בעולם ילדותי התמים והשלם לא הייתה פינה אפלה של נשים נחותות ביהדות בשל נשיותן. כשנפטר סבי האדמו"ר בווינה המעטירה של שנות העשרים של המאה הקודמת, המשיכה סבתי להחזיק את בית הכנסת בסלון ביתה, והחסידים, שהיו נשארים לקידוש לאחר תפילת השבת כדי לטעום ממטעמיה, לא ישבו לשולחן לפני שסבתא עליה השלום התיישבה בראשו.
בחצרות האדמו"רים, כולם קרובי משפחה בצורה זו או אחרת, ששהו אז בווינה, לאחר הימלטותם מציפורני האנטישמיות המתעוררת בפולין או מפאת צוק העתים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית, חזרה אותה תמונה של נשים חכמות, חזקות ובעלות תושייה, שעזרו בשיקום "החצרות" וזכו לכבוד ולהערכה.
בשמחת תורה עליתי עם אבא לתורה והצצתי בסקרנות באותיותיה, מכוסה בטליתו הגדולה ומוגנת בזרועותיו. לאחר ההקפות הסוערות שנמשכו עד שעות הלילה המאוחרות, היה אבא נותן את האות לכל ה"חלוצים" וה"חלוצות" של תנועות הנוער (החילוניות!) שעמדו מסביב, והללו היו פורצים פנימה למעגל להקפה אחרונה, פותחים בהורה סוערת (מעורבת, של בנים ובנות!) וסוחפים עמם את הקהל שמילא את החדר מפה לפה. הקולות והריקודים היו נמשכים עד הנץ החמה, והניגונים החסידיים היו מתערבבים בשירי ארץ ישראל החדשים לשירה אדירה, שהשאירה בנו, הילדים, רושם אדיר וחזק.
גם לאחר שעלינו לארץ ואבא שימש ברבנות תל אביב ועמל קשות עם אמי ז"ל בפרנסת המשפחה, לא חשתי בבעיה כלשהי של האישה הדתית. אבא דאג להביאני לבני עקיבא. זו העניקה תחושה של שוויון מלא לחבריה ולחברותיה, ואני פילסתי לי את דרכי בתנועה כשווה בין שווים.
המסר החשוב ביותר של תורת ישראל שקלטתי בבית אבא היה זה: תורת ישראל בראש ובראשונה תורת חסד היא, הקדוש ברוך הוא מרחם על בריותיו, ועלינו לדבוק במידותיו. חרף בריאותו הלקויה התרוצץ אבא כדי להושיע חלכאים ונדכאים למיניהם, תושבי תל אביב, נשים וגברים, שצבאו על דלתות ביתנו. אין צורך לומר שמעולם לא נמנע אבא מלהושיט את ידו לאישה כשזו הושטה לקראתו, וכשבגרתי ישב אתי ועם חברותיי ללמוד את דפי הגמרא שנזקקנו להם לצורך לימודינו בסמינר. סמינר לווינסקי היה סמינר כללי, ואני לא העליתי על דעתי שבסמינרים למורות של זרם המזרחי, שאז היו רק בירושלים, אין מלמדים תלמוד לבנות.
אבא היה תלמיד חכם של ממש, והקפיד על קלה כחמורה, ובכל זאת לא שמעתי בבית ש"קול באישה – ערווה", אף שבוודאי היה מודע לנושא ההלכתי של "קול באישה". כללית סבר שהנטייה להחמיר ולהוסיף חומרות על חומרות היא עניין להדיוטות ומקורה בבורות, ואינה יאה לתלמידי חכמים. בליל הסדר, שבו הסבו רבים על שולחננו, ובהם אנשים שאינם שומרי מצוות, קראו כולם והנעימו בקולם בלחני ההגדה, נשים כגברים. המילים והלחן של "ולא המתים יהללו יה" העבירו רעד בלבבות ומסר של אהבת החיים, אהבת ישראל ואהבת ה', וזכורים לי עד היום כחוויה דתית ומרגשת.
יציאתה של האישה אל החיים שמחוץ לביתה
את אפליית הנשים בהלכה גיליתי שנים רבות לאחר מכן, אך אודה ולא אבוש שלא נרעשתי בשל כך. חרה לי אמנם על ברכת השחר המורה לגברים להודות לקדוש ברוך הוא שלא עשאם נשים, על ביטויי זלזול בנשים מפיהם של חכמים. לא השלמתי עם פסילתן של נשים לעדות, וסברתי לתומי שזו הלכה ואין מורים כך בימינו. מול אלו מצאתי במקורותינו גם אמרות מחמיאות לנשים, ויכולתי להסביר לעצמי שמקצת הבעיות טמונות באידאל המשפחה היהודית ובדיני הצניעות, שהכתיבו את "כל כבודה בת מלך פנימה". הבינותי את האילוצים הכלכליים, החברתיים, הטכניים וההשכלתיים שהעדיפו את הנשים בבית כ"עיקר הבית", ויכולתי להעריך שאלו הלכו בד בבד עם תפיסת האישה כנחותה, כבורה וכמשועבדת לבעלה או לאביה, ולכן אינה יכולה לעבוד את ה' מתוך חירות.
סברתי שבניתוח השוואתי, סוציולוגי-היסטורי, אפשר לקבוע שמצבן של בנות ישראל היה בדרך כלל עדיף על בנות סביבתן הלא יהודית, ושההלכה היהודית הכתיבה את כיבוד האישה במשפחתה מצד בעלה וילדיה. התרשמתי שהרבה מהתקנות שגזרו חכמים, ראשונים ואחרונים, היו במטרה להגן על האישה ולשמור את זכויותיה, בשעה שנבעו פרצות במעמדה כפרי המציאות המשתנה.
שנים רבות סברתי שבשל הצורך לשמור את היהדות כאורח חיים וכמערכת נורמטיבית, צריכות נשים דתיות להביא קרבן כלשהו. עליהן להיאבק, אך מתוך אורך רוח והבנה שתהליכים של שינוי הם אטיים מטבעם, ויש צורך בשמירת איזון בין הקיים למשתנה. כיום גברה תחושתי שיש צורך להיאבק ביתר נחישות על מעמדה של האישה בהלכה. המגמות הסוציולוגיות, הדתיות והרוחניות הרווחות בחברה בישראל כיום, ולא פרי התנסות אישית סובייקטיבית, הן-הן שהביאו לשינוי זה בנקודת השקפתי.
לפי הרגשתי, גובר והולך הפער בין תפקודן של נשים יהודיות בכל שטחי החיים והמעשה במדינת ישראל ובין יכולתן לפעול בכל הקשור לענייני הרוח והחברה של החיים הדתיים.
למרות פריצתן העצומה של נשים דתיות ללימוד תורה במסגרות שונות, התופעה מתרחשת אצל נשים מבוגרות, בדרך כלל בשלב מאוחר יחסית בחייהן, והן חסרות את תשתית הידע והמיומנויות שתאפשרנה להן לפעול בתוך המסגרת ההלכתית מתוך עמדה של ידע, כדי לתבוע עשייה מתקנת בדרכים הלכתיות וכשרות. לדעתי, צריך להתחיל בלימוד תורה רציני בגילאי היסוד בהקניית המיומנויות בלימוד הגמרא, ולצערי עדיין אין בחינוך הדתי שוויון בתלמוד תורה בין בנים לבנות.
אפשר גם להבחין בכך שמגמות של סגרגציה בין הנשים לגברים תופסות מקום גובר והולך בתוך הציבור הציוני-דתי ובהשראת כמה מרבניו הבולטים. לפי מיטב הכרתי אין המגמות הללו משרתות רק את צורכי ההפרדה מטעמי צניעות. באורח בלתי מודע, ואולי בשל המתירנות הגוברת והולכת בחברה הכללית, ישנה חתירה להביא לנסיגה בתהליך יציאתה של האישה ל"שוק החופשי" של החברה המעורבת.
אי-שילובן למעשה של נשים דתיות כחברות בכנסת, תופעה שאולי לא נוצרה בכוונת מכוון, גורמת לירידת כוחן בשדה המאבקים הפוליטיים, וכשתופעה זו מצטרפת לתהליכי ה"חרדיזציה" בציבור הדתי-לאומי, צפויים קשיים גוברים והולכים של נשים להיאבק על מקומן בהנהגה, ולכך עשויה להיות השפעה חוזרת במעמדן בקהילה הדתית.
כשלכל אלה מצטרפת תופעת הפיצול בין קבוצות וזרמים דתיים-אורתודוכסיים, בינם לבין עצמם, התוצאה היא שגובר החשש של רבנים לפסוק, מתוך העזה ואומץ, במקום שמתבקשת עקיפת ההלכה הקיימת בדרכים הלכתיות כשרות. רבים מתבצרים מאחורי תפיסות פונדמנטליסטיות, מתוך טיעון שהם כפותים לקביעות הלכתיות שאינן מאפשרות שינוי.
עקיפת ההלכה בדרכים הלכתיות כשרות
למעשה, אפשר להבחין בארבעה תחומים שבהם אפשר לדבר על דיסהרמוניה בין ההלכה הקיימת ובין המציאות החדשה:
- לימוד תורה לנשים;
- אפשרות פעילותן הציבורית של נשים, מה שמכונה בהלכה "שררה של נשים";
- שיתופן של נשים בפולחן, כדי לאפשר להן יתר ביטוי בחיים הדתיים;
- כל הקשור בבעיות של המעמד האישי הכולל את הנישואין, הגירושין, הירושות, דיני ייבום וחליצה, בעיית מסורבות הגט והעגונות, ושאר העניינים העולים מקשרי האזרח היהודי עם הממסד הדתי.
רוב העניינים ידועים ואין בדעתי לעמוד עליהם במסגרת זו. אני מבקשת למקד מבט בסעיף האחרון בלבד. בסעיף זה של המעמד האישי, יותר מבכל נושא אחר, אני רואה את הגורם לשנאת הדת והדתיים בישראל, לניכור לתרבות ישראל, לתביעה הולכת וגוברת של הפרדת הדת מן המדינה, ומה שגרוע בעיניי מכול – לפגימה בטהרתה של היהדות עצמה. לעתים קרובות מעדיפים הדיינים ופוסקי הלכה הליכים הלכתיים-פורמליים, חשובים ועקרוניים ככל שיהיו, מעשיית חסד וצדק עם הנשים (יסלחו לי כל אלו הנפגעים מהכללה גורפת זו).
וכך כתב פרופ' אריאל רוזן-צבי ז"ל עוד בשנת תשמ"ח בסיכום מאמר חשוב בנושא "מעמדה של האישה במשפחה בדין העברי":
בישראל הקושי להשיג גירושין שלא בדרך הסכמה הופך את הליך הגירושין למבחן של כוח עמידה בלחצים ולמאבק כוחות בין בני הזוג. תופעות של סחבת בערכאות השיפוט העוסקות בענייני גירושין פוגעות בצד החלש יותר, הפגיע יותר, הבלתי עמיד יותר, דהיינו באישה. גם תופעות של הימנעות מהכרעה והחזרת הצדדים להתחככות ולהתנגשות ביניהם פוגעות, בדרך כלל, באישה. תופעות כאלה מאריכות את ההליך, משאירות את הצד החלש חשוף יותר ללחצים ולסחטנות, מעניקות יתרון כלכלי ופסיכולוגי לצד החזק, ופוגעות עוד יותר בצד שכוח המיקוח שלו נחות יותר כבר בעמדת הפתיחה. משום כך הליכים פגומים, למרות פגיעתם הרעה לכל המתדיינים, פוגעים יותר באישה.
בשיטת הגירושין החלה על יהודים בישראל מוטל על בן הזוג המבקש להשיג את חירותו – בין כדי להיפטר מקשר מעיק ובין כדי להינשא מחדש ולתקן את כישלון הבחירה הקודמת – לקנות אותה בוויתורים רכושיים וכספיים. בתוך השיטה מובנית תופעה של עידוד סחטנות. העולה מן השיטה הוא של כל "דאלים גבר", שהרי כוח הכפייה של הערכאה המשפטית הוא שולי יחסית, וכוחה של המרות הדתית אינו שוקל עוד אצל חלק הארי של הנזקקים לערכאות הדתיות.
במחקרו של פרופ' ז' פלק על תביעות גירושין שהוגשו על-ידי נשים, הוא מוכיח, הלכה למעשה, שהאישה חשופה יותר לסחיטה מאשר הגבר. המחקר רק מאמת אמפירית את המתחייב ממאזן הכוחות בין המינים בחברה הישראלית לנוכח המצב המשפטי המחייב. יתר על כן, אין לבדוק את היקף התופעה רק בתיקי ההתדיינות, שהרי המסר של השיטה ואמצעי ההגנה המוענקים לכל צד, כמו גם מידת הפגיעות שלו, משפיעים מראש על עמדות הפתיחה של הצדדים, על כוח המיקוח שלהם, וממילא על הנכונות להסכים לתנאים ולשלם מחיר תמורת הגט. כאשר נותר חוסר שוויון מן הסוג המתואר, נפגע הצדק יחד עם הצד החלש.
נוכח מצב משפטי זה היה על פוסקי הדור ללכת בדרכים שסללו ראשונים, ולמצוא תרופה למכות הדור… 1
לדברים אלו של אריאל רוזן-צבי ז"ל חשוב להוסיף שלעתים קרובות הלכות שנקבעו לשלומי אמוני ישראל הרואים בתורה את מצע חייהם גורמות עוול משווע לנשים. גברים שבכלל אינם רואים עצמם מחויבים לתורה ואינם שומרי מצוות משתמשים לרעה בהלכות כמו זו של "עוברת דת יהודית" כנגד נשותיהם, כדי לכפות עליהן גט ולהיפטר מתשלום מזונות.
וכך כתב הרב עובדיה יוסף:
אין לתת יד לפושעים… בזמן הזה אשר פשתה הספחת של המודרניות בעולם, שישתמשו בדיני תורתנו הקדושה, אשר נתנו להם עורף ולא פנים, אך ורק לתועלתם הפרטית כדי לבגוד באשת נעורים בתואנות וטענות תחת מסווה של דת. 2
הרב ליכטנשטיין מתייחס גם הוא לעמדות ההלכתיות המתבקשות לנוכח השינויים במצבה של האישה בחברה ובמשפחה:
השאלה היא, באיזו מידה רוצים להנציח את המצב ההתחלתי הקיים בהלכה או לשנות אותו בדרכים הלכתיות לגיטימיות, בהתחשב בהתפתחויות היסטוריות. זו שאלה השקפתית שאינה מיוחדת רק לבעיה שלנו, אלא לעוד שאלות, כגון: שביעית, היתר עיסקא ועוד… לבעיית שינוי או תיקון מעמד האישה… אי אפשר לחזור אחורה למצב של פעם – זה לא ריאלי. 4
השאלות העולות לדיון, כפי שניסח אותן הרב ליכטנשטיין:
- האם הקביעה ההלכתית של אבותינו בעניין מסוים מתייחסת גם למציאות החברתית שלנו?
- האם יש הצדקה מבחינת הערכים שההלכה מגִנה עליהם ומבוססת עליהם "לעקוף את ההלכה בכלים כשרים"?
נראה ששאלות בניסוח כזה אמנם לא נשאלו ישירות במשך הדורות, אך אפשר לומר בביטחון, שתשובות הלכתיות פרגמטיות בתחומים רבים הנוגעים לאישה אכן מוכיחות שבאורח מודע ובלתי מודע הונעו חכמים "לעקוף את ההלכה באמצעים כשרים".
בכל הדורות מאז בנות צלפחד – ביטול המים המאררים "כאשר רבו המנאפים", התקנת תקנות שונות ובכללן תקנת העיגון (המתמודדת עם הבעיה אפילו באמצעות הפרת כללים מדאורייתא), תיקון "חרם רבנו גרשום" ועוד – התמודדו חכמים באמצעים כשרים עם מה שנראה להם "הגנת האישה" או בעניינים שנראה היה להם שאינם עומדים בכללי עשיית הישר והטוב.
הרטוריקה של "מה שהיה הוא שיהיה" ושל "חדש אסור מן התורה" שימשה אולי בדורות האחרונים מטרות תרבותיות, סוציולוגיות ופוליטיות בכל אתר ואתר, אבל הן נועדו רק לאוזניים של "עמך". תלמידי חכמים יודעים וחייבים לדעת שאין בה ממש. אפילו החת"ם סופר, שטבע את המטבע ש"חדש אסור מן התורה", חידש, כידוע, חידושים רבי ערך בעולם ההלכה, חידושים שבחלקם נועדו לבסס את כוחו של המנהג, ומכאן, שההגדרה בדבר אופיו של מה שקרוי "חדש" היא עניין לדרשנים. מכל האמור לעיל, נראה לי היום, ששוב אין לשקוט על השמרים בכל הנוגע למעמד האישה בהלכה. יישומה של תורת ישראל במציאות המודרנית עומד למבחן, ובעיית האישה היא מקרה הבוחן שלה.
במקום סיכום
בשיעורי השבת שלנו אנחנו עוסקים זה שנים רבות, עם חברנו יוסקה אחיטוב, בספר המצוות של הרמב"ם. באחרונה הגענו לסוגיית "אישה קטלנית". נדהמתי לראות שפוסקים נודעים בימינו לא אחזו בקנה שהושיט להם הרמב"ם בנושא הנדון, כשהעניק אופציה להשמטת הנושא הזה מסדר היום. עדיין אפשר למצוא בתוך שיקולי הפסיקה דיון "רציני" בסוגיה זו המבטא בעיניי עוול נורא לאישה, שגם כך המר לה גורלה, המבוסס לדעתי על אמונה תפלה.
יותר מכול מפריעה לי האי-רגישות המוסרית של ההתדיינות ההלכתית, ומצאתי עצמי מתמודדת בתוכי עם השאלה: האם זו היהדות שנחלתי מבית אבא? במוחי ניקרו המילים כדרבנות של הנביא הושע: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות" (הושע ו, ו).
האומנם חפצי חסד אנו?
המאמר פורסם לראשונה בעמודים, אב-אלול, כרך מו, גיליון 11-12 (612-613), הוצאת הקיבוץ הדתי, תל אביב
1 מתוך המאמר הנ"ל, באוסף מאמרים ששמו בלי הבדל… זכויות של האדם בישראל, אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח ז"ל, תל אביב תשמ"ח.
2 מתוך שו"ת יביע אומר, וראה הערה בעמ' 179 אצל רוזן-צבי, שם.
3ב"צ רוזנפלד (עורך), האישה וחינוכה: אסופת מאמרים בהלכה ובמחשבה, אולפנת בני עקיבא כפר סבא תשמ"ה,
עמ' 158-159.
