הערות מבוא
א. בתחילת דבריי אני מבקשת להתייחס לענווה המתבקשת בבואנו לדון בנושאים אקספלוסיביים כל כך, כמו השלכותיהן של השואה והתקומה על עולמנו הרוחני והדתי. 2
אני ערה לכך שהמתים והניצולים זכאים ליחס של כבוד רב; יתרה מזו, בנושאים אלו יפה השתיקה בשל גודל השאלות והספקות ומוגבלותם של המילים ואמצעי הביטוי. אני מודעת לחשיבותם המרובה של הדברים שכבר נאמרו ונכתבו עד היום. נדמה לי שהכול כבר נאמר, ומי אני ומה אני שאוסיף על דבריהם. אנא, אם כך, ראו את דבריי כהגיגים של מי שהשאלות שלה רבות מן התשובות.
ב. בדבריי הקצרים אתייחס לשני היבטים שיש להם השלכה חינוכית, שכן חינוך הוא התחום שבו התנסיתי וממנו אני באה.
הנושא הראשון יעסוק ב"איך" – כלומר בטיבה של תרבות הזיכרון שהתרבות הישראלית מתאפיינת בה, בשאלה איך מעבירים הלאה את הערכים המתחייבים מן האירועים ההיסטוריים.
הנושא השני יעסוק בחינוך לאמונה בחברה אורתודוכסית ויתמקד בשאלת אופן האמונה האפשרי לאחר השואה. אדון בגישות המוסריות הנדרשות בזכרנו את השואה, בעיקר מתוך תחושה של אחריות הנובעת מהיותנו עם ריבוני בארצו. ארצה לטעון שמשתמע מכך גם משהו על ההלכה, זו המתבקשת מיחסי מוסר והלכה בעולמנו כיום.
ג. הדברים שאציג הם על אחריותי בלבד. הם משקפים במידה כלשהי הלכי רוח רווחים בקהילתי, קהילת הקיבוץ הדתי והפריפריה שלה באורתודוכסיה הקרויה מודרנית. 3
דבריי אמנם אינם פרי מחקר בחוגים אלו וגם לא פרי חשיבה שיטתית פילוסופית, אך נדמה לי שהם מבטאים השקפה מורכבת של קהילת אנשים המשלבת מסורתיות שמרנית עם חדשנות מרדנית בעלת פאתוס ואתוס דתיים. חבריה של קהילה זו מעדיפים את הרכיב המורשתי וההלכתי בחייהם, אבל הם גם הפנימו את יסוד "המרד הקדוש", זה שהיה טמון לדידם במרד הציוני, והוליכו אותו לסוג של כריזמה דתית שאפשרה את המטבעות ההלכתיים החדשים בנושאים שונים שהעלתה הריבונות היהודית המתחדשת. 4
מורכבות זו יצרה אנשים אוטונומיים יותר, תלויים פחות בדעת פוסקים ורבנים, ספקניים יותר – תכונות שהעמיקו והתחדדו בשל לקחי השואה והאחריות כפולת הפנים: זו הלאומית – הערֵבה לכל יהודי, וזו האוניברסלית – המחויבת לשלום האנושות ולמימוש האנושיות, שהעמיקו בעקבות התקומה. דבריי, אני מקווה, יתנו ביטוי להלך רוח מורכב זה.
א. תרבות הזיכרון
תרבות הזיכרון של העם היהודי מעולם לא הייתה תרבות פסיבית. לא צווינו רק לזכור את יציאת מצרים. הזיכרון החי המתחדש בחג הפסח מדי שנה, כאילו אנחנו עצמנו יצאנו ממצרים, נושא בחובו מסר חינוכי מכונן בתרבות היהודית של "לא תונו את הגר, כי עבדים הייתם בארץ מצרים". מסר זה חוזר ומופיע בתורה בווריאציות אחדות יותר מכל מצווה אחרת וכן במצוות זיכרון נוספות.
בתודעה הקולקטיבית היהודית הוטבעו שני פסוקי מפתח הקשורים לשואה:
1. לזכור ולא לשכוח; 2. לעולם לא עוד.
כאמור, בעצם הציווי "לזכור" טמון בתרבותנו יסוד אקטיבי, כי הרי מטבעם של אירועים ואנשים שיד הזמן משכחת אותם. המאמץ לשַמֵר את האירוע, בעיקר בתרבות הזיכרון הקהילתית, מחייב מאמץ מודע, הלוחם נגד הטבע האנושי הפועל להשכחה. מאמץ זה מתעצם כאשר אנחנו מבקשים להבליע בו גם מסר חינוכי אקטיבי, כמו זה של "לא תונו" בהקשר של יציאת מצרים. לא רק מסר על אחדות הגורל היהודית, העולה מאירועי השואה ולקחיה, אלא מסר מוסרי-יהודי שאותו אפרט בהמשך הדברים.
במאמר שכתב פרופ' צ'ארלס ליבמן ב-1977 5 הוא מתייחס למושג של ה"דת האזרחית" בישראל ובודק צד אחד של מערכת האמונות שלה – אלו הקשורות בשואה. הוא מדגיש שם שאמונות אפשר לבטא באופן הכרתי-רציונלי – כלומר במונחים שאפשר לבטאם במערכת של הנחות תאולוגיות ופילוסופיות – או באופן מיתי. "מיתוס", לפי הגדרתו, "הוא סיפור המעורר רגשות עזים והמנחיל ערכים של החברה ומוסיף להם כוח… התופעות עצמן ניתנות לאימות אמפירי, וכך הדבר במיוחד, כמדומה, במיתוסים מודרניים".
ליבמן טוען כי המיתוס המרכזי של הדת האזרחית הישראלית הוא השואה. "השואה מעצבת את התודעה הלאומית שלנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את עצמנו". 6 המיתוסים, אני מוסיפה, הם אמצעים עזים בחינוך ובעלי השפעה עמוקה ומרחיקת לכת.
ליבמן מנתח את מרכיבי המיתוס כפי שהם משתקפים בעיני הישראלים ומונה את "עשו שונא ליעקב" כסמל ליחסי יהודים וגויים, ואת "עם לבדד ישכון" כחלק מן הסמלים המשוקעים במעמקי תרבותו של העם, שעלו וצפו מחדש וביתר עָָצמה גם בציבור שאיננו דתי. דרך השואה, הוא טוען, התרחש איחוי קרעים מסוים בין ישראל לתפוצות, בין ישראלים לבין עצמם ובין ישראלים למסורתם. איחוי זה, גם אם הוא רחוק מן השלמות, ובעצם לעולם אינו צפוי להגיע לשלמות, מבטא הסתלקות מן "הדתות האזרחיות" הקודמות כמו דת העבודה והסוציאליזם.
לדעת ליבמן, בדת האזרחית החדשה "יד ושם" משמש מקדש ראשי לשואה, מקום שהוא שני לכותל המערבי בלבד. בקולו של הצופר בכ"ז בניסן, יום השואה והגבורה, ובעשרה בטבת שהפך ליום הקדיש הכללי, וכן באירועים טקסיים ממלכתיים אחרים ליבמן רואה יסודות פולחניים – וכמוהם ביום הזיכרון וביום העצמאות. אלא שכאן יש להוסיף שליבמן כתב את מאמרו ב-1977, אחרי מלחמת יום הכיפורים וערב נחיתתו של סאדאת בירושלים. מאז, בשל תהליכים הקשורים במעשה השלום עם שכנינו, נולד הרצון 7 להתנתק מן האסוציאציות של "העולם כולו נגדנו" או לפחות להכהות את חריפותה של החוויה, שלה השפעה חינוכית מעצבת, כדי לאפשר מערך יחסים שונה עם העולם ועם שכנינו. מכאן עולה שיש חשש שאמצעי הביטוי הפולחניים שליבמן הצביע עליהם יאבדו מתוקפם ומכוחם המעצב.
משום כך יש צורך בעיצוב כלים נוספים באמצעות סימבולים וטקסים שיבטיחו את העברת הזיכרון מדור לדור, סמלים האומרים הרבה מעבר למילים ומתחברים ל"אני הפנימי" של האדם. עיצוב הטקסים כטקס משפחתי ולא רק לאומי אמור לכונן חוויה, שכדי שתהפוך לקולקטיבית עליה לשדר מסר חינוכי אקטיבי-מוסרי המכיל את הצורך להיאבק ברע האנושי ובכל גילוי של גזענות או תוקפנות. על חוויה מסוג זה להתחבר לאתוסים יהודיים קדומים, ועליה לקבל ביטוי בחיי המשפחה והבית היהודי, בדומה לשאר מועדי ישראל. באמצעותם של הסמלים והטקסים, יש לקוות, יחלחלו המסרים בדרך מודעת ובלתי מודעת אל לבותיהם של הדורות הבאים.
נראה לי שעיצובם של ימי הזיכרון והחג בישראל הקשורים בשואה ובתקומה עדיין לא הגיע לסוג זה של עיצוב כמו חג הפסח לדוגמה. יש לזכור שאנחנו עדיין חיים את החוויות מתוך מגע ישיר עם ההיסטוריה באמצעות הדורות שחוו את האירועים. הקריסטליזציה של מסרים ברורים ופשוטים, שיחלחלו בבית ובחינוך היהודי, עדיין אינה אפשרית, אבל כשפנינו אל הנצח להמשך הקיום, עיצוב הזיכרון האקטיבי מחכה לגאולתו.
ב. החינוך לאמונה
עד כאן לגבי ההנחלה לדורות הבאים. אבל ההורה והמורה של ימינו נדרשים לכאן ולעכשיו, ואין להם הזמן ההיסטורי הנדרש כדי לחכות לגיבושו של הלך רוח קולקטיבי רווי סמלים וטקסים. לכן, עם כל המודעות לחוסר השלמות ולרדידות שבעשייתנו העכשווית, לא נותרת לנו הברֵרה, אלא לעבוד בשני המישורים: כאן ועכשיו בתוך התהליך החינוכי, 8ובעשייה אל מול הנצח.
השאלה המרכזית שהמורה בחינוך הדתי צריך לשאול את עצמו היא: מה יכולה להיות משמעותו של האתוס שאנו מבקשים להנחיל, לאחר שחווינו את האבסורד והטוטליות השטנית של הכוח והרשע שם בשואה?
האם אפשר לחנך ל"אמונה" אחרי השואה? מהו המסר שנוכל להעביר לילדינו?
היכן היה אלוהים בשואה? היכן היה האל הטוב והרחום "בבכות ילדינו בצל הגרדומים"? (נתן אלתרמן ב"הטור השביעי") האם אפשר לקדש מזבח שעליו נעקדו מיליון תינוקות שלא חטאו? האם אפשר להעלות על הדעת דימוי שאלוהי ישראל ינהיג את ההיסטוריה כך שתקומת ישראל תצריך את הקרבתם של שישה מיליון יהודים?
יש הסוברים שייתכן וייתכן, וראו מאמרו של הרב אבינר בספר אמונה בשואה המביא הוכחות לכך מן המקרא ומדברי חז"ל. 9
באותה מידה אפשר לשאול אם אפשר לחנך על "שואה" שהייתה בבחינת עונש על חטאים שחטאה האומה היהודית, כמקובל בכמה חוגים חרדים, שואה כעונש על הציונות או על התבוללות, ובדומה לכך על כל הסבר המנסה למצוא פשר במונחים של תכנית אלוהית או במונחים של סיבתיות דתית אחרת.
סבורני שאין זה אפשרי. ו"ידום אהרון" – רק הדממה הגדולה המבטאת אי-מובנות מוחלטת במושגי אנוש היא שאפשרית, לפי דעתי. איננו מסוגלים למצוא משמעות או מובנות לגדולה שבטראומות שפקדה את האנושות ואת העם היהודי.
אין מקום לדעתי למושגים, לא בהקשר של שואה ותקומה ולא בשום הקשר אחר, שהמשתמע מהם הוא הבנת דרכי האל בהיסטוריה, ואין לכך מקום בחינוך הדתי. 10
קשה לי אפילו עם המונח של "הסתר פנים" בהקשר הנדון. אני מודה שאני בורחת מלהתמודד התמודדות של אמת בשאלת ההשגחה והתאודיציאה. אני מעדיפה את גרסתו של הגרי"ד סולובייצ'יק באיש האמונה, הדן בשאלת הסבל והרע בעולם וקובע שם: "היהדות עם גישתה הריאליסטית לאדם ומעמדו בתוך המציאות הבינה, כי הרע לא ניתן לטשטוש ולחיפוי… הרע הוא עובדה שאין להכחישה. ישנו רע, ישנו סבל וישנם ייסורי שאול ותופת בעולם. מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח הדעת מן הקרע שבהוויה… אינו אלא שוטה והוזה הזיות". 11
מכיוון ש"אי אפשר להתגבר על מפלצת הרע במחשבה פילוסופית ספקולטיבית, כגרסתו – על האדם לשאול את עצמו לא לָמָה באו עלי ייסורים, אלא לְמָה הם מחייבים אותי…" במקום אחר כותב הרב ש"התמודדות עם הרע אפשרית רק באמצעות המעשה האנושי. לא כניעה והסתגלות לסבל, אלא מאבק בו". וכן הוא כותב: "המטפיסיקה באה להצדיק את הרע או להתכחש לקיומו, האתיקה באה להפוך את הסבל, מגורם זר שנתקלים בו באקראי, לגורם מלכד…"
על בסיס זה עושה הרב סולובייצ'יק הבחנה בין שני מושגים שהוא טובע: ההלכה התֵמטית וההלכה הטופית. ההלכה התמטית היא שפיתחה מטפיסיקה של הסבל, ההלכה הטופית – זו שאנו מכנים בלשוננו בפשטות "הלכה" – פשוט סירבה לעשות כן. היא פיתחה במקום המטפיסיקה של הרע את האתיקה – שעניינה, כלשונו, "במצב הרוח הפתטי של האדם במצוקה, בהטמעת הכאב במודעות הכוללת, בתגובה רחבה למצוקה ומשבר". 12
על פי הרב סולובייצ'יק, האתיקה ההלכתית נשענת על טענות אחדות:
הטענה הראשונה היא שהרע אכן קיים והוא פסול.
הטענה השנייה היא שאסור להסכים עם הרע או לבוא אתו בברית שלום, ואין למחול על מציאות הרע. ההלכה דחקה באדם להתנגד לרע באופן פעיל מתוך שימוש בכל האמצעים שהקדוש ברוך הוא העמיד לרשותו. האדם נקרא על ידי הקדוש ברוך הוא להיאבק ברע באופן פעיל.
הטענה השלישית היא עצם ה"אמונה", וכפי שהרב מסביר: "גם אם הפסיד האדם במערכה, ההלכה הטופית תמיד האמינה, שבעתיד לבוא, במועד רחוק כלשהו… הרע ינוצח וייעלם כליל… ואולם זוהי מלחמה ארוכה, מאבק ממושך, במהלך המלחמה מפסידים לא אחת בקרב". 13
יש שביקרו טיעון שלישי זה של הרב סולובייצ'יק ואמרו שבשימוש במושג של "אמונה", שיש בו יסוד משיחי, הוא חוזר אל מטבעות הלשון המטפיזיות. 14 הוא עצמו העיר 15 ש"ההלכה הטופית אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאסכטולוגיה". נכון הוא שלא תמיד היה הרב עקבי בקביעה שאין להיתפס למטפיסיקה בהסברת הסבל האנושי. אולם, לעניות דעתי, שלא כמו התאולוגיה והפילוסופיה, האמונה משוחררת מן החובה להציג תמונה לוגית קוהרנטית, המסבירה את מעשי האל או מצדיקה אותם. האמונה מקנה לאדם ודאות פנימית המניעה אותו לפעול לסילוק הרע ובכך היא דומה למעשה הבחירה המוסרי.
לתפיסות אלו – המקבלות משנה תוקף בעקבות השואה ובעקבות התובנות המודרניות העכשוויות – יש גם השלכות לחינוך.
דורנו חווה את הקריסה של האידאולוגיות הגדולות, גם את הנסיגה של המדע מהיומרה שאפשר בסופו של דבר להסביר את תופעות היקום כולן בהחלטיות ובאבסולוטיות. דורנו חווה את החוויה הדתית המתסכלת של "היעלם האלוהים", אך גם את החוויה ההומניסטית המתסכלת שהאדם – האדם שנחשב לנאור ולבן תרבות – הכזיב.
בסרט ידוע בשם המריבה, שנעשה על פי סיפור של חיים גראדה בבימויו של אלי כהן, מסופר על שני חברים יהודים מילדות שעברו את השואה וניצלו, הנפגשים מחדש באקראי בקנדה כעבור שנים רבות. האחד – סופר ומשורר, אפיקורוס המטיח בקנאות את האשמותיו כלפי האל, שלא נמצא ליהודי בשואה, והשני – רבי בלשונו ובלבושו, הנאחז בציפורניו בישיבה, במסורת היהודית, ומגן על האלוהים שלו ומשדל את חברו לשוב אליו. יום שלם הם מתקוטטים ומתפייסים – דרמה חזקה ומרטיטה, הגורמת לך לתחושה חזקה שהצדק עם שניהם…
אם אתה אדם של אמת, אינך יכול שלא להודות שהוויכוח בין אמונה באדם ובין אמונה באלוהים, בבחינת מה תורם יותר לתיקונו של אדם ועולם – נשאר בתיקו. בכך קיבל אצלי חיזוק הטיעון בדבר האופי הניגודי של המציאות ובדבר הקיום יחדיו של המשמעות החיובית והמשמעות השלילית המאפיינות כל ערך, כפי שטען מורי פרופ' קרל פרנקנשטיין ז"ל. מכאן שצודק יצחק גרינברג וצודקים אחרים המעלים רעיונות דומים על כך שכיום, לאחר השואה, יש צורך בחילוניות שיש עמה זיק של קדושה ובדתיות שהיא חילונית יותר. 14 צריך לחפש את הדיאלקטיקה, את המורכבות, את הזהות הדינמית רבת-הפנים.
בעקבות השואה עלינו להיות ענווים יותר וממעטים בטענות האמת שלנו. נראה לי שיש להעדיף את מושג ה"תיקון" היהודי על פני מושגי הגאולה.
לא משתמע מכאן שיש צורך לוותר לאלתר על האוטופיה, על האמונה המשיחית האחרונה בבחינת מוקד של הראוי שיש לשאוף אליו, אבל במהלך היומיומי בחיים צריך להעדיף את הגאולות הקטנות. צריך להיות סובלני בהבנת השונות של בני אדם, בבחינת "איש באמונתו יחיה", בהבנה שמי שבוחר בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא מהמר על האופציה הזאת לא מתוך טענות אמת, אלא מתוך חוויות של זהות, ביוגרפיה אישית וצורך אישי עמוק לפשר ולמחויבות. אלו יעדיפו את ציור השכינה שהייתה עמנו שם בקרמטוריום של אושוויץ על פני האל הקר והמנוכר הצריך כביכול את עקדתנו כדי להנהיג את העולם. ואילו האחרים, הבוחרים בעולם ללא אלוהים, יסתפקו באדם מתוך מודעות עמוקה למגבלותיו ולגבולותיו. אלו ואלו צריכים להיאבק ברע שבתוך כל אדם וברע שמחוצה לו. הבנה כזאת עשויה כיום לתרום ליחד יהודי וליחד אוניברסלי ללא הכרה של ניגוד ביניהם, לבנייה משותפת של מוקדים לעשייה חיובית ולסולידריות של אנשים המודעים לשונותם, אך מבינים שה"אחר" אינו אלא חלק מה"אני", ומכאן שההבחנות הדיכוטומיות שהורגלנו להן צריכות שינוי.
חינוך לאמונה צריך לשנות כיוון. במקום שפה שרווחים בה מושגים טוטליים, יש צורך בשפה של ספק, הכולל גם הומניזם שאינו נאיבי ואינו מתלהם. אלו שתי חוויות יסוד הצריכות להיפגש כאחדות של סתירות.
עולה מכאן שחינוך יהודי לאחר השואה צריך לסמלים חדשים או לפרשנות חדשה של סמלים עתיקים.
אני מודעת לקושי ולמידת ההפשטה הנדרשת בתרגומה של תפיסה מורכבת כל כך לחינוך. בפועל צריכים העקרונות להתפרש לגילאים השונים ולרמות המגוונות, אבל תחילה המחנך צריך להפנים את עקרונות היסוד ורק אחרי כן יחפש את דרכי הביצוע. האמת, כך אני מאמינה, תסלול את דרכה ללבבות, גם אם היא קשה לעיכול.
ועוד עניין: אנו רואים בקיומה של מדינת ישראל ובביסוסה את "ראשית צמיחת גאולתנו". מדינת ישראל צריכה להיות הזרוע הארוכה שתגן על כל יהודי באשר הוא שם ובאשר הוא נרדף על יהדותו. חוויית השואה העניקה לנו רגישות וחרדה לקיום היהודי, וזיכרון השואה העמיק את הבנתנו בכל הקשור לקיום כוח ארצי להגנה על מדינתנו. עם זה, זיכרון השואה אומר לנו משהו על אופן הקיום היהודי ועל קיום כוח ארצי. הכוח נדרש כדי למנוע עוד שואה מלהתרחש, אך אנחנו מודעים לכך שהכוח הוא גם כלי משחית. עלינו לגלות ערנות לגבולותיו המוסריים של הכוח ולקו הדק המפריד בין כוח למטרות הגנה ובין כוחו של התוקפן. חשיבות מרובה יש לנושא זה בתהליך החינוכי. אף בנקודה זו הדיאלקטיקה והניעות בין שני הקטבים מחייבות חינוך למורכבות.
זיכרון השואה ונס התקומה מעניקים לנו סוג של חוויה דתית ליצירה הלכתית, שתתקן עיוותים במעמדם של הגר, הזר, הנכרי, האישה וכל מי שחלש בחברתנו. נדרש ניסוח מחודש ורגיש ל"אתה בחרתנו", יחס אחר לגוי, אקטיביות הלכתית-מחנכת בכל נושא של צדק וצדקה, כפי שהם משתקפים בבעיות דורנו ובכל הנושאים המבטאים את רגישותנו המוסרית שהתחדדה בעקבות השואה.
לסיכום, חינוך לאמונה בדורנו, דור שחווה את השואה והתקומה, אינו טמון בהעברת מסר מטפיסי או תאולוגי המחפש הסבר להנהגתו של האל. חינוך לאמונה ישתלב בחינוך למצוות, בתחום העשייה המוסרית המחויבת לתיקונו של עולם, בין השאר על ידי המאבק ברע.
תרבות ההנצחה והזיכרון אף היא צריכה לשדר מסרים אלו ולחתור לכך שהללו יקבלו ביטוי בסמלים ובטקסים שעלינו לעצב במסגרת התחנות במעגל הזמן היהודי.
זוהי מעמסת ענק – לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין אנו רשאים, כדברי חז"ל, להיבטל ממנה.
________________________________________
1 הרצאה בכנס הבינלאומי באשקלון (9-7 במאי 2000). הדברים שהושמעו בכנס כונסו בינתיים בספר הזה: Steven T. Katz (ed.), The Impact of the Holocaust on Jewish Theology, New York University Press 2005.
2 כהכנה לכנס הנדון התקיימה בקיבוץ הדתי פגישה של כמה חברים כדי לדון בשאלות שיידונו בכנס ולגבש עמדה משותפת. פתח את הפגישה מר עמוס גולדברג העוסק במחקר השואה ב'יד ושם'. אני מודה לו ולחברי הקיבוץ הדתי שהשתתפו בפגישה על הערותיהם ודבריהם ובייחוד למר גולדברג, שפתח לי תובנות חדשות בהבנת הנושא ובהיכרות עם הביבליוגרפיה הרלוונטית.
3 מן המפגש הזה (לעיל, הערה 2) התברר שאי אפשר לדבר בשם קהילת הקיבוץ הדתי. אין תמימות דעים בין חברי הקיבוץ הדתי לגבי הנושאים שאדון בהם. התפיסות התאולוגיות-אמוניות וגם העמדות הפוליטיות-חברתיות מתפרשות על מלוא רוחב קשת הדעות האפשרית והן הולכות ומתגוונות. מכאן שהעדפתי לדבר על הלכי רוח רווחים היוצרים לדעתי אקלים רוחני, שאמנם לא ניתן למדידה מדעית, אך נדמה לי שאני משקפת אותו. חשוב לציין שמקצת קהילות הקיבוץ הדתי הוקמו על ידי פליטי הנאציזם והשואה, ושאלת מיסוד הזיכרון בחיי הקהילה היה נושא שהעסיק מאוד את החברים. סיפורם של אותם האנשים וקליטתם בקיבוצים בימי המאבק הקיומי במלחמת העצמאות ראוי למחקר בפני עצמו.
4 ראו ספרו של אריה פישמן, בין דת לאידיאולוגיה: יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים 1990.
5 המאמר התפרסם בגרסה מתוקנת בתפוצות ישראל ב-1978.
6 ליבמן מצטט מתוך חוזר שנשלח לכל קציני צה"ל.
7 תופעה זו מאפיינת בעיקר את חוגי השמאל בישראל, אך אפשר להצביע על תופעה דומה בתפוצות.
8 פרופ' אליעזר שביד במאמרו "גירוש ספרד והשואה", אלפיים, 3 (תשנ"א), מעלה בסוף דבריו את השאלה החינוכית הנוקבת אם אפשר לחנך ולבנות זהות יהודית משותפת רק על טראומות של חורבן ורוע שטני. גם בוועדת החינוך של הקיבוץ הדתי נשאלה אותה שאלה, וזמן רב סירבו לאשר את הנוהג של נסיעות תלמידים לפולין. העובדה שהיטלר ימ"ש וקלגסיו ביקשו להשמידנו יכולה, כך טענו, אף להשיג תוצאות הפוכות בדמות ההשערה שאולי כדאי לברוח מזהותנו היהודית. יש צורך לחנך על ערכים חיוביים ועל מורשת ישראל, שיש בה מן האתגר והמלהיב – זו הייתה העמדה המוצהרת. עם כל האמת שבטיעון זה, תלמידינו יוצאים כיום לפולין ואיננו יכולים להכחיש שהחוויה החזקה מאוד, הנתמכת בהכנה מדוקדקת, משאירה עקבות ביצירה בכתב ובעל פה, מעוררת לחפש שורשים, מעודדת לנקוט עמדות מוסריות, תוצאות שאין להן אח ורע בשום פעילות חינוכית אחרת. פרופ' שביד אומנם התכוון לאוכלוסיות שבהן כל החינוך לזהות יהודית מתבסס על השואה ורק עליה, מה שכמובן אינו נכון לגבי החינוך בקיבוץ הדתי, ובכל זאת אפשר ללמוד מהדברים שלעיל עד כמה חזקה ומאתגרת היא חוויית הביקור של תלמידים בפולין.
9 ראו מאמרו של הרב שלמה חיים הכהן אבינר, "שואה וגאולה", שהתפרסם באנתולוגיה בשם אמונה בשואה: עיון במשמעות היהודית דתית של השואה, הוצאת האגף לתרבות תורנית של משרד החינוך בישראל, ירושלים תש"ם. וראו שם בהערה 1 רשימה ביבליוגרפית של מאמרים וספרים המצדדים בדעות דומות – רובם מבית היוצר של חוגי 'מרכז הרב' בציונות הדתית.
10 יש להבחין בין חיפוש הפשר שלנו כיום ובין חיפוש המשמעות להבנת הדין ולהצדקתו בתוך הייסורים עצמם. ראוי ונכון להציג בפני תלמידים טקסטים שנכתבו בדם ואש בשואה עצמה, וראו לדוגמה ניתוח טקסטים חסידיים בשואה במאמרו של ד"ר פסח שינדלר, אמונה בשואה (לעיל, הערה 9). טקסטים אלו מעוררים השתאות בשל עומק האמונה והכוח הנפשי המתגלים בהם. אבל אין להשוות "קריאה ממעמקים" לניתוח תאולוגי שבדיעבד כיום.
11 "קול דודי דופק", איש האמונה, ירושלים תשל"א, עמ' 67. בעמ' 78-77 מבטא הרב סולובייצ'יק עמדה שונה במקצת ומכנה את השואה "תופעה של הסתר פנים", והוא מבקש שם לסווג אותה מבחינה תאולוגית כתופעה המאפיינת את המצב של תוהו ובוהו, של קדַם יצירה. אמנם אין בידינו המפתח לשאלת ה"מדוע", אך מדינת ישראל, לדעתו, משקפת את שיבתו של הקדוש ברוך הוא להשגחה פעילה. חומר נוסף בעניין אפשר למצוא גם בספרו של הרב סולובייצ'יק, פרקים במחשבת הרב, עמ' 30. כל הנ"ל לקוח מתוך עבודתה של גילי זיוון (ראו הערה 12 להלן).
12 הציטוטים כולם לקוחים מדברים שנשא הרב סולובייצ'יק בהרצאה "על בריאות הנפש" ב-1961 (ביום כ"ח בכסלו תשכ"ב) במסגרת כנס על הדת ובריאות הנפש. הדברים לא פורסמו בכתבי הרב והתגלו באקראי על ידי פרופ' אבי שגיא. המסה תורגמה לעברית על ידי רות בר-אילן ונערכה עריכה מדעית ופורסמה על ידי אבי שגיא, והוא גם ניתח אותה. מקצת הרעיונות כבר הוזכרו באופן מינימליסטי ועמום ב"קול דודי דופק". אני התוודעתי לדברים אלו דרך עבודת הדוקטורט של גילי זיוון, העוסקת בין השאר בהגותו של הרב סולובייצ'יק. הרעיונות של התמודדות עם "שאלת הרע" מצויים בפרק א של עבודתה. זיוון מצביעה שם על ביבליוגרפיה נוספת העוסקת באותו נושא בדבר שאלת הסבל והרע במחשבה תאולוגית יהודית פוסט מודרנית.
13 הדיון כולו ובכלל זה הציטוטים לקוח מהמסה הנ"ל – ראו הערה 12. את עמדת ההלכה גוזר הרב סולובייצ'יק בעיקר מעמדתה של ההלכה לרפואה ורופאים "ורפוא ירפא", שפירושה התערבות פעילה של האדם בסילוק הרע ומאבק בו. כל הנ"ל לקוח כאמור מעבודתה של גילי זיוון.
14 ראו דיון על כך בעבודת הדוקטורט של גילי זיוון (לעיל, הערה 12).
15 במאמר "על בריאות הנפש" בהקשר הנדון (לעיל, הערה 12).
16 Irving Greenberg, In Perspectives: "Auschwitz: Beginning of a New Era Reflection on the Holocaust", edited by Eva Fleisher, הוצאת כלל (Clal), ניו יורק (ללא תאריך), פרק VII. כל המאמר חשוב ביותר והפרק הנדון עוסק בדת וחילוניות אחרי השואה.
