתו שלו, אלא פוקדים להוותנו בצורה זו או אחרת את כלל החינוך הדתי. אין צרת רבים זו מהווה חצי נחמה, ובקיבוץ הדתי כמו בכלל החינוך הדתי ישבו על המדוכה והציעו פתרונות מפתרונות שונים.

ניסיתי במאמר זה לרמוז על מפעלים ייחודיים שביקשו לענות על הבעיות ולהתמודד עם האתגרים, ונדמה לי שמותר היום לומר שנמצאו דרכי חינוך ואיזונים המצמיחים דור שאינו מבייש את צור מחצבתו, אף שגם אנו מצווים תמיד לתקן ולשפר.
במאמר זה ניסיתי להצביע על הקווים הייחודיים של החינוך בקיבוץ הדתי, כפי שהתפתחו במשך שבעים וחמש שנים. הצבעתי על מקורות היניקה האידאולוגיים של הקיבוץ הדתי ממשנת הציונות הדתית וערכי הפועל המזרחי מחד גיסא, ומערכי התנועה הקיבוצית הכללית מאידך גיסא.

אפשר בהחלט להשקיף היום אחורה ולהצהיר שחברי הקיבוץ הדתי הוכיחו בחייהם ובמעשיהם שאפשר ליישם את תורת ישראל בחיי קהילה, כלכלה וחקלאות מודרניים, וזו הוכחה ניצחת לאפשרות לשלב מסורת ומודרנה. בתוך חיים אלו וכתנועה ייחודית ניסו קהילות הקיבוץ הדתי לבנות מערכת חינוך המשולבת בחינוך הממלכתי-דתי ועם זאת הולמת את השקפותיה הייחודיות.
במאמר ניסינו להציג את האידאל החינוכי כפי שהוגדר בראשית הדרך, אידאל של תלמיד חכם, חלוץ ואזרח, והצבענו על הערכים המנחים את החינוך שלנו ועל והדילמות הדתיות, הערכיות והחינוכיות שהמערכת התמודדה ועדיין מתמודדת אתן. הצבענו על השינויים שחלו ברבות השנים הן בהשקפות היסוד והן בתפיסות החינוכיות. מטבע הדברים לא נגענו בכל הבעיות כי אם במיעוטן בלבד, ובאחריות לגבי ההחלטה אילו בעיות להציג נושאת מחברת המאמר לבדה. לא נכנסנו גם לפירוט של דרכי החינוך. הללו דורשות מחקר נפרד, ואנו התמקדנו בראיית מקרו וברעיונות מרכזיים.

אסתר, שעל מחקרה מסתמך כאמור מאמר זה, מציגה בסיכום מאמרה כמה מסקנות בולטות העולות מן המחקר, ובהן: ההשפעה המכרעת של האידאולוגיה על מערכת החינוך; "בלבול הערכים" שנוצר בחינוך בשל המורכבות של האידאולוגיה; והמתח המבני בהווייתה של החברה המחנכת, הבנויה על מסד של ערכים מתנגשים.

אסתר מציינת גם את הקושי במהלך השנים "לקרוא את המפה", לאתר את מקור הקשיים ולשנות דפוסים קיימים הן בחברה והן במערכת החינוך, ויש להוסיף גם את הדגש האינטלקטואלי מדיי הקיים בחינוך של הקיבוץ הדתי. עם זה, צוין במאמר, החינוך הבלתי פורמלי וחברת הנעורים התוססת מפצים על כך. ואולם כפי שכבר הצהרנו, ההתלבטויות היו רבות, וחינוך הוא תמיד העפלה אל על בדרכים בלתי סלולות שרבה בהן האי-ודאות.

אפשר לומר, להערכתי, שדרכי חינוך שהיו מקובלות בעשורים הראשונים השתנו מאוד במהלך השנים, אך לעומתן היסודות האידאולוגיים המרכזיים בכל הקשור לפתיחות, לשילוב של תורה והשכלה כללית, לשמירת השוויון בהשכלה התורנית בין בנים לבנות בחינוך המעורב – כל אלו נשארו בעינם.

כפי שציינו במאמר, בכמה נושאים מרכזיים התקיימה מחלוקת שמצאה הד בכתב העת עמודים של הקיבוץ הדתי ועוררה דיונים בנושא בחדרי המורים, בקיבוצים ובמועצות התנועה. בקיבוץ הדתי אין ולא הייתה קולקטיביות רעיונית, וקיים כבוד לפלורליזם של דעות. מובן שגישות אלו חדרו לחינוך ותרמו מבחינות רבות לצמיחתם של אנשים רגישים, אחראיים ופתוחים, אך גם לבעיות בחינוך הדתי בכל הקשור לקבלת סמכויות.

אני מבקשת לסיים מאמר זה בתיאור חלומה של אסתר, כפי שהיא ביטאה אותו ב"אחרית דבר" של מחקרה. אסתר עסקה כאמור בהשוואה בין שתי מערכות חינוך דתיות וקיבוציות – זו של הקיבוץ הדתי וזו של פא"י. אנו עסקנו רק באחת מהן – זו של הקיבוץ הדתי.

אינני מאמינה שאכן אפשרי במציאות שבה אנו חיים איחוד של שתי התנועות, כמו שאסתר מציעה, אבל ראויים דבריה, אמונתה וחלומה של אסתר לשמש לנו מגדלור בעסקנו במצווה הקדושה הזאת של "ושיננתם לבניך", וכך כתבה אסתר:
הכרנו בעבודה זו שתי חברות קטנות בתוך החברה הישראלית. חברות איכותיות למדי, שניבנו על אמונה גדולה והצליחו, במידה זו או אחרת, לשַמֵר את האמונה הגדולה, ובאופן חלקי, (בהחלט לא מזערי!) גם להנחילה לדור הבא.
אין אדם יודע את העתידות, אבל זכאי הוא להביע משאלות, ושערי חלום לא ננעלו…
משאלותיי ביחס לשתי חברות אלה – שהן תמשכנה לפתח את עצמן גם בדורות הבאים, ו… זאת משאלתי היותר נועזת: להתאחד להיות לזרם אחד רב עוצמה. כל אחד מהזרמים הללו היה תורם לשותפות זו את מיטב סגולותיו הייחודיות:
הקיבוץ הדתי היה תורם את עומק המחשבה של מייסדיו, שהורישו הרבה ממנה לממשיכיהם, את פתיחותו, את נועזותו בתחומי מחשבה ומעשה, את הרוח השיתופית שנשבה בו במשך שנים רבות, ואף בימים אלה, כשנושבת בחוץ רוח כל כך בלתי שיתופית, עדיין לא נס כל ליחה. קיבוצי פועלי אגודת ישראל היו תורמים לתוך שותפות זו את דבקותם העמוקה בתורה ובמצוות, את יחסם הרציני והבלתי מתפשר אל המחויבות ההלכתית, את כוח עמידתם, בודדים ומעטים, אך דבקים באמונתם ובדרכם הייחודית.
כולם יחד היו תורמים לחברה הישראלית – אהבת ישראל וארץ ישראל, ושאיפה לבנותה על בסיס תרבותי עשיר בתוכנו, שבמרכזו – המורשת היהודית הענפה. האם זוהי משאלה שאין לה שחר? כיום רעיון כזה היה נדחה על הסף. אבל הפער בין שני הזרמים, שהיה עמוק בדור המייסדים, נמצא בתהליך מתמשך של צמצום. ואם גם לא ייסגר לגמרי – האם אי אפשר שבתנועה אחת ישתפו פעולה קיבוצים שהם שונים זה מזה?

הגישות הפלורליסטיות הרווחות כיום, בתקופה הפוסט מודרנית, אולי יאפשרו התקיימותו של חלום כזה. ומי יודע… אולי אז, בכוחות משותפים, תוכל התנועה גם לבנות מערכת חינוכית שיהיה בה הכוח להיות גם מגדלור.

אינני מאמינה, כאמור, שניתן לאחד את שתי מערכות החינוך. המרחק ההשקפתי רב מדיי. אבל אני מסכימה שהחינוך של הקיבוץ הדתי, למרות השינויים שחלו בו במהלך השנים, יכול לחבור לדומים לו בחינוך הממלכתי-דתי ולהוות מגדלור לחינוך דתי-ציוני פתוח, המשלב יהדות עם דמוקרטיה, ופלורליזם עם נאמנות להלכה.

לזכרה של אסתר שפרעם ע"ה
מורה דגולה, צדקת ותלמידת חכמים

___________________________________________


1 תמצית של מאמר זה פורסמה בספר מאה שנות חינוך ציוני דתי, בעריכת שמחה רז, הוצאת המחלקה לחינוך, הסתדרות המזרחי, הפועל המזרחי – המרכז העולמי, ירושלים תשס"ז (2006).

2 הרב י"ד סולובייצ'יק, "שורשי הברית ונופה בכל דורות ישראל", ימי זיכרון (אוסף דרשות), הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ו (צוטט בדילוגים).

3 הגרי"ד סולובייצ'יק (לעיל, הערה 1), מתוך הדרשה "התשובה והחכמה שבראש ובלב".

4 אסתר הייתה מחנכת דגולה בחינוך הדתי ובקיבוץ הדתי, אישה צדקת ותלמידת חכמים. מאמר זה המוקדש
לזכרה יעשה שימוש בחלקים חשובים של עבודתה הנוגעים לחינוך בקיבוץ הדתי.
עבודת המחקר של אסתר שפרעם ז"ל נכתבה במסגרת לימודיה לתואר מוסמך באוניברסיטת בר אילן.
הנושא היה "המערכת החינוכית של קיבוצי הקיבוץ הדתי וקיבוצי פועלי אגודת ישראל – מימד משווה". העבודה
נעשתה בהדרכתו של פרופ' מרדכי בר-לב ז"ל והוגשה בשנת תשנ"ד. מטבע העניין מאמרנו מסתמך רק על
החלקים העוסקים בחינוך בקיבוץ הדתי ולא יתייחס לקיבוצי פא"י ולממד המשווה.
בכל נושא יסומן בהערה לאילו עמודים בעבודה של אסתר אנו מתייחסים. יש בדעתי להביא רבים מניסוחיה של
אסתר כלשונם. נאזכר גם מקורות ביבליוגרפיים אחרים שהמאמר מתבסס עליהם.

5 לאחרונה חזרו והצטרפו הללו לתנועת הקיבוץ הדתי.

6 את הקיבוץ הקימו צעירי בח"ד שהגיעו לארץ מאנגליה ובהם כאלו שהצליחו להימלט מאירופה בתחילת מלחמת העולם
השנייה.

7 מתוך צילום של חוברת המתעדת את הכנס ומצויה בארכיון של הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה.

8 העקרונות החינוכיים של "חברת הילדים" בתפיסה הקיבוצית יאוזכרו בהמשך בפרק הראשון, אך לא יתוארו בהרחבה.

9 אסתר שפרעם מתייחסת בעבודתה למושג האידאולוגיה בעמ' 4-18 ולחינוך בחברה הקיבוצית בעמ' 19-21.

10 שלמה יצחקי, "החינוך בקיבוץ מאוטופיה למציאות", הד החינוך, נט, ג, דצמבר 1984, עמ' 4.

11 מרים בן פרץ וצבי לביא, "תכנית הלימודים בביה"ס הקיבוצי", הד החינוך, שם, עמ' 10-12.

12 משה אונא, שותפות של אמת: קובץ מאמרים בדרכי הקבוצה הדתית, תל אביב תשמ"ה.

13 ראו יצחקי (לעיל, הערה 10).

14 אסתר שפרעם בפרק השני של עבודתה, עמ' 56-65.

15 אריה פישמן, בין דת לאידיאולוגיה: יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי, הוצאת יד בן צבי, ירושלים 1990. רעיון זה עובר כחוט השני בספר כולו.

16 בדבריו של יוסף בורג ז"ל על חשיבותו של המקף או של ו' החיבור.

17 צוריאל אדמנית, "התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי", בתוך הזרם ונגדו, הוצאת הקיבוץ הדתי, תל אביב תשל"ז, עמ' 88.

18 רעיונות אלו ביטאו רבים וטובים, אך בייחוד ר' ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", במאמרו הידוע "ועשית הישר והטוב".

19 מרק סילברמן, "החינוך בקיבוץ הדתי מראשיתו ועד ימינו: היסטוריה ואידיאולוגיה" עבודת דוקטורט, ירושלים תשנ"ב,עמ' 57-58.

20 פישמן (לעיל, הערה 15), עמ' 164.

21 פישמן, שם, עמ' 165.

22 צוריאל אדמנית, "התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי", עמודים, 126, שבט תשי"ז, עמ' 25-28, בעקבות הרצאת פתיחה
במועצת הקיבוץ הדתי בכפר דרום (כל הציטטות מדברי צוריאל אדמנית בנושא זה הן מאותו מאמר).

23 אברהם שטיין, צוטט בכתבה של אברהם מרוז בדף הירוק, מוסף על המשמר לתנועה הקיבוצית, בכתבה שכותרתה "כוחי ועוצם ידי, הקב"ה – או שניהם?" גיליון יום העצמאות תשמ"ט, מס' 269.

24 אסתר שפרעם, עמ' 59-61.

25 פישמן (לעיל, הערה 15), עמ' 229.

26 פישמן, שם, עמ' 170.

27 אסתר שפרעם, עמ' 61-65 וכן עמ' 68-78.

28 שמחה פרידמן, "התרחבות תחום ההלכה בקבוצה הדתית", עמודים, 133, מנחם-אב תשי"ז, עמ' 31.

29 יוסקה אחיטוב, עמודים, 530, אייר תש"ן, עמ' 241.

30 צוריאל אדמנית, "על התפיסה הדתית של הקיבוץ הדתי".

31 במאמר זה לא נעסוק בהבדלים באורחות החיים בתחום הדתי, כמו בנושא לבוש הנשים, שחייה בברֵכה מעורבת, מקומו
של הרב בקהילה הקיבוצית ועוד. במקצת נושאים אלו חלו שינויים במהלך השנים. ראו בעבודתה של אסתר שפרעם, עמ' 72 עד סוף הפרק השני.
32 במועצה בכפר דרום בתשט"ז הציע מאיר אור הצעות מרחיקות לכת, שלפיהן תקבל עליה הוועדה להכוונת חיים דתיים בקיבוץ הדתי סמכויות הכרעה נרחבות לגבי עצמה ולגבי כלל החברה הישראלית. הצעותיו לא התקבלו על ידי המועצה.

33 פישמן, שם, עמ' 174-177.

34 פרידמן (לעיל, הערה 28), עמ' 37.

35 פישמן, שם, עמ' 187.

36 אסתר שפרעם, עמ' 126-157, ועל החינוך בביה"ס התיכון, עמ' 158-176.

37 אסתר שפרעם, עמ' 126-128.

38 צוריאל אדמנית, במאמרו על "האידיאל החינוכי של הקיבוץ הדתי", בתוך יצחק לב (עורך), ספר בני עקיבא, תל אביב 1959, עמ' 109, שכבר נכתב לאחר הקמת המדינה ובעידן של "משבר החלוציות", מביע דאגה לנוכח התופעה ש"דמות החלוץ
הישראלי, העובד עבודה גופנית ומגיע לדרגה ראויה בידיעת התורה והחוכמה" עומדת בסכנת היעלמות, ומתפתח "פירוד
בין יודעי התורה לבין הציבור הנשאר בבורותו", והוא כותב: "הקיבוץ הדתי מראה דרך למניעת הפירוד המעציב הזה.
משטרנו מאפשר לעובד האדמה שלא להיהפך לעבד האדמה, ורואה בתלמיד החכם עובד העבודה הגופנית את המגשים
האידיאלי".

39 הכיוון שהתקבל בסופו של דבר היה מבוסס על הצעותיו של דב רפל, הממזגות מרכיבים שונים מתוך מתן בכורה ערכית לחינוך התורני. כיוון זה התגבש בהחלטות שהתקבלו במועצה העשירית בנושא "מגמות ההוראה":
א. לימודי היהדות יהוו את המקצועות המחנכים הראשיים; אליהם נלווים הלימודים ההומניסטיים הכלליים והיסטוריה.
ב. הלימודים הראליים ישמשו למחשבתה של שיטת המדע ולאוריינטציה במציאות הטכנית של תקופתנו, ובעיקר למתן יסודות להכרת החקלאות ולהבנתה. ענפי חקלאות לימודיים במשק לימודי של בית הספר
ישלימו את הלימודים הראליים. תכנית הלימודים של בית הספר תהיה מכוונת להישגים כלליים ויסודיים.