הסוכה כביטוי לארעי ולקבע שבחיינו/ ד"ר גילי זיוון

הקיץ האחרון לימד אותנו מהי חוויית הארעי בחיינו. מאדוני הארץ נהפכנו לגולים. למדנו מהי  חווייתם של פליטים הנאלצים לנטוש את מקומם בשל מלחמה המתרגשת ובאה עליהם. הוא לימד אותנו שתחושת הביטחון וההשתרשות באדמתנו יכולה במהירות להתחלף בתחושה של תלישות ופחד מפני הבאות.

הקיץ האחרון לימד אותנו שוב עד כמה נכונה האמירה העממית "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט."כי למרות שתכננו חופשה משפחתית מפנקת, בריכה ודשא המציאות הייתה שונה לחלוטין.  התוכניות התהפכו בחטף, התקווה לימי רוגע ברי-תכנון ארוך טווח הלכה ופינתה מקומה לחוויית הרגע.

הטלטלה הזו שחווינו כאן, בעוטף עזה, לימדה אותנו שוב פרק בהלכות בן אנוש. למדנו שארעי שוכן במחוזותינו הבטוחים והשאננים יותר משהעזנו להודות. אך היא גם באופן פרדוכסלי חיזקה בנו את תחושת הבית. מכל המקומות בהם ביקרנו, למרות כל  מבצעי האירוח והפינוק שאזרחים יקרים ארגנו ליושבי הנגב המערבי, יותר מכל  רצינו כבר לחזור הביתה. למרות מטחי התותחים שהרעידו את ביתי, וצפצופי ההתראה של "הצבע האדום", העדפתי שוב ושוב לחזור לפינות המוכרות בהן אני "בעלת הבית" ןלא אורחת, נאחזתי במקום הזה שנקרא בית.

חוויה אישית זו מובילה אותי לחוויית חג הסוכות ולסוכה אשר אנו עומדים להיכנס בשעריה

יותר מתמיד מהדהדות בי משמעויות החג הסותרות:  חג האסיף של החקלאי היושב על אדמתו כנגד חג הסוכות של הנוודים במדבר.  תחושת אמביוולנטית עזה זו של תלישות ושורשיות כאחד, של ביתיות יחד עם גלותיות הולכת ומתעצמת בחוויית הסוכה השנה.

מי שהיטיב לתאר מורכבות זו בחוויית הסוכה וראה בה מטאפורה למצבו הקיומי של האדם בכלל והמאמין בפרט, היה הרב שג"ר שקובץ דרשותיו למועדי ישראל יצא לאחרונה. ('שארית האמונה – דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל', הוצאת רסלינג, אוגוסט 2014).

שג"ר מבקש להשתמש בחוויית הסוכה כדי להדגיש אמביוולנטיות זו של גלותיות בתוך ביתיות, וטוען כי רק האחיזה בשני הקצוות תשמור על מוסריותנו ותזהיר אותנו מפני הפיכה לאדוני הארץ המנוכרים לזרים הגרים בתוכה.

בדרשתו של הרב שג"ר לימי הסוכות "על השארית והגלות", שהתפרסמה לאחרונה בקובץ הנזכר  משמשת הסוכה, שהיא "דירת ארעי גלותית אך גם מבטאת את חג האסיף הארץ-ישראלי" (שם, עמ' 75), כמטאפורה חשובה לאתגר העומד בפני השבים לארצם. "תודעת הסוכה" – המגלמת ארעיות בתוך הקביעות, גלות בתוך הגאולה – הכרחית כדי לשמור על רגישות כלפי הזולת טוען הרב שג"ר.

מה קורה כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם  […] נעשית ריבון בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו? […] אפשר לראות כי הרצון לכונן לאומיות רכה יותר, כזאת הנותנת מקום לאחר, שאינה מתנשאת מעל לאומות האחרות ואינה מתנכרת לבניהן נמצא כבר בפסוקי התורה […]"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, לג-לד). […] מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים ולא של מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת ומזהירה מפניו בלא הרף. [..] לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה, אותה סוכה שהושיבנו ה' בה בצאתנו ממצרים [..] הסוכה שבה האדם מוותר על כוחו ומטיל את יהבו על אלוהים, יכולה לבוא הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות העולם (שם, עמ' 75-77, הדגשה במקור).

שיתוף הלאומיות באוניברסליות

בדרשה הנזכרת מוסיף הרב שג"ר נדבך נוסף על דיאלקטיקה זו של כוח וחולשה והוא מדבר על המוטיב הפרטיקולרי והאוניברסאלי המצוי בחג הסוכות. או בניסוחו "שיתוף הלאומיות באוניברסליות" (שם, עמ' 78) ואלו מקצת דבריו על הצורך באחיזה כפולה זו:

יש צורך בלאומיות ובאוניברסליות כאחד: הלאומיות הנה היעגנות במה שאתה […] אך כדי שהיא לא תהפוך נוקשה ואטומה, היא נדרשת לאוניברסליות שתדור עמה, […] האוניברסליות מערערת על העדיפות של זהות לאומית אחת על רעותה, ואף מערערת על עצם קיומה האותנטי של זהות זו […] אנו מוצאים בה (באוניברסאליות – ג. ז.) את צלם אלוהים של האדם בכלל […] מזווית זו, האנושי הוא הממשי, והלאומי הוא הבניה מאוחרת בלבד, הניתנת לעיצובים שונים.

אך גם האוניברסליות נזקקת ללאומיות […] הלאומיות, מצדה, מדגישה את השוני של האחר ואת העובדה שהוא איננו בר־השוואה (שם עמ' 77-78).

תפיסה זו, המבקשת לאחוז בו זמנית בכוח ובחולשה, בארציות ("אמא אדמה") ובגלותיות ("אבא אלוקים"), בלאומיות ובאוניברסליות – באה לידי ביטוי עמוק גם בדבריו של הרב שג"ר ביום העצמאות תשס"א:[1] "לא באו שנות הגלות הארוכות כדי להתנער מהם, אלא כדי להפנימם גם בהיותנו עם חפשי בארצנו" (כלים שבורים, עמ' 158). בניגוד להמנונים של עמים אחרים המבטאים עוז רוח, שירת התקווה, אומר הרב שג"ר, היא המנון מלנכולי של ציפייה וגעגוע, כי זו "גאולה זוכרת ומפנימת גלות" (שם).

הרב שג"ר מרבה לדבר על  תודעת "ביתיות" שמאפשרת להכיר בערכם של בתים אחרים עבור היושבים בהם. "לאומיות עמוקה וכנה, שורשית ואמיתית, יודעת להתגלגל בויתור כלפי האחר, דווקא משום שורשיותה" (שם, עמ' 187).

פירושו של מושג ה'ביתיות'החוזר ונשנה בכתבי הרב שג"ר הוא 'שאמונתי משמעותית לי ביותר, מכוננת את עולמי ומכוונת את דרכי, מקנה לי בטחון המושרש בביתי, ועם זאת אין בי היומרה והרצון לטעון לתקפותה האובייקטיבית. אינני מבקש לכפותה על ה'אחר'.'

תחושת הביתיות מקנה ליחיד אחיזה שאינה נובעת מאידיאולוגיה נוקשה, המבקשת לרמוס את כל מי שאיננו כמוני. וכך, כפי שלא ניתן לבסס את האמונה הדתית על צידוקים חיצוניים "אובייקטיביים", כך גם במאבק הלאומי עמדתי אינה נחלשת בשל ההכרה בכאבו ובחלומו של השכן הפלסטיני.[2]

היבט נוסף של הסוכה שהיא בית ליושבים בה אך דירת ארעי למתבונן בה מחוץ, משקף לדעת הרב שג"ר את האמונה הדתית של מי שבוחר ל"הישאר בבית". בדרשה אחרת לימי סוכות הנקראת "על האמונה" (שם, עמ' 51-68) בוחר הרב שג"ר לראות בכניסה לסוכה מטאפורה לכניסה לעולם האמונה. הסוכה היא סוכת ארעי, מטה לנפול, אך כשנכנסים אליה היא נוסכת תחושת הגנה וביטחון. כך גם האמונה – היא מצדיקה את עצמה רק אם כבר נכנסת בשעריה. "הסוכה, אם כן, היא הבית של האמונה" (שם, עמ' 51).

האמונה, שהיא צל ללא צל,מצדיקה את עצמהרק אם כבר מאמינים – כמו הסוכה היוצרת הגנה רק אחרי שנכנסים אליה. […] אי אפשר להוכיח אותה וגם לא להפריך אותה; […]. האם בכך היא מתרוקנת ממשמעותה? לדעתי, כלל וכלל לא – האמונה מאפשרת למאמין יחס למציאות שאינו כבול למציאות(שם,  עמ' 61, הדגשות שלי – ג. ז.)

האמונה באלוהים היא אמונה שאין בהתנסויותינו דבר שיכול לאששהֳ או להפריכה. היא אינה זקוקה ואינה ניתנת להוכחות, אלא מתבטאת במשמעות שהיא מעניקה לאוחזים בה ובהשפעתה על אורחות חייהם.

אבקש לסיים בפרפרזה על דברי הרב שג"ר שיש בהם בכדי להחזיר אותנו לימים אלו בנגב המערבי, לימים שבין קיץ חם ומטלטל לסתיו קריר ומנחם. "הסוכה" אומר הרב שג"ר, "היא הביטוי למרחב, לסביבה שחיים בה, סביבה היוצרת את האדם ועושה אותו מה שהוא"  (שארית האמונה, עמ' 52) – האם לא לימד אותנו הקיץ על מרחביו השסועים עד כמה שבירים חיינו ועד כמה יהיר הוא הביטחון כי הכול בידינו? האם לא לימד אותנו הקיץ הזה כי בית הוא בית גם כאשר אין זה 'הגיוני' לבחור בו?


[1]"אבא אלוקים, אמא אדמה – קטעי דרוש ליום העצמאות ולשנת השמיטה" בתוך כלים שבורים, עמ' 149 – 158.

[2]ראו גם דרשתו "והיה ביום ההוא – בין טבע למיסטיקה, בין ציונות לפוסט-ציונות" (בתוך ביום ההוא, עמ' 188 – 164) בדרשה אחרת, אף מיתרגם חזון זה, לפרוגראמה פוליטית מרתקת: הקמת מפלגת שמאל רדיקלי דתית-לאומית. ("חוק ואהבה", בתוך "ביום ההוא", עמ' 241).

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »