"ידינו לא שפכו את הדם הזה"/ ד"ר גילי זיוון


ספר דברים מצויה הוראה מיוחדת במינה, המופנית לראשי הציבור. כאשר נמצאת גופה לא מזוהה מוטלת בין ערים, כשכל חקירות המשטרה לא מעלות דבר אודות סיבת מותו של האיש, מצווים ראשי היישוב הקרוב ביותר למקום בו נמצאה הגופה לערוך טקס מעורר השתאות המכונה טקס עגלה ערופה. לטקס זה יש ללא ספק אפקט חינוכי ציבורי. החוק המקראי מניח כי לא ייתכן שחברה מתוקנת תתייצב מול מותו של מי מאזרחיה ולא תיתן על כך דין וחשבון מלא. לפיכך, אם לא התבררו פרטי הרצח, לא נמצא הרוצח ובשל כך אף אין אפשרות לערוך משפט, הרי שיש לערוך טקס חליפי העוסק בשאלת האחריות לדם שנשפך. ההנחה היא כי אי אפשר לעבור לסדר היום, מבלי לתת את הדעת על המת המוטל לפתחה של עיר. וכך, לאחר שנציגי בית הדין מודדים וקובעים מי היא העיר הקרובה ביותר לחלל (אירוע שיצר בודאי רעש תקשורתי כשלעצמו …), לוקחים זקני אותה עיר עגלת בקר אשר לא עבדו בה, מורידים אותה לנחל איתן ועורפים את העגלה בנחל. הכוהנים וכל זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים ידיהם על העגלה הערופה (שמא הם מבטאים בכך את ניקיון כפיהם?) "וענו ואמרו ידינו לא שפכו1 את הדם הזה ועיננו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם …" (דברים,  פרק כא, פס' ז-ח).

המשנה במסכת סוטה שואלת: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן? והיא עונה: אלא, שלא בא על ידנו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" (סוטה דף מה ע"ב).

חכמי המשנה תמהים: במה עלולים ראשי הציבור להיות מואשמים? האם יעלה על הדעת כי הם הרוצחים? הרי ברור כי התשובה לכך שלילית. אם כך מדוע הם צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו"?

תשובת המשנה מתפרשת בשני אופנים שונים: האחד מצוי במסורת חכמי ארץ ישראל והשני במסורת חכמי בבל. הראשונים מסבירים את דברי בית הדין כהכאה על חטא על כך שלא עשו די  בכדי למנוע מציאות בה מסתובב רוצחבעירם, ואילו האחרונים מסבירים כי הדיינים מתנצלים על שלא מנעו בעוד מועד אפשרות של קורבן שוא בעירם, הם מרגישים אשמה על שבשל אוזלת ידם נמצא קורבן חף מפשע.

נבחן את שתי המסורות:

חכמי ארץ ישראל, המכונים בלשון התלמוד הירושלמי: "רבנין דהכא" (חכמים שכאן), מסבירים כי העובדה ש"זקני בית הדין" לא שמו ליבם לאיש שפנה אליהם בשעת מצוקתו, בשעת רעבונו, "ופטרנוהו בלא מזונות" וללא ליווי"והנחנוהו בלא לוייה" עד שזה התדרדר לכדי גזל ורצח, היא מקור אשמתם, היא מעילה בתפקידם. כביכול אומרים ראשי הציבור: למרות מצבו הקשה של הפונה לעזרה, סילקנו אותו מעל פנינו ונתנו לו להסתובב מורעב לבדו, ברחובות חשוכים וסמטאות אפלות ובין כך לכך התדרדר לקטטה שלף סכינו והפך באשמתנו לרוצח. חכמי א"י מפרשים אם כן את דברי ההתנצלות של נציגי הציבור "בהורג".

על פי הירושלמי (סוטה, פרק ט, הלכה ו) תיתכנה שתי אפשרויות נוספות של הזנחה המסבירות את אשמתם של ראשי הציבור: האחת, שלא הענישו את הרוצח כראוי לו, במיתה,"שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו", והשנייה, שהעלימו עין וטייחו את משפטו, "ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו". חברה בה נפטרים גנבים בעונש "קל", בה נהגים פזיזים, הגורמים לתאונות דרכים הרות אסון, יוצאים בקנס כספי ושתיים שלוש שנים "בפנים", בה בעל המכה את אישתו עד זוב דם ומסכן את חייה, יוצא ידי חובה ב"צו הרחקה" למספר חודשים – היא חברה שראשיה לא יוכלו להגיד כשימצא חלל  באדמה …נֹפל בשדה"או בעיבורה של עיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו".

חכמי בבל, הקרויים "רבנין דתמן" (חכמים ששם) בתלמוד הירושלמי, טוענים כי אחריותם של ראשי הציבור מוסבת דווקא כלפי "הנהרג". את דברי המשנה הם מפרשים ביחס לקורבן. במה נאשמים אם כך ראשי העיר? בכך שלא סידרו לווי לנרצח, "ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". בכך שיצרו סביבה בה כל אחד עלול להפוך לקורבן לאלימות. הם אשמים על כך שלא סידרו אורות רחוב בשולי העיר, על כך שהזניחו גנים ציבוריים, שלא השקיעו בפטרול משטרתי בשכונות מצוקה ושלא טיפלו בעוד מועד באלימות הפושה בבתי הספר.

האחריות הציבורית של מנהיגי העיר איננה מסתכמת  בשפיכות דמים ישירה, היא כוללת גם הזנחה ורשלנות אשר אפשרו למעשה להתרחש. לראשי הציבור יש אחריות עקיפה נרחבת ביותר על הנעשה בתחום שיפוטם.

אם אעיז ואחבר את שתי הגישות, זו של חכמי בבל וזו של חכמי א"י הרי שאחריותם של ראשי הציבור מצויה בתחום מניעת מעשי פשע, הם אחראיים לרוצח ולקורבנו, להורג ולנהרג. איזו אווירה יש ברחובותינו? מהי הנורמה בה נוהגים בערינו? זוהי אינה שאלה קלת ערך של אחריות מוניציפלית, זוהי שאלה רבת משקל הקובעת אם חיי אדם נעשו להפקר.

אני מבקשת ללכת צעד נוסף ולטעון כי משמעותה הרחבה של הסוגיה התלמודית מלמדת אותנו כי למדיניות כלכלית עלולים להיות השלכות ברמה הקיומית.2 האם מדיניותה הכלכלית של הממשלה ודרכי הטיפול באזרח הקטן הנשחק בין שביתות לבירוקרטיה קפקאית לא מובילים אותנו במהירות למציאות של "חלל באדמה" אשר כביכול "לא נודע מי הכהו"?

האם לא קרוב היום בו נצטרך להביא עגלה ערופה על מדיניות כלכלית כושלת (בלשון המשנה "פטרנוהו בלא מזונות")  בה עולה מספר המובטלים ללא כל השוואה למספר מקומות העבודה המוצעים על ידי הממשלה, מדיניות המובילה יותר ויותר אזרחים תמימים  למצוקה כלכלית קשה  שעל סופה דברו חכמי בבל וישראל כאחד?

מן הסתם, עגלה ערופה לא נביא, כי טקס זה כבר בוטל בזמנים קדומים על ידי רבן יוחנן בן זכאי, ככתוב במשנה: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, …משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" (סוטה, ט, ט). טקס יכול להיות בעל השפעה ורושם כאשר הוא נדיר, לא כאשר הוא הופך לעניין שבשיגרה

שעיהו לייבוביץ כתב בספרו על פרשות השבוע:

 "כיצד יש להבין את דברי חז"ל  בדבר ביטול "עגלה ערופה" ו"מים מרים" …התשובה היא כי מצוות אלה הקשורות בטקסי כפרה מרשימים, נערכו במקרים נדירים וחריגים ביותר, ונועדו לסתום פרצות בגדר הקיימת. …אולם כאשר הפרוץ מרובה על הקיים ועומד, אין מקום לסתימת פרצות וכוחם של טקסים מתפוגג ובטל"3

אכן אין מקום לטקסים מסוג זה בחברה בה מקרי רצח, אינוס וניצול הפכו למעשה של יום-יום, אך אולי במקום טקסים עלינו לגייס את שארית כוחנו על מנת להשפיע על ראשי המשק הישראלי ליצור מחדש כלכלה הנשענת על יסודותיה של מדינת רווחה. מדיניות שאינה פוטרת את הרעב "בלא מזונות", ולא עוד, אלא שהיא פועלת, מתוך חשיבה לטווח ארוך, על מנת להגדיל את מקורות התעסוקה במדינת ישראל לאזרחי היום והמחר.


1. "שפכֻה": כתיב, "שפכו": קרי.

2. מכל שלל נבואות האימה הכלכליות המתרגשות ובאות עלינו בכלי התקשורת למיניהם אני מפנה את ציבור הקוראים לדבריו הנוקבים של שמואל סלבין, "חוקי הג'ונגל", מימד, גיליון 27, נובמבר 2003, עמ' 13-12.

3.ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע, ירושלים 2000, עמ' 858

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »