השבת, יחד עם פרשת ואתחנן, שנקראת תמיד בשבת שאחרי תשעה באב, קראנו גם את הפטרת "נחמו", ישעיהו פרק מ'. בכך אנו מתחילים את שבע הפטרות הנחמה. אני מבקשת בדבריי לעמוד על משמעותם של פסוקי ההפטרה הקוראים ליישור הדרך.
הנביא קורא להכנת הדרך לגולים ולשכינה שגלתה עימם השבים עתה לארצם. לשם כך יש ליישר מכשולים טופוגרפיים ולהכין מסילה ישרה ונוחה: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו, פרק מ', פס' ד-ו).
ברמה הפיזית אכן התמונה כמעט חזותית. יישור המסילה בערבה כמו 'גילוח' ההר מקלים על השבים. מהפסוקים שלפנינו לא ברור אם יש צורך בשופלים, בולדוזרים וכיו"ב או שההרים ישפילו עצמים והגאיות יתרוממו מכוחה של הבשורה האלוהית, כמו שהטבע רקד בצאת ישראל ממצרים (תהילים פרק קי"ד) כך הוא מזדקף במקום אחד ומשפיל עצמו במקום אחר מפני "כבוד ה'".
מהתמונה הטופוגרפית אנו עוברים כמעט בהיסח הדעת למשמעות הסימבולית של תנועה זו ואנו שואלים את עצמנו מדוע הגאולה תלויה ביישור דרך החתחתים? למה הגבעות וההרים ישפלו? ומהי הנחמה בנמצאת בהפיכת הֶעָקֹב למישור?
שתי אסוציאציות מעלים פסוקים אלו בדעתי ושתיהן נעוצות בשורשים ע.ק.ב (הֶעָקֹב) וי.ש.ר ("יַשְּׁרוּ" "מִישׁוֹר") .
סיפור יעקב אבינו
הראשונה מובילה אותי היישר לסיפורו של יעקב אבינו.יעקב שבא לעולם כשהוא אוחז בעקב אחיו ומנסה להשיגו, יעבור דרך מהמורות וניסיונות רבים עד שיפסיק לפעול בעקבה וילמד להתנהל ביושרה. הרבה מאמצים ידרשו כדי שברכתו של המלאך תתגשם בדרך חייו של יעקב. המקרא מציג בפנינו את התפיסה שבעמל רב אדם יכול להשתנות, לעבוד על חולשותיו ולהעצים את חזקותיו. יעקב שהשיג את הישגיו הראשוניים בעקבה כזעקת אחיו עשיו: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי!!!" (בראשית כז, לו) יעבור מסלול התחנכות מחדש. הוא יברח מביתו, ירומה על ידי לבן בהחלפת אשתו, בהחלפת תנאי עבודתו ועוד … עד אשר ה'יעקוביות' שיסודה במרמה, ובעקבה תוכל להתחלף בישראליות ששורשה ישר, ויושרה. זה לא יהיה באחת, גם אחרי שהמלאך במעבר יבוק יחליף את שמו לישראל' (ישר עם אל) הוא יחזור מידי פעם לדפוס הישן היעקובי, והוא אף ישלם מחיר גדול על כך. המרמה הנוראה ביותר כלפיו תעשה על ידי בניו בהביאם את כותונת הבן אהוב טבולה בדם והוא יצעק: "טרוף טורף יוסף". אולם ככל שיתקדם סיפורו של יעקב אבינו תתפוס היושרה מקום משמעותי יותר, עד שבפרק הפרידה מבניו על ערש דווי הוא יעיז להישיר סוף, סוף, מבט אל כל אחד מבניו ולומר את מה שהוא באמת חושב עליו. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל " ברכו המלאך במעבר יבוק ואנו מגלים כי להסתכל ישר בעיניו של הזולת ולהתנהל "פָּנִיםאֶל-פָּנִים"– זהו מהלך שדורש הרבה אומץ והרבה כוחות נפש.
עגנון
האסוציאציה השנייהנעוצה בביטוי המפורסם בהפטרתנו: "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" המוביל אותי אל סיפורו של עגנון "והיה העקב למישור". סיפורו המפורסם של עגנון שיצא ב-1912 עוקב אחר זוג חשוך בנים מנשה חיים הכהן וקריינדיל טשארני, ומשרטט טרגדיה יהודיתשבה בסופו של דבר אושרה של הרעיה תלוי באובדנו של בעלה.מנשה חיים ורעייתו קריינדיל טשארני מתפרנסים מחנות מכולת שבבעלותם. הזוג חי באושר, ומלבד ילדים דבר לא חסר להם. בתחילת הסיפור מזלם הכלכלי בוגד בהם, ויריבות כלכלית גורמת להם לאבד את החנות ואת כל רכושם. בעקבות האובדן נאלץ מנשה חיים (במצוות אשתו) לצאת ולפשוט יד בערים אחרות כדי לאסוף כסף למחייתם.מנשה חיים יוצא לנדודיו, ומהר מאוד לומד את המלאכה ואף נהנה מהשיטוטים ומחברת הקבצנים. אלא שאז לאחר שהצליח לאסוף סכום כסף משמעותי ושם פעמיו לשוב לביתו הוא פוגש בחבר למקצוע הקבצנות. הלה מפציר בו כי ימכור לו את "אוצרו", כלומר את כתב ההמלצה שכתב לו רב העיר כדי לעודד יהודים לתת לו צדקה. האירועים מתגלגלים ורגע לפני חזרתו עם כל הונו לביתו משתכר מנשה חיים ונרדם. בבוקר הוא מגלה שאבד לו תרמילו ובו התפילין שלו וכל כספו. הוא אינו אומר נואש, אוסף מעט כסף, ויוצא בדרכו חזרה לבוצץ.
בינתיים מסתבר כי מזלו של הקבצן שקנה את מכתב ההמלצה של מנשה חיים איננו משתפר למרות מכתב ההמלצה. הקבצן גווע ומת בבית מדרש באחת העיירות שבהן נדד. הקהל המזועזע ממותו של אדם מחולשה ורעב עורך לו לוויה גדולה, ואז מתגלה מכתב ההמלצה ונשלחת הידיעה לקהילתם של מנשה חיים וקריינדיל טשארני על מותו של מנשה חיים. לאחר התלבטות מחליט רב העיירה להתיר את קריינדיל טשארני מעגינותה ומתיר לה להינשא שנית, ועד מהרה נולד לה ולבעלה החדש בן בכור.
מנשה חיים חוזר לעיירה, אך איש אינו מזהה אותו בעליבותו ורזונו. משהוא מגלה שהוכרז כמת ושקריינדיל טשארני נישאה ואף ילדה בן עולמו חרב עליו. הוא מחליט לא לגלות דבר כדי שהילד לא יוכרז כממזר וכדי שקריינדיל טשארני תוכל להישאר עם בעלה החדש. את שארית חייו הוא מעביר בבית הקברות עד למותו.
מה מספר לנו עגנון? הרבה עיכובים הכבידו על נדודיו של מנשה חיים, אך הֶעָקֹב הגדול ביותר שהוא מבקש ליישרו ולהפכו למישור הוא גורלם של אשתו ובנה. מנשה חיים הכהן חי עד למותו בבית הקברות שהוא מקום אסור מבחינתו, מאבד עצמו לדעת בניגוד להלכה, מתעלם מן האמת ההלכתית שרק הוא יודע אותה למען יישור חייה של אשתו האהובה ובנה שנולד לה דווקא בנישואיה השניים והאסורים.
האם המציאות משתנה אם אנחנו לא מגלים לזולת את כל האמת? מהי האמת? מה שאנחנו חושבים כאמת? מהי המציאות? מה שאנו חושבים שהוא המציאות? שאלות אלו העסיקו פילוסופים לאורך שנים ואף התחדדו עם הפנמת התודעה הפוסט-מודרנית המדגישה את הסיפור (הנרטיב) שאנו מספרים לעצמנו ולזולתנו יותר מאשר את העובדות הנתונות תמיד לפרשנויות שונות.
עגנון לא עסק בסוגיות אלו כפילוסוף, אבל בשם שהוא נתן לסיפור על מנשה חיים וקריינדיל טשארניאשתו הוא סיפר לנו סיפור מופלא על זוגיות, על פנטזיה ומציאות, ועל שקר שהוא אולי יותר ראוי מכל אמת שהיא. הסיפור על הגבר והאשה האומללים מבוצאץ' היה בעיניו דוגמא מרתקת ל"עָקֹב" ההופך "לְמִישׁוֹר". לגאולה המושגת דווקא בהעלמת האמת ובהחלטה של בעל חנות שהפך לקבצן לעשות את המעשה ההרואי ביותר בנסיבות חייו וחיי האשה שאהב – להיעלם.
סיכום
סיפורו של יעקב אבינו מלמד אותנו שהגאולה תלויה ביכולתנו ליישר את דרכינו, באופן אישי וציבורי. להביט בעיניו של הזולת ביושר, ולא להשיג הצלחות בדרכי מרמה ועקבה, ובהיבט הציבורי, להקים כאן מדינה המבוססת על מנהל תקין ויושרה.
סיפורו של עגנון "והיה העקב למישור" מלמד אותנו בדיוק ההפך. לפעמים כדי ליישר את הדרך יש להעלים עין מן האמת, כדי לא להכאיב לזולת יש רגעים בהם מוטב שזה לא ידע על טעותו. לא תמיד חשיפת העובדות מרפאת ומועילה. יש מקרים בהם דווקא כיסויה של האמת מאפשר התחלה חדשה ותיקון. גאולה לפי סיפורו של עגנון צומחת כאשר האהבה והאחריות לזולת גוברים על הפיתוי לחשוף את האמת שרק תכאיב ולא תועיל לאיש…
ואיך נדע מהי הדרך הראויה? מתי לחשוף ומתי להעלים? מתי ליישר ומתי לעקם על מנת ליישר? החיים האנושיים מסובכים ומורכבים מידיי בשביל לתת תשובה חד משמעית לשאלה זו. נצטרך להמשיך ולהקשיב ברגישות רבה ל"קוֹל" ה"קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר" לבבנו, ולשאול כל פעם מחדש מה אלוהים מבקש מאיתנו לעשות כדי שיגלה כבודו.
