חייהם הפרטיים של אברהם ושרה, אבות האומה, ראשוני המאמינים, יחידים בדורם, אינם יכולים להיות פרטיים במובן הדיסקרטי. פועלם לקירוב לבבות (או לגילוי לבבות) בקרב סביבתם הקרובה, וההנעה לפעולתם, הם עניינן של הגרסאות השונות לסיפור הדרשני על שירתה של שרה.
נס גלוי
"ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה" וגו' (בראשית כא, ז)
שרה היתה צנועה יותר מדאי,
אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות,
אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקב"ה עושה ניסים,
גילתה דדיה והיו נובעים חלב כשתי מעיינות,
היו מטרונות באות ומניקות את בניהן ממנה,
והיו אומרות אין אנו כדיי להניק את בנינו מחלב הצדקת
(בראשית רבה, נג)
נס נפלא פוקד את אברהם ושרה. נס הלידה, שהוא נס בכל עת, קל וחומר בעת זקנה מופלגת. נס שהוא רק תחילתה של שרשרת קיום הבטחות הא-ל לאברהם. ייעודו של אברהם מתחיל להתממש. שמו, שהוסב מאברם לאב-המון-גוים, מתחיל לקבל משמעות. הבטחת הברית לאברהם ולשרה, "והפרתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו… וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו", מתחילה להתגשם.
גילוי וכיסוי בלשון
אברהם, נרגש מחוויית הלידה לזקוניו ומהתגשמות ההבטחה למועד אשר דבר אותו אלהים, מבקש ליידע את העולם כולו בנס שאירע לו. יתרה מכך, הוא מבקש להעניק לעולם כולו מהשפע שפקד אותו. הנקה-הענקה, שפירושה הכרת הטוב והיכרות עם המיטיב. זו לא העת להסתתר באוהל ולא הזמן לנצור את הרגעים האינטימיים שבין היולדת לבן שיוּלד לה. נס הלידה המאוחרת מוכרח להיות נחלת הכל, כדי שיכירו הכל במה שמכיר עד כה אברהם לבדו.
על הנס הנסתר להיעשות נס גלוי. הכיסוי מתבקש לפנות את דרכו לגילוי. הגילוי שמבקש אברהם, שמגלה שרה, גילוי הנביעה הניסית, הוא ההתגלות. אברהם, המאמין הבודד, מבקש בדרך זו לחשוף בפני העולם כולו את גדולתו של הא-ל שבו הוא מאמין. כך מתגלה בעולם שמו של א-ל שדי. אין זו שעת הצניעות, אלא שעת ההתגלות.
סביבתם הקרובה של אברהם ושרה מושפעת מיידית מאקט הגילוי. המטרונות הכבודות, שכנותיה של שרה, שומעות על הנס הגלוי ומביאות את תינוקותיהן כדי שינקו מחלב שרה. עוצמת הנס חזקה עליהם. מצד אחד הן מבקשות ליהנות משפע ניסי זה המוענק להן באהבה, ומצד שני הן חשות יראה. אינן כדאיות להניק את בניהן מחלב שמקורו בנס. נס שעשוי לקרות רק לצדקת כשרה. המטרונות יודעות היטב לקשר בין הנס לבין צדקותם של אברהם ושרה.
לגלות ולהתגלות
איך נולד סיפור דרשני? מהיכן הגיחו לפתע בני המטרונות להתחרות ביצחק העולל על מקורות מחייתו? "ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו". ההפתעה מעוררת הצחוק-עשה-לי-אלהים, בלידת בן לאברהם לעת זקנתו ועדנת שרה לעת-בלותה, היא אכן מפתיעה. מי מילל כזאת? משפחת אברהם ושרה הקשישים התרחבה והיא כוללת כעת את יצחק בנם. אך מנין הגיעו לכאן 'בנים'?! בנו האחר של אברהם, כבר עבר זה מכבר את גיל היניקה, ומיהם אפוא אלה הבנים שאותם היניקה שרה?
יוצרי המדרש הבחינו שלאברהם יש עניין קיומי לחגוג את קיומו של יצחק בנו בעסק גדול בפסוק הבא, "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (כא, ח). עבור מי עורך אברהם משתה גדול לכבוד בנו? לאברהם יש 'רועי-מקנה-אברם', 'בעלי-ברית-אברם', 'חניכיו, ילידי-ביתו', עבדים ושפחות לרוב, מבית פרעה ומבית אבימלך. אך 'משתה גדול' עורכים לא עבור החניכים ולא עבור העבדים (העורכים בעצמם ככל הנראה את שולחנות הסעודה). לאברהם, על פי חז"ל, יש משימה. משימה מתמשכת, שתוטל גם על כתפי זרעו וזרע זרעו מעתה ועד עולם – להכיר את מנהיג הבירה לעולם כולו. לבד מבני ביתו, הסרים לחינוכו, טוויה סביב אברהם רשת ענפה של קשרים חברתיים, שכנים ושכנות, דוכסים ומטרונות. את עיני כולם יש עוד לגלות בעזרת גילויה של שרה. "וכל גרים המתגיירים בעולם וכל יראי שמים שיש בעולם מן אותם שינקו מן חלב של שרה", קובע המדרש (פסיקתא רבתי, מג).
כך מניח סיפור השכנות ובניהן את דעתם של חכמים לגבי לשון הרבים 'בנים' בפסוק. אך כאן מתעוררת בעיה חדשה, תכנית ולא לשונית. שרה אמנו, נחבאת באוהל היתה. כך מורים פסוקים רבים בפרשת ביקור המלאכים. כיצד תהפוך אישה זו, ה'צנועה יותר מדאי', למינקת הרבים? כיצד ידעו המטרונות על יתרונותיה החדשים של שרה שמהם יוכלו בניהן לשבוע? חכמים מגינים על צניעותה של שרה, ואינם הופכים את דמותה מיושבת אוהלים למיניקת-חוצות. רק הוראת שעה, שפסק לה אברהם, יכולה לצניעותה. רק קידוש שם ה' ברבים יכול להוות עילה מספקת לעבור מ'שעת הצניעות' לשעת גילוי הלב.
לכו נרננה
לקוראים רגישים, עשויה דרכו של אברהם לגילוי שם ה' ברבים, להיראות מעט רדיקלית, שלא לומר פטריארכאלית, ובאה בעצם על חשבון צניעותה של אשתו. מדרש ה'פסיקתא' שהוזכר לעיל, מקדים לדבריו נימה חשדנית של שכני הזוג: "והיו אומות העולם מביאים את בניהם אצל שרה שתניק אותם, לקיים מה שנאמר 'הניקה בנים שרה', ויש מהם שהיו מביאים את בניהם באמת שתניק אותם, ויש מהם שהיו מביאים את בניהם לבדוק אותה". כלומר, ייתכן שדרישתו הקיצונית של אברהם לא נבעה ממוטיבציית היתר הפוזיטיבית ומהתלהבותו הרבה לפתיחת דוכן הנקה להחזרה בתשובה, אלא כתשובת-נגד לכל אותם מלעיזים כנגדו וכנגד שרה אשתו.
מקורות מדרשיים רבים אכן קוראים בזהירות את סיפור הדברים, מילה במילה, ומוצאים בהם עדויות עקיפות לחשדנות, רינונים, ציניות וחוסר אמון כלפי נס הולדת יצחק: "'ותלד שרה לאברהם' – מלמד שלא גינבה זרע ממקום אחר; 'בן לזקוניו' – מלמד שהיה איקונין שלו דומה לו" (ב"ר, נג). "'למועד אשר דבר אותו אלהים' – לט' חדשים נולד, שלא יהו אומרים גרוף הוא מביתו של אבימלך" (שם).
את השאלה שחילצנו קודם מן המדרש, שואלת הגמרא מפורשות: '"ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" – כמה בנים הניקה שרה?' את התשובה מספקת הגמרא באמצעות סיפור דרשני ארוך ומורכב יותר מסיפורנו:
אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה,
היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים: בנינו הוא,
ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!
מה עשה אברהם אבינו – הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם,
וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה,
ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.
ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?
מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם. פתחו כולם ואמרו:"אברהם הוליד את יצחק" (בבא מציעא פז, א).
מעשה ההנקה ההמוני, לפי המסורת הזאת, אינו מעשה התלהבות וולונטרי של אברהם, אלא תגובת-נגד נואשת אל מול רינוניהם של 'כל אומות העולם'. המוטיבציה של אברהם יכולה להתפרש כהנעה אישית – מתוך עלבון על רינוניהם האכזריים של הבריות, או כמוטיבציה רוחנית-אידיאולוגית – כדי ללחום את מלחמתו של הקב"ה בקטני אמנה. המדרש אינו מסתפק בתשובת ההנקה למרננים. אלה פונים משרה ועוברים לקלס באברהם – ההנקה מוכיחה ששרה ילדה את תינוקה, אך מיהו אביו של תינוק?! גם שאלה זו נלקחה ממילותיו התמימות של הפסוק, הנדרשות באופן חתרני וחשדני על ידי חכמים: "אברהם הוליד את יצחק", הדגשה לצורך הכחשה.
אם נחזור ל'פסיקתא רבתי', נגלה שגרסתו לסיפורנו, קובעת שכך הם פני הדברים. דבריו ומעשיו של אברהם באו כתגובה לרכילויות ולא כרעיון חדשני לשיווק ארון הספרים היהודי לשכניו הנכרים. כאן, המוטיבציה לדבריו היא חד-משמעית, נעוצה כל כולה בחדרה ל'קדושת השם'.
את דבריו פותח המדרש דווקא על פסוק מתהלים, ושואל עליו את אותה שאלה שהעלה מדרשנו:
'מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה' (תהלים קי"ג ט')…
וכי בנים הרבה היו לה לשרה, והלא לא ילדה אלא יצחק בלבד?…
אלא בשעה שילדה שרה את יצחק, היו אומות העולם אומרים בנה של שפחה הוא,
ועושה היא עצמה כאילו היא מניקה אותו,
באותה השעה אמר לה: שרה מה את עומדת, אין השעה הזו של צניעות!
אלא עמדי והפריעי עצמך בשביל קדושת השם,
עמדה שרה והפריעה עצמה,
והיו שני דדיה מוריקים חלב כשני זינוקים של מים,
כמה שכתב: 'ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה'
הנקה מעניקה
יש מעשה של 'קדושת השם', הנעשה באופן וולונטרי, פוזיטיבי, לשם עצמו או לשם ה'. ויש מעשה של קידוש ה' שאיננו אלא תשובה כנגד חילול ה'. בנוהג שבעולם, במקום שבו רב חילול ה', או שיש לחשוש לו, אז אוזרים המאמינים את מתניהם ונחלצים לעזרת ה' בגבורים. רובם של המדרשים שהובאו כאן מביעים עמדה זו, של תגובת-נגד לציניות ולחוסר האמון והאמונה. רק הגרסה הראשונה, שהבאנו בראש הדברים, מחזיקה בעמדה נאיבית ואופטימית. ללא רמז לציניות או לחשדנות, וללא צורך בניסים מקומיים שהם ראיה ניצחת לסתור דבריהם של מלעיזים ולסתום פיהם. אבינו אברהם, שמח עד בלי די בנס שאירע לו ובילד שיוּלד לו, מבקש לחלוק את שמחתו עם העולם כולו. מכיוון ששמחתו היא כפולה – על הילד ועל הנס – הוא מבקש לשתף את העולם, כבעל נס המכיר בניסו, וכך להמשיך ולהוסיף אוהבים וקהל עדת מעריצים לעושה הניסים.
שעה של הודאה על הנס אינה שעה של הסתגרות וצניעות. זו שעה שלה יאה הגילוי ופרסום הנס ברבים. הגילוי מביא עמו שפע ונתינה ללא גבול. שמחת הבן האחד הופכת ל'אם הבנים שמחה', 'היניקה בנים שרה'. כשהדברים נעשים כך, מתוך הנעה חיובית והנאה של נתינה, מתמוססת מאליה כל חשדנות אפשרית. המטרונות שבסיפור, גם אם באו כדי לתהות על קנקניה של שרה, זוכות לשפיעת הנקתה והענקתה של שרה, והן חשות (אולי בושות בחשדנותם הראשונית) שאינן ראויות לשפע הזה, ההופך את בניהן – היונקים ישירות ממקור החסד – לבניה הרוחניים של אותה צדקת.
