מוטיב הגשם בשירה הישראלית/ שרית ברזלי


הגשם הוא מוטיב מרכזי בתרבות האנושית, המעלה תגובות רגשיות אצל רוב בני האדם, חלקן אישיות וחלקן תלויות תרבות וסביבה. בקנדה מדברים על "pouring rain", כלומר גשם מאמלל. באנגלית "rainy day" הוא יום אסון, יום רע. ובישראל? מה אומר הגשם לנו, לחברה הישראלית המודרנית?

הגשם העם והארץ: רקע היסטורי

בתרבות היהודית מראשיתה הגשם הוא אות לרצון האלוהי, וכלי בחינה לאישור יחסי התלות של עם ישראל בקדוש ברוך הוא. פרשית "והיה אם שמוע" מציגה בצורה הברורה ביותר את הקשר הישיר שבין התנהגות עם ישראל לכמות הממטרים הצפויה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא'). הגשם הוא האישור האלוהי לפועלם של בני האדם, והעדרו – העונש האולטימטיבי.
לאורך ההיסטוריה של העם היהודי בארצו תמיד היה הגשם חלק מהשיח בין האדם ובוראו, אם בסיפורים על הופעתו, כסיפור סיסרא בנחל יבוק, או בהעדרו, כבצורת שבע השנים של ימי אליהו, ובסופה הניסי. גם בימי הבית השני נמשך השיח הדתי בין העם לאלוהיו סביב סוגיית הגשמים. בגמרא ובמדרשים מוזכרות דמויותיהם של מורידי גשמים כחוני המעגל, נערכים דיונים סביב התכונות הנדרשות מ"מוריד גשמים", ומסכת תענית מקדישה את כל הפרק הראשון שלה לתהליך התפילה, התענית והתחנון הנדרשות בשנת בצורת.
תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים על פי הפיוט הספרדי "אתה כוננת", מביאה תפיסה ערכית זו לכדי מיצוי באופן הקצר ולדעתי גם המרשים ביותר : "תהא השנה הזו לפניך אם שחונה – גשומה. ואל תכנס לפניך תפילתם של עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שעמך ישראל זקוקים לו". זוהי תפילה הבאה מתוך כאב של בצורת והכרות אמיתית עם הצורך הקריטי בגשם.

עם המעבר לגלות, ובעיקר גלויות אירופה, הלך והתפוגג היחס האישי וההדוק בין העולם היהודי לחקלאות ולגשם המזין אותה. החברה היהודית המנותקת מאדמה, הפסיקה לשאת את עיניה לשמים "מראשית השנה ועד אחריתה".
אחת הדוגמאות המשמעותיות ביותר לשינוי המנטאלי והתרבותי שחל ביחס החברה היהודית לגשם משתקפת בפיוט האשכנזי "זכור אב". "תפילת הגשם" המקובלת בחלק מבתי הכנסת שלנו. הפיוט היפה והמרשים בנוי בדומה לסליחות ולפיוטים אופייניים לזמנו, מזכיר את מעשי האבות ומבקש שבזכותם יחון האל אותנו במים. על אף שכל שלושת אבות האומה חוו בצורת קשה, שהיתה גם מבחן לאמונתם, אין הפייטן מזכיר אירועים אלה בתפילת הגשם. אזכור יצחק ש"חפר ומצא בארות מים" הוא ההתייחסות היחידה בפיוט לחקלאות הישראלית. ניכר שהפייטן לא חי בארץ, ואינו מכיר מצב של בצורת וצמא מגוף ראשון. יחסו לגשם דומה ליחס המתבטא בפיוט לערכים מיסטיים אחרים כמו סליחה ומחילה או ייצוגי דמות האל וחסדיו.
עם שובו של עם ישראל לארצו התחדשה גם החברה החקלאית הישראלית, ולמרות משק המים המתוחכם, עדיין אנו זקוקים לגשם, ומיחסים לו בחברה ובתרבות הישראלית, חשיבות רבה. עם זאת החברה החילונית בישראל שוב איננה מייחסת את הגשם לרצון האלוהי.

הגשם שלו והמטר שלה: עיון ספרותי במוטיב הגשם דרך עיניהם של משוררים גברים ומשוררות נשים

השירה העברית, המשקפת את התרבות וערכיה, מציגה שתי דרכים ייחודיות להתייחסות לגשם בתרבות הישראלית, דרך נשית ודרך גברית.
הדרך הגברית מתייחסת לגשם כחלק משיח ציבורי המנוהל בתוך החברה הישראלית, ובינה לבין הכוחות המשפיעים עליה, דתיים וחילוניים כאחד. זהו שיח של בעלות ועוצמה. הגשם הוא הוכחה לצדקת העושה ומעשיו, והעדרו מצדיק תגובה לוחמנית, מאבק אלים כלפי שמים, או אדם, שתפקידו לדרוש תיקון המעוות והשלמת החסר המיוצג בבצורת.

ראובן ארצי, חבר קיבוץ שלוחות, בשירו "באין מטר – תזכורת", מעצב את היחס אל הגשם והעדרו כחלק מסכסוך קוסמי בין האדם והשמיים. השיר מתחיל בתיאור עוול הבצורת מעל שדות יזרעאל, ומסתיים במחאה זועקת כלפי שמיה:

עננים עקרים 
לא יוכלו לבַכות על
שדות יזרעאל
ואין בדמעת האדם
להוריק את צוהב
המדבר
על קצות תבואה
שרופה.

ולאחאב המלך
הורדת מטר
והוא היה עוכר
ישראל.

בשיר זה המתחיל בתיאור שובר לב של בצורת ועננים עקרים, חוזר ארצי אל סיפורו של אליהו הנביא שהיה מעורב בבצורת שבע השנים על ישראל, ובעיקר בהפסקתה הדרמטית, לאחר רצח נביאי הבעל בכרמל. הדובר מביע את תסכולו הגובר מהתמשכות הבצורת, כאשר, הנוף היבש מקפיא ומתיש, וחזאי מזג האוויר "מתגודדים כמשפטם" סביב מפות סינופטיות, שאינן מביאות תועלת לאיש. העדר הנביא, האיש שיכול לבצורת בכח רצונו מתסכל את המשורר, אך יותר ממנו ההשוואה המסכמת את השיר בזעקת כאב. האם אחאב, "עוכר ישראל", היה טוב מאיתנו?! ומדוע זכה הוא לגשם?
תסכול הבצורת של המשורר החקלאי הופך בשירו למחאה לוהטת כלפי שמים, לדרישה לתיקון העוול המתקיים בהעדר הגשם. הנחת היסוד המוסוות של השיר היא שהעדר הגשם הוא עונש, אך הדובר מתקשה להבין היכן ועד כמה מגיע לו עונש זה, ומתוך אי הבנה זו הוא פונה לדרוש משפט צדק אלוהי.

שמעון אדף משורר וסופר, יליד העיירה הדרומית שדרות, הקדיש מחרוזת שירים לחוני המעגל:

1.
ספרו על חוני, מעגל
איש קשה מול שמיים עיקשים.
לא ידעתי
כמה בודד היה חוני
במעגל שלו….

4.
אש שורפת בארץ הזאת
בעצמות נביאיה
בכבישים.
שטח אש מימין לדרך, משמאלה
או משני הצדדים.

גם בשיר זה מופיעים הנביאים, כחלק מאנשי הארץ: נביאים חסרי יכולת, הנשרפים באש הארץ, אך אינם יכולים ליצור קשר שישנה את המצב בין השמיים והאדמה. חוני, האיש הקשה, עומד בעימות מתמיד מול השמים העיקשים, ישות בעלת אופי ומודעות, המסרבת לתת לאדם ולאדמה את מבוקשם ותשוקתם – את גשם שירפא לחוליי הארץ השורפת באוויר ובעצמות.
היחס אל הגשם כאל מרפא רוחני לחוליי הנשמה האישית והחרבה כולה, מאפיין שירים נוספים שנכתבו בידי גברים. כך בשירו של אהוד מנור, "גשם אחרון" המתאר תשוקה למעיין מבול סופי שישטוף מעל האדמה כל קיום, ועמו את מצוקות הכותב:

...רד עכשיו, רד עלי
שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם.
וענן, יחוג מעל ימי הים,
חוג יחוג יומם וליל,
חוג יחוג ורוח מיילל.
והים יגיע עד גגות תבל,
ואין אוויר אין אש אין חול,
ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול
וקץ לכל.

גם בשירו של מאיר בנאי, "גשם", מתוארת מציאות אורבנית קשה של העיר, הזוהמה, הקבצנים, ההפסדים והזיכרונות האבודים. בפזמון השיר, ומרכזו המוזיקלי, זועק בנאי מלבו לגשם כתשובה האחת לכל עוולות הקיום העירוני העצוב:

גשם! רד כבר גשם.
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם.
רד כבר גשם.
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום.
..

שלא כמו ראובן ארצי, שיריהם של אדף, מנור ובנאי מציגים התייחסות חילונית לגשם. השמיים העקשים הם הקושי עצמו ואין בהם כתובת רוחנית. הגשם המוחשי הוא משאת הלב המוחלטת, ולא סמל לרצון אלוהי שיחון את האדמה בברכתו. עם זאת, בדומה לארצי, מובעת הדרישה לגשם בעוצמה ובכח רב, הן במילות השירים ובן בלחניהם .

השיר "תחת אש" של רמי פורטיס וברי סחרוף הוא הדוגמא החריפה והמטרידה ביותר שמצאתי, להלך הרוח של הגישה שאני מכנה "גברית" בשירי הגשם והבצורת. הגישה הרואה את הגשם כפתרון לחוליי החברה וקשייה:

באנו ת'חושך לגרש
לשטוף את העפר מעל פנייך.
שובי, הבית התייבש
אמצי אותי, אמצי חזק אליך.
אנו נשוב ונתחדש
כשחלודה אוכלת את שינייך.
יום, יום בדרך לפרדס,
נפרוץ את החומות שלרגליך.

אני צומח תחת אש
מדליק סיגריה מקדש
בזרועותיך תחת אש
בלהבות לא מתרגש
אני שוקע תחת אש
כורע ברך מבקש
שירד כבר גשם…

באנו ת'חושך לגרש
למחוק את הכאב לבינתיים.
חום סדום ועמורה .
פותחים חלון ולא רואים שמיים.
לא, לא למדנו לשקר,
אנחנו רק עוצמים את העיניים.
חרש נצעק, לא נתכחש,
אמצי אותי, אמצי חזק אליך.


השיר הזה מופנה כלפי דמות נשית, אולי אישה, ואולי מדינת ישראל כפי שהיא מופיעה בשירים רבים, ששובה וחיבוקה אמורים לגרש את החושך, אך אפילו בזרועותיה הדובר נותר "תחת אש". הוא מתקיים בעולם מיובש מכל בחינה: פיזית, אישית וחברתית. עולם שאין לו תקנה בשום דרך מלבד אחת, "שירד כבר גשם." בשורה זו הלחן, שהוא חלק בלתי נפרד מהשיר, משתחרר לפתע מהרוק הכבד והנוקשה שמאפיין את כולו, ומטפס בסולם דק ועולה כלפי גובה השמיים, לסיכוי היחיד הנפתח מלמעלה.

הגישה הגברית הישראלית לגשם ולבצורת רואה אותם כמסמלים עולם של בירור קוסמי, בין עוול (הבצורת, וסימוליה כיובש ואש) ותיקון (הגשם). גישה זו קרובה ברוחה, ובהנחת היסוד שלה, לגישה המקראית שהוזכרה לעיל, שגם היא רואה בגשם או בהעדרו מנגנון של ענישה ופיצוי. אלא שבמקרא מדובר בזכותו השיפוטית הבלעדית של האלוהים, לתת או למנוע גשם כפשוטו. ובשירה הישראלית המודרנית הפך הגשם למטאפורה ערכית של היוצר, המשתמש בסמלים הידועים ככלי לביקורת ומחאה חברתית על סוגים שונים של "בצורות" אישיות וציבוריות שיש לתקנן בעזרתו של "גשם" מוסרי שינקה את העוול וישטוף את הרוע. עם זאת בגישה זו התיקון הוא חיצוני, מקיף ומציף כל, כמעט אסכטולוגי בעוצמותיו, השירה "הגברית" מציגה את דימויי הגשם והבצורת כגורמים מרכזיים במאבק קוסמי כולל בין טוב לרע.

"הגישה הנשית" לגשם ובצורת בשירה העברית, לוקחת את אותם המושגים לכיוון שונה במהותו, אישי, פרטי ושקט, עוצמת כאב הבצורת והגעגועים לגשם המפרה אינם חלשים יותר, אך זווית הראיה של המשוררת ממוקדת בחוויה אישית, ולא בציבורי הרחב שסובב אותה.
הכתיבה "הנשית" יוצרת הקבלה בין גשם ובצורת, לבין הרחם הנשי האישי, ובהרחבה למכלול היחסים בין גבר ואישה, מבחינה רגשית ופיזיולוגית כאחד. שירה של תרצה אתר, "תפילת אשה" הוא דוגמא אופיינית. אתר משווה במפורש בין אדמת הגינה הצמאה לגשם לבין רחם האישה.

...גם לנו בחצר,
גינה קטנה ריקה מזוהר גשם,
גם אנו מחכות, עד אין בינה,
למשהו ברוך כמו הגשם.


גם בתוכנו מחכה שותקת
חלקת ארץ קטנה חרבה.
והגשם שלנו אחר לרדת,
הגשם שלנו טרם בא…

הגשם המאחר לרדת אל חלקת הארץ החרבה נמצא בתוכנו, בגופן של הנשים כולן, ומבטא בשיר זה חסר אישי וקולקטיבי כאחד. אפשר לפרשו כעקרות ממשית או רגשית, ובכל דרך מייצג הגשם עבור המשוררת את הגורם הממלא והמזין שיביא לפתרון המצוקה.

גם רחל שפירא, המשוררת חברת קיבוץ אשדות יעקב, שרבים משיריה מתייחסים לטבע, לנוף ולאדמה, התייחסה באחד משיריה הענוגים יותר, "לו ידעת" לאדמה כאחת עם גופה של האישה דוברת השיר:

לו ידעת איך כל נים שבי ירא
אני רואה את השדות סופגים גשמים
אני שואלת את עצמי
מתי יבוא יומי,
להיקרא.

על מצע האדמה
גופה שלי הונחה
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה.
נותר גופי בצימאונו
אתה יודע את חומו,
ושברונו,
ועוצם עלבונו.

מכל נבט ועלעל נוטף הטל,
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל.
אני נמשכת לתלמים,
אני הופכת רחמים ותחנונים
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.


שיר זה, המדמה את האישה לאדמה המצפה לגשם המפרה, אינו הופך את האישה ל"קרקע עולם" גסה, חסרת קול ואונים, אלא משמיע את הדיבוב הרגשי של תחושותיה מתוך קשר עמוק ושורשי לא רק לאדמה אלא גם לעצמה, לתחושותיה ותבונתה הפנימית.

השיר "בצורת" של אלונה דניאל, יוצרת רוק ישראלית, שנולדה במוסקבה, משתמש באותו עולם מושגים כדי לתאר מצב אישי אחר. במקרה זה עוסק השיר בפרידה מגבר ש"אין יותר מה לומר" לו:

אין לי יותר מה לומר לך,
רק דקת דומיה והלאה,
רק הלב מסרב לנתק מגע,
כמו חתול מיילל כל הלילה.

אין לי יותר חרטה או סליחה
או חצי אמיתות בתפזורת.
אין לי צורך יותר במילים רכות,
תן ליטוף לשנים של בצורת.


בשונה משני השירים שהוצגו לעיל, הפעם בחרה הדוברת בפרידה. היא מציגה מצב נפשי מורכב, בו הראש יודע שאין שום סיבה להישאר, אך "הלב מסרב לנתק מגע". ה"בצורת" בשיר היא מטאפורה לזמן שבו היא תישאר לבדה, ללא בן זוג. למרות שמדובר בבחירה מודעת של האישה להיפרד ולעזוב, היא חווה את העדר הצד הגברי בחייה כסוג של "בצורת", חסר פיזי ורוחני כאחד, שהמודעות לו מטרידה ומפחידה עד כדי כך, שכמעט גורם לה לוותר על עצמאותה ונכונותה לצאת מהקשר האבוד.

שירי הנשים הללו משקפים תופעה ישראלית – נשית כמעט בלעדית, ומייצגים יחד קול נשי ייחודי ומרתק, המחבר את האישה הישראלית אל הגשם הישראלי באופן שקשה למצוא דומים לו בשירה המערבית. כאבי הרחם הריק והאהבה החסרה אינם ייחודים לנשות ישראל דווקא, אך שיקוף החסר דרך דימוי הבצורת, שלכאורה אינה קרובה כלל לנושא, מציג קשר שכוחו ומיוחדותו בהקשר העמוק שמעוררים סמלי הגשם והבצורת במשוררת, החיה בישראל המודרנית. החסר הגיאוגרפי בגשם, ותסכולי הבצורת החיצונית, עוברים בהם עיבוד אישי ואנושי והפכים לייצוג כואב של החסרים הנשיים של האישה.

שתי הגישות, "הנשית" ו"הגברית", אינן מקיפות את כל שירי הגשם שנכתבו בישראל. שירים רבים מתייחסים לגשם באופן ארצי ורגשי, כמסמן מזג אוויר, מצב רוח או תחושה רגשית. שילובים בין דיכאון, גשם, דמעות ופרידה, מופיעים בשירים רבים, אך אלה אינם אופייניים דווקא לישראל, ואפשר למצוא דומים להם, באווירה ובסגנון, במרבית הארצות מהן מושפעת המוזיקה והשירה הישראלית.
שתי הגישות אותן ביקשתי להציג כאן ייחודיות דווקא לתרבות היהודית – ישראלית, זו המושפעת מהמשוואה המקראית המציגה את הגשם כעת רצון, ואת הבצורת, כהסתר פנים וזעם אלוהי. ההבדל ביניהן אינו בנקודת המוצא, אלא בזווית ההסתכלות על אותה "עת רצון". הקריאה הגברית מפרשת אותה כמהלך תיקון קוסמי, חיצוני, חובק עולם, ואילו הקריאה הנשית לוקחת אותה "עת רצון" אל האישי והאינטימי ביותר של האישה בינה לבין נפשה.