המפגש דן במדרשי חז"ל שנכתבו על שני מקרים: לוט ובנותיו ותמר ויהודה, שבהם אשה ביצעה עבירת מין כנגד גבר. מדרשים אלו נבחנו מהיבט ויקטימולוגי, על מנת לנסות להאיר גישות מסויימות של חז"ל מזוויות פחות שגרתיות. בפתח השיעור ניתן רקע קצר אודות ויקטימולוגיה ושתי גישות מרכזיות שבה. על פי הגישה הפוזיטיביסטית לקורבן יש תרומה ואחריות מסויימת לעבירה שבוצעה בו. הגישה הרדיקאלית מדגישה את אחריות המימסד, הנורמות וקיפוח חברתי/ מגדרי ואחרים, לכך שמבצע העבירה נקלע למצב שבו לא נותרה לו ברירה זולת ביצוע עבירה. במהלך המפגש נלמדו מדרשי חז"ל אשר סווגו לשתי הגישות הויקטימולוגיות הנ"ל.
מקרה לוט ובנותיו
המקרא מתאר את המקרה כדלהלן:
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: (בראשית יט, ל-לח).
העבירה שעליה מדובר חמורה משני היבטים; ראשית, על פי פשוטו של מקרא בוצע אונס של לוט על ידי בנותיו. שנית, אונס זה הריהו גילוי עריות, עבירה שלגביה נאמר "יהרג ואל יעבור". מבצעות העבירה הנן בנות לוט, כאשר שרביט ההובלה מצוי בידי הבכורה. קרבן העבירה הנו לוט.
גישה רדיקאלית
מדרשים התואמים לגישה הרדיקאלית מדגישים את הנסיבות שלכאורה "דחקו לקיר" את בנות לוט והובילו אותן למצב שבו לא נותרה להן ברירה זולת ביצוע עבירה. פשט המקרא נראה תואם לגישה הרדיקאלית; "ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ: לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" (בראשית יט, לא-לב). כלומר, על פי פשט הכתוב נראה כי בנות לוט טעו לחשוב שהעולם כולו חרב. להבנתן, בני האנוש היחידים ששרדו הנם לוט אביהן, והן. כיוון שכך, הדרך היחידה להצלת האנושות מכליה הנה עיבורן על ידי אביהן. כוונתן, על פי פשוטו של מקרא, היתה חיובית. ברוח זו, מדרשים שונים מדגישים את כוונותיהן החיוביות של בנות לוט.
פסיקתא רבתי מבאר כיצד בנות לוט הבינו את המציאות שאליה נקלעו:
היו בנות לוט סבורות שמא שחרב את העולם כדור המבול, והן עומדות ומשקות אביהן [ושוכבות] עמו ומתעברות הימנו…ולא מתבקשות לזנות את אביהן אלא אמרו לא ברא הקדוש ברוך הוא את האדם אלא על פריה ורביה, והרי הוא חרב כדור המבול, מהיכן יש לו להתקיים, הוי לא מילט אותנו הקדוש ברוך הוא אלא לקיימו ממנו, ולא היו יודעים שסדום בלבד חרבה (פסיקתא רבתי [איש שלום],פרשה מב, ד"ה דבר אחר וה').
בנות לוט הכירו את ההיסטוריה האנושית שבה כל האנושות הושמדה (מלבד יושבי התיבה) בדור המבול. למיטב הבנתן, כעת חרבה האנושות בשנית, ולשם הצלתה מכליה סופית, עליהן להתעבר מאביהן. המדרש מסיים בשיפוט ערכי על מעשי בנות לוט:
אמר הקדוש ברוך הוא איני מקפח שכר כל ברייה אע"פ שלא חשבו בנות לוט מחשבה יפה אלא אני יודע את הלבבות אני ה' חוקר לב ובוחן כליות, לפיכך כשהוא בא לרחוקם ריחק את עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות. (שם)
מדרש זה אינו מתעלם מחומרת מעשיהן של בנות לוט אך רואה בצירוף של כוונתן החיובית עם סברתן (השגויה אמנם) שנקלעו לדרך ללא מוצא, סיבה מספקת על מנת לפטור אותן מעונש ואף לצמצם את היקף הרחקת צאצאיהן מקהל ישראל.
מדרשים אחרים אינם מסתפקים בפטור של בנות לוט מעונש, אלא אף מרבים לשבחן ומתייחסים למעשיהן כאל דבר מצווה הראוי לשכר. חלק מהמדרשים מעלים על נס את גודל מעשי הבת הצעירה והשכר לו זכתה, כדלהלן:
בוא וראה שאין הקב"ה מקפח אפי' שיחה נאה דכתיב ותקרא שמו מואב שביזה את אביה, א"ל הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא, אבל אתה עושה בם אנגריא. אבל צעירה שאמרה בלשון כבוד בן עמי, אמר לו הקב"ה למשה, אל תצורם ואל תתגר בם, כלל (פסיקתא זוטרתא [בובר], בראשית, יט, ד"ה ותלד הבכירה).
במקבילה אחרת המחיר שבני מואב משלמים על שאמם ביזתה את שם אביה הוא: "…אבל אתה מפתק נהרות שלהן ומצית גדישין שלהן באש" (ילקוט שמעוני, פרשת וירא, רמז פז). בני הצעירה לעומתם, יהנו מכך שאמם "חסת על כבוד אביה ואמרה בן עמי בן מי שהיה עמי" ולכן "אל תתגר בם מלחמה כל עיקר" (שם). מקבילה שלישית שמה דגש על צער כללי שינחלו בני מואב: "אל תצר את מואב…מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן" (בבלי, נזיר כג, ע"ב).
מדרשים אחרים מרבים בשבח הבכירה דוקא, כדלקמן: "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמה בת לוט הבכירה לצעירה קדמה אותה ד' דורות בישראל, ואלו הן עובד ישי דוד שלמה. והצעירה מרחבעם ואילך שנאמר ושם אמו נעמה העמונית" (אוצר המדרשים [אייזנשטיין], עמ' רע, ד"ה פרק ששי בענין). מכנה משותף לקבוצת המדרשים המדברת של שבחן ושכרן של בנות לוט הנו התעלמות של הדרשן מגודל החטא שבאונס ובגילוי עריות, והתייחסות רק לכוונה שעמדה מאחורי המעשים. כוונה זו זיכתה את הבנות ואת צאצאיהן לשכר עתידי. מהיבט הלכתי ניתן לראות במעשי בנות לוט 'מצווה הבאה בעבירה'. במונחים ויקטימולוגיים רדיקאליים אפשר לומר כי הנסיבות (איתני הטבע / ענישה אלוהית) לא הותירו בידן ברירה, אלא לעבור עבירה בכדי להציל את האנושות מאבדון.
גישה פוזיטיביסטית
מדרשים התואמים לגישה הפוזיטיביסטית מציגים את לוט (הקרבן) כמי שתרם לביצוע העבירה שנעשתה בו. המדרשים המתונים יותר (בקטגוריה זו) מדגישים את תאוותנותו הרבה של לוט "דרש רבא לתאוה יבקש נפרד זה לוט שנתאוה לבנותיו" (ילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקנו). לוט, קרבן האונס, מוצג כאן כמי שכרוך אחר תאוותיו, ואפשר שלא בחל במעשה ואף נתאווה לו.
על פי מדרשים אחרים תאוותנותו של לוט הובילה אותו למעשים או למחדלים שתרמו לביצוע העבירה. לפי אגדת בראשית, לוט לא הגיע במקרה אל המערה שבה חי עם בנותיו אלא, "כל הדברים הללו היה עושה כדי שילך למערה לעסוק בעריות" (אגדת בראשית [בובר], פרק כה, ד"ה ויסע משם). בעל מדרש זה סבור אפוא כי לוט היה מעוניין בקיום גילוי עריות ולכן יצר תנאים סביבתיים נוחים לשם ביצוע עבירה זו. מדרש רבה תולה בלוט אחריות מכיוון אחר. לדבריו, "ואויל שפתים ילבט, זה לוט שהיה אויל בשפתיו שהיה צריך לומר לבנותיו דבר שלקה בו העולם אנו באים לעשות? …לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' " (בראשית רבה [וילנא], נב, ד"ה ד"א ויסע). מדרש זה אינו מציג את לוט כקרבן פסיבי לאונס ולגילוי עריות אלא כשותף לעבירה, כמי שצריך היה לומר לבנותיו להימנע ממה שלדבריו "אנו באים לעשות" (שם) ובשלו חרב העולם. לוט לא נהג כך, לא מנע מבנותיו את ביצוע העבירה ולכן היא מוטלת גם על כתפיו.
הגמרא במסכת נזיר כג ע"א, נוקטת בגישה המחמירה עוד יותר עם לוט ורואה בו שותף למעשה גילוי העריות, אשר נושא באחריות (חלקית) לעבירה זו. שואלת הגמרא: "והא מינס אניס"? (שם). הגמרא משיבה: "תנא משום רבי יוסי בר רב חוני למה נקוד על וי"ו ובקומה של בכירה? לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע. ומאי הוה ליה למיעבד? מאי דהוה הוה נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי למישתי חמרא" (שם). לדעת רבי יוסי לא מדובר באונס מלא בלילה השני. היתור של ה"ו" מלמד לשיטתו כי לוט ידע מה התרחש בלילה בעת שבתו הבכורה קמה. מה אם כן יכול היה לעשות? את העבר לא יכול היה לשנות אך לעתיד לבוא היה עליו להימנע משתיית יין. השתכרותו בלילה השני מרמזת כי לוט היה מעוניין במעשה, ואיפשר, אולי אף שיתף פעולה במעשה גילוי העריות בינו לבין בתו הצעירה.
קבוצת המדרשים אשר מהווה שיא מבחינת גישתה המחמירה אל לוט מעבירה אליו את מרכז כובד האשמה. לוט לא מתואר שם כקרבן לאונס אלא כמי שביצע עבירה ועליו לשאת בעונשה. דוגמא לכך ניתן לראות בילקוט שמעוני, שם נאמר: "ויסע משם. פינה מקומו מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו" (ילקוט שמעוני, פרשת וירא, רמז פז). מדרש זה הפך את לוט לאקטיבי; הוא זה שבא על בנותיו והבאיש את ריחו. אין במדרש רמז לפשט הכתוב המתאר את לוט כקרבן לאונס שבוצע על ידי בנותיו. במונחים ויקטימולוגיים, מדרש זה מטיל על הקרבן (לוט) את מלא האחריות לעבירה שבוצעה בו.
מקרה תמר ויהודה 2
המקרא (בראשית לח, ו-יא) מספר על תמר – כלתו של יהודה, אשר התאלמנה משני בניו. בהוראת חמה, היא יושבת אלמנה בבית אביה וממתינה עד שיגדל שלה – בנו השלישי של יהודה, מתוך הנחה שתתייבם לו. שלה גדל, והיא לא נתנת לו ליבום. מהיבט מסוים נראה שתמר היא הקרבן במקרה זה: יושבת מעוגנת בבית אביה כתוצאה ממדיניותו של יהודה. מהיבט זה נראה שיהודה הוא מבצע העבירה: גורם לעיגון תמר כלתו ולסבלה. אך, העמדה זו נובעת מבחינה מוסרית של הסיפור. מהיבט הלכתי או חוקי יהודה לא עבר כל עבירה בכך שחמק מלתת את תמר לשלה בנו, וגרם לעיגונה. מהיבט חוקי-הלכתי, בהמשך הסיפור דווקא תמר הנה מבצעת העבירה ויהודה הנו קרבן העבירה.
המקרא מספר כי תמר נוכחת לראות שלא תנתן לשלה, ותישאר בעגינותה. כתוצאה מכך היא עושה מעשה: מתחפשת לקדשה וגורמה ליהודה לקיים עמה יחסי מין וגם להשאיר אצלה פריטים אישיים מזהים שלו (בראשית לח, יב-כג). מגע מיני בין אדם לכלתו הנו איסור חמור של גילוי עריות, כפי שנאמר: "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך הוא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, טו). גם לאחר מות הבן נאסר על אביו לקיים יחסי מין עם כלתו שכן מצוות ייבום חלה רק על אחי הנפטר. 3 יהודה נפל קרבן לתוכנית שתמר ארגה, קיים עמה יחסי מין אסורים ועיברה.
גישה פוזיטיביסטית
מדרשים התואמים לגישה הפוזיטיביסטית מדגישים את חלקו של יהודה במעשי העבירה. המקרא מתאר את השלב שבו יהודה הכיר במעשיו:
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (בראשית לח כד-כו).
מדרש בראשית רבה דורש את מילות הברכה של יעקב ליהודה בסוף ספר בראשית "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח). לדבריו,
שכל מי שהוא מודה במעשיו זוכה לחיי העולם הבא… וכן אתה מוצא ביהודה שבשעה שבא מעשה תמר לידו והוציאוה לישרף שלחה ואמרה לו הכר נא, מהו הכר נא, שא עיניך והכר את בוראך ואל תתבייש מבשר ודם, מיד כבש יצרו והודה במעשיו, ובשביל שהודה במעשיו הציל הקב"ה את בניו מן השריפה… אמר לו הקב"ה אתה הצלת את תמר ואת שני בניה מן השריפה, אף אני אציל את בניך מן השריפה, ואילו הן חנניה מישאל ועזריה… (בראשית רבה [תיאודור-אלבק], פרשה צז, ד"ה יהודה אתה יודוך).
המדרש מדגיש את הודאת יהודה במעשיו. במה בדיוק הוא הודה?
על פי מדרש תנחומא המעשה שיהודה הודה בו הוא בעילת תמר. לדברי המדרש:
אמרה לו יהודה הכר נא את בוראך, מיד ויכר יהודה, באותה שעה יצתה בת קול ואמרה לו תאמר [ממני הרה שלא] תשרף, ואחר כן הודה ממני היה הדבר, א"ל הקב"ה יהודה אתה הצלת לי שלש נפשות מן האור, ואחד מן הבור, חייך אף אני אציל לך כשם שהצלת לי מי הם חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, ודניאל מבור אריות (מדרש תנחומא [בובר], פרשת וישב, סימן יז).
על פי מדרש זה יהודה מודה שהוא זה שבעל את כלתו, הוא אחראי ישיר לכך שהיא "הרה לזנונים" (בראשית, שם), ולכן אין להרגה בשריפה. מהיבט ויקטימולוגי פוזיטיביסטי, יהודה ראה בכלתו אשה שחטאה וזנתה ואף גררה אותו לעניין; אך הוא, כ"קרבן" למזימותיה של תמר אינו נקי מעוון שכן הלך מרצונו החופשי אל מי שחשבה לזונה. כיון שכך, כמי שתרם חלקו לעבירה, אין לו זכות להוציאה להורג.
מדרש שמות רבה מרמז לכיוון אחר. לדבריו: "משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות… הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני ועשאו הקב"ה נשיא" (שמות רבה [וילנא], פרשה ל, ד"ה א"ר אלעזר). המילים "אמיתת הדבר" נראות כמרמזות על הכרת יהודה באחריותו לעיגונה של תמר. הנחה זו נעוצה בכך שהמדרש מקשר דברים אלו עם מילות הפסוק שתחילתו מצוטטת במדרש: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בראשית לח, כו). כלומר, 'אמיתת הדבר' היא שיהודה, במעשיו, הביא את תמר למצב בלתי נסבל של עיגון. במונחים ויקטימולוגיים פוזיטיביסטיים, יהודה, קרבן התרמית של תמר, מודה באחריותו החלקית למעשה הזנות של תמר, שהוא היה קרבן לו.
גישה רדיקאלית
מדרשים התואמים לגישה הרדיקאלית יוצאים מכלל הנחה (גלויה או סמויה) שלתמר היתה כוונה נעלה, אשר נבצר ממנה להגשימה בשל דיכוי מגדרי ומערכתי שהיא נפלה קרבן לו. לפיכך, מדרשים אשר תואמים לגישה זו מדגישים את השכר הנאה שזכתה לו תמר, על אף העבירה החמורה שעברה. כך, ילקוט שמעוני גורס: "וגם הנה הרה לזנונים אמר עולא תמר זנתה זמרי זנה תמר זנתה יצאו ממנה מלכים ונביאים זמרי זנה נפלו כמה רבבות מישראל" (ילקוט שמעוני, פרשת וישב, רמז קמה). מדרש זה מציג פער בולט בין מעשיה החמורים של תמר לבין השכר שלו היא זכתה, ולא מביא הסבר לפער זה.
נשאלת השאלה, מדוע תמר מוצגת בו זמנית כחטאת וכראויה לשכר? שלוש תשובות מציעים המדרשים לשאלה זו ואנסה ללכדן לכלל מקשה אחת ולהאירן מכיוון ויקטימולוגי רדיקאלי: תשובה ראשונה מדגישה את כוונתה החיובית והטהורה של תמר. לפי מדרש רבה, מעשה תמר נסמך למעשה אשת פוטיפר שכן "מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים" (בראשית רבה [וילנא], פרשה פה, ד"ה ויהי בעת). תשובה שניה מדגישה את מסירות הנפש של תמר: "שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה, תמר ורות, תמר היתה צועקת אל אצא ריקנית מן הבית…" (מדרש זוטא-רות [בובר], פרשה א, ד"ה שובנה בנותי). כלומר, תמר מסרה את עצמה – הסתכנה בהוצאה להורג, כדי לקדם את הסיכוי שתהרה ותקים זרע לבית יהודה.
תשובה שלישית מדגישה שתמר לא התכוונה להוללות מינית אלא לעיבור לשם מצווה, כפי שניתן ללמוד ממעשיה על פי מדרש שכל טוב: "ותהר לו. מיד מביאה ראשונה, ואע"פ שאמרו רבותינו אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, תמר באצבע מיעכה, והכל לשם שמים, כדי להעמיד בנים מן האבות אברהם יצחק ויעקב" (מדרש שכל טוב [בובר], בראשית לח, ד"ה ויאמר מה). למעשה, מדרש אחרון זה מקפל בתוכו את שלוש התשובות כולן; כוונתה של תמר הייתה טהורה ולשם שמים. היא שאפה להתעבר מיהודה ולהעמיד בנים לאבות האומה, ולמען מטרה חשובה זו אף סיכנה עצמה, ועשתה כל שביכולתה כדי להתעבר מביאה ראשונה. לפיכך, נסתייע הדבר בידה. נראה כי הנחה סמויה של המדרשים דלעיל אומרת שבמקרה זה המטרה מקדשת את האמצעים. לכן, על אף שהאמצעי (מעשה זנות) הנו פסול, כוונותיה ומטרותיה החיוביות של תמר מקדשות אותו.
בהיבט ויקטימולוגי רדיקאלי, תמר, שסבלה מדיכוי חברתי-מגדרי, ידעה שהדרך היחידה להיחלץ מעגינותה ולהקים זרע לבית יהודה היא דרך העורמה. מהמדרשים שהוצגו לעיל עולות אהדה ותמיכה במעשיה של תמר, ואולי יש בהם גם ביקורת סמויה כוללת על הדיכוי המגדרי והמערכתי שבו תמר הייתה נתונה.4 לפי אותו מסר חבוי, אשה הנתונה במצב כזה, זכאית לפעול גם בדרכים המנוגדות לחוק ולכללים המיגדריים, בתנאי שכוונותיה חיוביות. במצב זה, המטרה החיובית מקדשת את האמצעים.
לאחר עיון בשני המקרים דלעיל הוכנסה לדיון גישה ויקטימולוגית שלישית – הויקטימולוגיה של הקורבן. גישה זו מבקשת לשמוע את הקורבן באופן ישיר ולא באמצעות מתווכים המדברים בשמו. ניתוח המדרשים שעל שני הסיפורים הנדונים (לוט ובנותיו ותמר ויהודה) הוביל לתבנית ויקטימולוגית בלתי שיגרתית הנושאת אופי הופכי: דווקא מבצעות העבירה השמיעו את קולן כקורבן ואילו קורבנות העבירה לא התבטאו כקורבנות. כלומר, בנות לוט מתוארות גם במקרא וגם במדרש כמי שרואות את עצמן כקורבנות של הנסיבות וכמי שחוששות שאם לא תבאנה על אביהן לא יהיה מי שיעברן. על פי המדרש חששן היה שכל האנושות תיגדע ותיכלה. תמר ביטאה את תחושת הקיפוח שלה ואת מחאתה על כך, באמצעות התחפשותה לקדשה. מנגד, לוט אינו מתבטא כלל המקרא, ואילו במדרש הוא מתבטא פעם אחת בלבד, וגם אז הוא לא מתבטא כקרבן אלא כמי שביצע עבירה.5 יהודה בא לידי ביטוי הן במקרא והן במדרש כמבצע עבירה (שהודה במעשיו) או כשופט (ראו פירוט בגישה הפוזיטיביסטית למקרה תמר ויהודה). גם לוט וגם יהודה לא התבטאו כקורבנות. הוצע הסבר מיגדרי-סטריוטיפי להיפוך זה; בתקופת חז"ל, (כמו בתקופות רבות אחרות) גבר נתפס כצד החזק ואשה כצד החלש. כמו כן, בפועל, ברוב עבירות-מין הגבר הנו התוקף והאשה הנה הקורבן. במקרים שנדונו בחיבור זה נתהפכו היוצרות. ייתכן שבשל חריגותם של מקרים אלו ובשל מבוכה כלשהי 'בצד הגברי' על מקומו הבלתי רגיל במעשה העבירה, הושתק קולו של הגבר כקורבן. אפשר לשער שמסיבה מגדרית זו, הנשים שבסיפורינו (מבצעות העבירה) 'חזרו למקומן' בהתאם לסטריאוטיפים חברתיים, והשמיעו את קולן גם כקורבנות.
תרומת דיון זה להעצמה נשית: ניתוח מדרשי חז"ל דרך "משקפיים ויקטימולוגיים" האיר שתי מגמות שונות אצל חז"ל (סביר להניח שכל מגמה מתאימה לקבוצת חכמים אחרת). מגמה אחת – נראה כי בחלק ממדרשי חז"ל נעשה ניסיון לעשות אמפטיה עם נשים אשר נקלעו לנסיבות קשות או לקיפוח מיגדרי חריף, אשר מצדיקים (לדעת בעל המדרש) ביצוע מעשים חריגים ואף עשיית עבירות חמורות (בתנאי שכוונותיהן של נשים אלו טהורות). אמפטיה זו אף יכולה להתפרש כביקורת של בעלי המדרש על אותו קיפוח מגדרי. מגמה אחרת – על פי גישת 'ויקטימולוגיה של הקורבן' חלק ממדרשי חז"ל נראים כמביעים מבוכה עקב היפוך התפקידים שבין מבצע/ת עבירה לקורבנה. העמדה זו מאירה עוצמה נשית ככזו הגורמת לבלבול ומבוכה אצל חלק מהגברים – אז (בתקופת חז"ל), ואולי אף היום?…
1 שיעור זה וסיכומו דלהלן מהווה תמצית של מאמר אשר התפרסם בכתב עת בד"ד בהוצאת אוניברסיטת בר אילן בכותרת שונה כדלקמן: מ' וולף וש' בן דוד, 'אחריותה של אשה למעשה הפוגע בזולתה: היבט ויקטימולוגי על גישות חז"ל", בד"ד 19 תשס"ח, עמ' 63-41.
2 ניתוח מקרה זה, פירסמתי בהוצאת מרכז יעקב הרצוג, במתכונת דומה: מ' וולף, 'סיפור תמר ויהודה מהיבט ויקטימולוגי', בתוך: לקראת שבת: קריאות אישיות בפרשת השבוע (בעריכת ה' אחיטוב וא' פיקאר), עין צורים תשס"ו, עמ' 73-67.
3 אמנם, סיפורנו אירע לפני מתן תורה כך שתמר ויהודה לא היו מחויבים לתרי"ג מצוות. אף יתכן שבתקופה הנדונה חוקי הייבום היו שונים מציווי התורה ואיפשרו למעגל רחב יותר של קרובי משפחה לייבם את האלמנה. מכל מקום על פי תיאור המקרה בספר בראשית נראה שגם בזמנם, קיום יחסי מין לא ממוסדים ומעשי זנות נחשבו למעשים אסורים.
4 הנחה בדבר מסר סמוי שיפורט להלן הנה ישום של השערה שהועלתה על ידי ד"ר גבי ברזילי בהרצאתו על יצחק ורבקה, במסגרת ערב עיון לזכרה של אסתר שפרעם זיכרונה לברכה, אשר התקיים ב-13.12.04.
5 הכוונה למדרש שלא הובא במאמר זה, על פיו לוט קווה שחטאו לא יתגלה בציבור: "והיה לוט סבר שחוטא ואין איש יודע. אמר ר' ברכי' אמר הקב"ה ללוט מה את סבור שאת חוטא ואין אדם יודע חייך יהו קורין בכל שנה ושנה ותהרין שתי וגו'" (אגדת בראשית [בובר], פרק כה, ד"ה ויסע משם).
