עוד חוזר הניגון/ טובה אילן

עוד חוזר הניגון 1

בבית אבי
ר' נחמן מברסלב הוא שלימד אותנו שכל עשב ועשב וכל רועה ורועה יש לו ניגון משלו.
זכורני שכשרצה רומן רולן להסביר מניין נחל גיבורו את המוסיקה ההרואית שיצר – והרי יש אומרים שבז'אן כריסטוף משתקפת דמותו של בטהובן הגדול – תיאר את הנהר הגדול שליד ביתו של ז'אן ואת המוסיקה כפרי המיית המים השוקקים ורעש גליהם.
בדומה לכך אפשר לומר שהמנגינה שחרתה בי את הצלילים העזים ביותר בילדותי שלי הייתה זו של אבי, בשעה שישב מדי בוקר עם הנץ השחר על דף הגמרא. למשמע ניגון זה התעוררתי מדי בוקר בחדר הצר שבו התגוררנו כפליטים. היה בקולו הרך והנעים של אבא – בן לשושלת אדמו"רים מפוארת לבית טשרנוביל – מכלות הנפש החסידי ומן הכיסופים לגבוה, לאל חי המלא חסד ורחמים.
לעת ערב בלכתי לישון השלימה אמי את ניגונו של אבי בהרדימה אותי עם שירי הערש הנוגים ביידיש, שעד היום מתנגנים במוחי, ובהם באו לידי ביטוי הגורל היהודי המהול בתחושת האין מוצא וחוסר האונים.

על בסיס התשתית הזאת, החסידית מאוד והיהודית מאוד בנוסח המזרח אירופי, פלשה לתוך חיי שירה אחרת, ניגון אחר, שאותו הביא אחי מתנועת הנוער הציונית, מן הגורדוניה ומן החלוצים הצעירים.
זו הייתה שירת ארץ ישראל, סוערת, זוקפת קומה, שירה ציונית, שקראה תיגר על אורח החיים היהודי הגלותי ותבעה להיחלץ לבניינה של ארץ ישראל.
רוח אחרת החלה לנשב בין פליטי וינה.

ר' נחמן מברסלב, שבו פתחתי, לימד ש"עיקר ההתחברות בין שני הפכים באה על ידי ניגון וזהו סוד הניגון בחתונות ע"י 'כלי זמר'".
הניגונים משנות ילדותי, כפי שתיארתי אותם, הכילו את שני ההפכים. הייתה בהם ההזדהות העמוקה עם כל עניין יהודי, עם ניגוני התפילה, עם זמירות השבת, עם ניגוני ליל הסדר, עם צליליה של השפה העברית, אך הצטרף ונבלע בתוכו גם הניגון השני, החדש, האופטימי, זה שלימים קיבל את חיזוקו בתנועת הנוער בני עקיבא, והוא ביטא אקטיביות יהודית, הגשמה ועשייה; והתערבבו להם שני המוטיבים ללא הפרד בתוכי לכדי ניגון אחד חדש.

פרק ב – המרד הקדוש

כשרצה אלתרמן לתאר את הטרגדיה של הניתוק ממקורות ישראל העמיד במחזהו "כנרת כנרת" תמונה שבה מגיעים מן הגולה הוריו של חבר שנרצח על ידי פורעים ערבים, והם נפגשים עם שני חברי קיבוץ שהיו אתו באותה היתקלות. האב, העומד בחצרה של דגניה, פונה אל חברי הקיבוץ בשאלה (ואני מצטטת בדילוגים):
האב: רק עוד משהו, אינני יודע אם עלי לשאול זאת, אבל זה מנקר בי שנתיים ימים… כתבו לנו שקברתם אותו בחלקת שדה שלכם… מדוע לא הבאתם אותו לקבר ישראל? מדוע לא קברתם אותו כדת וכדין בבית עלמין יהודי? מדוע לא גמלתם לו חסד של אמת? מדוע לא גמלתם לנו את החסד הזה?
(הכול שותקים)

יהודה: […] אתה אביו, אתה רשאי לשאול, ואנו חייבים להשיב לך (שותק).
כשאנו נשאנו אותו אל עפרו עלה השחר. שמונה גברים ושתי נשים ליוו אותו. איש לא היה שם מלבדנו. סביבנו רק שמים ואדמה. לא היו אתנו שם – לא עם יהודי ולא עדה ולא אחים ולא אבות ואמהות, רק שמים ואדמה ואנחנו.
[…] אני יודע שאתך הצדק, אבל נדמה לי, שאילו הגעת אז פתאום אלינו… והיית רץ ותופס בשולי בגדינו… ומבקש להביא אותו אל מקום אחר – נדמה לי, כי לא היינו שומעים לך…
אם תרצו, באירוע זה מקופלת כל הטרגדיה של סוגיית היחס למקורות ישראל, זו שנולדה אז בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הזאת.

"לא היה שם איש מלבדנו, רק שמים ואדמה – ולא היו אתנו לא עם יהודי ולא עדה ולא אחים ולא אבות ואמהות" – אבל השחר עלה, שחר שיבת ציון החדשה. ואולי אי אפשר היה אחרת. במושגים של הראי"ה קוק אפשר לומר שהיינו צריכים לתכונת "העוז", וזו לא הייתה בצקלונה של תרבות ישראל בגלות.

הקיבוץ הדתי נולד מאוחר יותר. הוא הצטרף לשירם של הבונים, המגשימים, אבל מרגע לידתו של הקיבוץ הדתי, עוד בברית חלוצים דתית בחוץ לארץ או בין סוללי הכביש בברֵֵכות שלמה היה ברור שאינם מסוגלים לעזוב את מנגינתם של בית אבא ואמא. זהו סיפורו של "המרד הקדוש", של התחברותם של שני הפכים, של תורה ועבודה, של סוציאליזם שמקורו בתורה ובמצוות התלויות בארץ, של מצוות יישוב ארץ ישראל ושל אחיזה בקרקע והפיכת הפירמידה של הקיום היהודי.

כאן, בתוך ניגון זה, מצאתי את ביתי. הניגון הזה – המאחד בשורשו את ההפכים – התאים למנגינה המורכבת של ילדותי. בסיפור הזה שלובה תנועת הנוער, משולב סיפורו של גרעין ה' של בני עקיבא שהעפיל לביריה, עלה אחר כך לגוש עציון ונפל בשבי בד' באייר תש"ח, בליל הקמתה של המדינה היהודית, וקם מחדש בשפלת הדרום בימים אלו ממש, לפני חמישים שנה.

פרק ג – להמשיך את השושלת 

"עוד חוזר הניגון, שזנחת לשווא" (אלתרמן)
להיות מחנך, להיות מורה – לעמוד מול עשרות עיניים יוקדות, כבויות, מבוישות ובוטות, ולא לפחד כלל. לאהוב את הנתינה, להרגיש כמו ר' נחמן מברסלב "כמי שהולך יומם ולילה במדבר וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב".
"דומה אני", כך אמר, ובכך ביטא את מה שתמיד הרגשתי,
 כסוחר גדול היוצא לשוק ועליו לעשות ולחטוף דברים הרבה ואפילו כשיאמרו לי, שאני צריך לנוח, אין הדברים נכנסים באזני, כי אין אני יודע מהי מנוחה, מהי נפישה, כי צריכים תמיד לעשות.

מתלמידיי למדתי יותר מכולם. אחרי שלושה חודשים ראשונים בכתה ז' בשפיר ברחתי הביתה והודעתי להם שלא אחזור. נעניתי להפצרותיהם וחזרתי, אך כשסיימתי כעבור שנתיים, שאלו: "מי הסתגל למי, אנחנו לדרישותייך או את אלינו?" עניתי ללא היסוס: "אני הסתגלתי אליכם". למדתי להבין שהפרעותיהם הן פועל יוצא של הצרכים שלהם ואינן מכוונות נגדי. למדתי שלעולם התלמיד הוא מטרה ולא אמצעי, ומי שהוא בעל אגו גדול אינו יכול להיות מחנך.

רק מסרים אמיתיים משתקעים בנפשות הצעירות. ילדים מרגישים תמיד בזיוף. לא לזייף, להיות אמיתי – דבר זה איננו זהה עם ההכרה באמיתות כלשהן או עם קבלתן. לא לזייף פירושו לעמת את אמיתותיך או אמירותיך עם הקוטב המנוגד להן – כך למדתי ממורי פרופ' פרנקנשטיין ז"ל. פירושו לחיות את הפער בין הדבר וניגודו, להיות כן עם חולשותיך ולקבלן אף שאתה מנסה להתמודד אתן; לחפש בזולת, גם אם הוא ילד, את מה שקיים באופן כלשהו בתוך עצמך, כי כך תיטיב להבינו; לנסות לגלות את האמת החלקית או האוניברסלית שיש בכל עמדה, אמירה, מחשבה, גם אם היא שגויה; להאמין שחולשה היא גם כוח והיא יכולה להיות מנוף לצמיחה; כמורה – לאהוב את החכמה אך לא להשתכר ממנה; לדעת את גבולותיה וגבולותיך; לחפש בהוראה לא רק את הסיפוק האינטלקטואלי, כי אם לאהוב את התהליך והיצירה ולהחשיב פחות את התוצר; לדחות סיפוקים ולהאמין שעבודת החינוך היא כדישון הקרקע – לעולם אינך יודע מה יעלה ממנה מחר.

עבודתי הראשונה בקיבוץ הייתה ככובסת בפחון לוהט של המקלחת הציבורית. בידיי העדינות, שהשילו מהר את עורן, הוטל עליי לשפשף בתוך הפיילה שעמדה על גבי פרימוס רועש ומטרטר את בגדי החאקי הקשים ששימשו כבגדי עבודה.

מהר מאד למדו חבריי שתפארתי לא תהא על הדרך הזאת, והפקידו בידיי את מלאכת חינוכם של ילדי חברת הנוער שקלטנו.

הימים ימי ראשית המדינה. התנאים קשים, אנחנו עצמנו ילדים בשנות העשרים לחיינו. בחברת הנוער ילדים יוצאי שואה ועמם ילדים גם ישראלים. כל ילד וסיפור האימה שלו, כמו זה שבילה את שנות המלחמה בדיר חזירים עם חזיריו שאתם יצא למרעה. לאחדים מהם שימשתי אם, ולכולם הייתי מדריכה, מטפלת ומורה למרבית המקצועות ההומניסטיים. בניתי את תכנית הלימודים יש מן האין. זה היה בשבילי בית הספר הטוב ביותר, והוא שהכשיר אותי כאדם, כמחנכת וכמורה. פואמה פדגוגית אדירה, שילאה הפה לספר על אודותיה.

כשליוויתי לבית עולמה את אחת מאהובותיי הקטנות אז, שנפטרה לפני שנים אחדות ממחלה ממארת, הלכו אתי בדמיוני כולם, כל ילדי חברת "יחיאל", שהאמינו, ולא הגזימו בהרבה, שהם החברה הטובה ביותר בארץ.
ואחר כך היו עוד חברות נוער ובית הספר שפיר שקיבלתי עליי לנהלו. עמדתי בפני האתגר הגדול של קליטת העלייה של שנות החמישים בחבל לכיש. ניסיונות אין ספור, סיפור אינטגרציה בין התיישבות ותיקה לחדשה, סיפור מדהים, שיש לו השלכות עד היום הזה.
ועדיין החברה הישראלית משלמת מחיר כבד על שגיאותיה באותן שנים.

ועוד מסר שאינו מרפה ממני, העולה מעבודתי החינוכית, אולי בשל אותה מנגינה מורכבת שבה פתחתי, היא בעיית הזהות העצמית והפרטיקולרית, שלעולם נבנית מול ה"אחר".
דתי-חילוני, גבר-אישה, מזרחי או מערבי, קיבוצניק או עירוני, תמיד רב המשותף האנושי, אך מטבעם של בני אדם או קהילות שהם חותרים להגדרתם העצמית, הייחודית.

הייחודיות נבנית תמיד בהתמודדות עם ה"אחר", וגם בדיאלוג אתו. מכאן נובעת הפריה הדדית, ומכאן גם נולדת מובחנות במושגים. ה"אני" נאלץ לבחור מה הוא מאמץ ומה הוא דוחה, וכך להגדיר את עצמו.
כל דרך, ובעיקר בחינוך – יש לה מחיר.

מי שחושש מן המפגש ומתבצר בתוך עצמו, משלם מחירים הרבה. הוא משלם מחיר בדלות של הגדרתו העצמית, באי-מובחנות שלה, ומאחר שאין עומדים באמת מול "אחר" כלשהו, חייבים "לברוא" אותו, ולרוב בצורה סטראוטיפית, בלתי אמינה, כמו שרוצים לראותו ולא כפי שהוא באמת.

ואולם הדילמות מורכבות, ובעיקר הדילמות בחינוך. מול השפע האינסופי של ה"אחרים" בעולם פתוח, יש חשש שילדים ילכו לאיבוד. המלאכה אינה קלה, ולא פלא שמחנכים מכל הזרמים חוששים ממנה.

לא כאן המקום לפסוק הלכה, אבל אני מאמינה עקרונית ש"שום דבר יפה ואנושי אינו זר לי", גם אם לא גדל בערוגתנו. יש לקבל את האמת ממי שאמרה, גם אם אינו מאנשי שלומנו – ואידך זיל גמור. דרכים רבות מביאות לעבודתו של מקום. לעולם יש לחשוף את האמת הפנימית של הזולת – ההומניסטית, האתית או הדתית האחרת – שהיא עבודתו של מקום לפי מושגיי.

ולסיום

אנחנו נמצאים כיום בתקופה הרת גורל לעתידה של התרבות היהודית ולקיום היהודי המותנה, לדעתי, ביכולתה של התרבות היהודית לבנות את עצמה היטב על קו המתח שבין רציפות פרטיקולרית ובין היענות לתהליכים ולקודים תרבותיים ואתיים אוניברסליים. זו הליכה על חבל דק, וליתר דיוק – זהו טיפוס בשבילים הרבה אל יעד שהוא אחד והרבה בעת ובעונה אחת. ייחוד שהוא ריבוי, פסיפס שבסופו של דבר מצטרף לתמונה אחת בעלת משמעות.

את התמונה הזאת ואת הצורך הדחוף להגיע אליה זיהה הקיבוץ הדתי לפני עשור שנים והקים את מרכז יעקב הרצוג, ובזכות מפעל זה אני עומדת כאן היום לפניכם.

השלום הנצחי בנוי מסתירות, כך מפרש הראי"ה קוק את הפסוק "ורב שלום בניך, אלא תקרי בניך אלא בוניך".
אנחנו מנסים לבנות. יש מי שאינם יכולים לשאת את המורכבות, את השפע, שהוא ביטויו של מקור מלא ורב-פנים. יש בהם הקרויים דתיים ויש הקרויים חילוניים. יש המזהים שפע עם אנרכיה, ואינם מוכנים להתחייב לערכים כלשהם, מפני שהכל וירטואלי, לא אמת, מדומה, זמני.

בהגיגיהם של אלו ואלו יש אמת חלקית, אך אליה וקוץ בה. אי אפשר לעולמנו ללא אמונה, ללא חזון, ללא אוטופיה, ללא אמיתות, עם שהן חלקיות, יחסיות, תלויות זמן ומקום, תלויות תובנה אנושית מוגבלת, בנות טעות. ואף על פי כן…
מוקי צור, שכתב לנו בעקבות חג העשור של מרכז יעקב הרצוג, מסיים את מכתבו בסימן שאלה סטואי: האם "הבל הבלים" או "בראשית ברא"? שני הביטויים לקוחים מארון הספרים היהודי, והרי העיקר הוא לדבר "יהודית" – זו הישנה וזו המתחדשת בכל יום. מכוחה של שפה זו אני קובעת שאמונה זו בחירה, ואני בוחרת להאמין ב"בראשית ברא".
בחרתי לקום בכל בוקר ולהתחיל מבראשית וליצור ולעשות ולהאמין שלא הכול "הבל הבלים", ושאיכשהו, בדרכיה הנפתלות והעקלקלות של הרוח, יש שכר לעשייתנו הקטנה והיומיומית 2

_______________________________________

  1 דברים שאמרה טובה אילן לכבוד קבלת פרס אביחי תשנ"ט, והם מכילים ציוני דרך בתולדות חייה.

2  במקורם הסתיימו הדברים בתודות לקרן אביחי, במילים האלה: "ויש ברוך השם מי שמסייע. תודה לקרן אביחי שזיכתה אותי בפרס    אביחי. אני מצטערת שזלמן חיים ברנשטיין ז"ל אינו אתנו היום ואיני זוכה ללחוץ את ידו. הרבה-הרבה תודה – קטונתי מכל החסדים    והפסטיבלים".

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »