מי שמתאכזר לרחוקים סופו להתאכזר לקרובים/ ד"ר נח חיות


סיפור הגבעונים שבסוף ספר שמואל הוא סיפור קצר המותיר את הקורא נדהם ותוהה. הסיפור מספר על רעב קשה, במשך שלוש שנים שפוקד את הארץ. המלך דוד שואל בה' ונענע שהרעב פרץ כעונש על פגיעתו של שאול בגבעונים. דוד מבין שעליו לשאת ולתת עם הנפגעים ולפייס אותם. הגבעונים אינם רוצים בפיצוי כספי וגם לא לפגוע חלילה בבני ישראל, הם "מסתפקים" בנקמה בזרעו של שאול ומבקשים להוקיע שבעה מבניו. דוד מתלבט (המסורה מבטאת את ההתלבטות באמצעות פיסקה באמצע פסוק) ומחליט להיענות לבקשתם.

דוד לוקח שבעה מבני שאול ונכדיו ומוסרם לגבעונים והללו מוקיעים אותם בהר. ההוקעה היא המתה ברומח ושיפוד הגופה על הרומח תוך הצגתה לראווה, בפני העוברים ושבים. במעשה האכזרי יש אלמנט דתי-פולחני; ההוקעה היא "לפני ה'" (שמ"ב כ"א 9) או "לה'" (במד' כ"ה), ומטרתה להציג לראווה, "נגד השמש" (במד' כ"ה 4), את עונשם של האשמים – "למען יראו ויראו". נראה שהגופות לא נתנו לקבורה במשך חודשים רבים "…מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם…" (11) וכל אותו הזמן מגנה רצפה בת איה על גופות בניה והמומתים האחרים מפני עוף השמים וחית הארץ. הסיפור מסתיים בכך שדוד לוקח את עצמות שאול ויונתן בנו מיבש גלעד, שמתו שנים רבות קודם לכן, אוסף את עצמות המוקעים (שמתו לאחרונה) וקובר את העצמותבקברי אבותם בארץ בנימין.

1. הנספח לקורות דוד

סיפור הגבעונים (שמ"ב כ"א 14-1) פותח קובץ ייחודי של שש פרשיות על פני ארבעה פרקים (כ"א-כ"ד). הקובץ ייחודי בכך שאינו ממשיך את הרצף הסיפורי של הפרשיות שקדמו לו ויותר מכך, הוא קוטע את הרצף שבין שמ"ב ט'-כ' ומל"א א'-ב' שמספר על עלייתו למלוכה של שלמה. ייחוד נוסף של קובץ מתבטא בסדר הכיאסטי של הכתובים:
פרוזה – סיפור הגבעונים (כ"א 14-1)
רשימה – סיפורי גיבורים (כ"א 22-15)
שירה – שירת דוד (כ"ב 51-1)
שירה – דברי דוד האחרונים (כ"ג 7-1)
רשימה – סיפורי גיבורים (כ"ג 39-8)
פרוזה – סיפור הדבר (כ"ד 25-1)

לאור כל זאת, שמ"ב כ"א-כד יכול להיחשב כיחידה ספרותית שנערכה באורח עצמאי וכוללת סיפורים, רשימות ודברי שירה, העוסקים כולם בדוד המלך ושלא מצאו את מקומם לאורך הספר. לפנינו אפוא מעין "נספח" לספר שמואל אותו נכנה "הנספח לקורות דוד".

2. התאמתו של סיפור הגבעונים לספר שמואל

מסורות דומות. אלה הם ראשי הפרקים של המסורות בספר שמואל, המוזכרות בסיפור הגבעונים וגם בחלקים אחרים של הספר: מחויבות דוד לשבועתו ליונתן (כ"א 7 לעומת שמ"ב ט' 7; שמ"א כ' 42); דמותה של רצפה בת איה (כ"א 8 לעומת ג' 7); דמותו של מפיבשת (כ"א 7 לעומת ד' 4; ט'); מותו של שאול בגלבוע (כ"א 12 לעומת שמ"א ל"א); שאול כקנאי לה' (השמדת הגבעונים – כ"א 2, לעומת השמדת בעלות האוב שמ"א כ"ח 3, 12); הטיפול שהעניקו אנשי יבש גלעד לגוויות שאול ויונתן (כ"א 12 לעומת שמ"א ל"א 13-12; שמ"ב ב' 4ב-7). גם טענתו של שמעי בן גרא כלפי דוד, "איש דמים" (שמ"ב ט"ז 8) מקבלת חיזוק עקיף בסיפור הגבעונים.2

מסורות שונות או ייחודיות. "…וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי" (כ"א 8) – כתוב זה סותר את המסורת המרכזית בספר שמואל בשתי נקודות: על-פי שמ"א י"ח 19 מרב, אחותה הבכירה של מיכל, היא זו שניתנה לעדריאל המחולתי לאישה, ואילו מיכל ניתנה לפלטי (פלטיאל) בן ליש (שמ"א כ"ה 44; שמ"ב ד' 16-14); על-פי שמ"ב ו' 23 לא היה למיכל ילד עד יום מותה, והנה כאן מדובר על חמשת בניה.3 לבעיות אלה ניתנו שלושה סוגי פתרונות:

א. נוסח – יש לגרוס בכ"א 8 "מרב" במקום "מיכל".4
ב. פתרונות הרמוניסטיים,5 המסבירים שמיכל גידלה את הילדים ועל כן נקראו על שמה.6
ג. האפשרות ששמ"ב כ"א מייצג מסורת שונה.

את ההצעה האחרונה מפתח זקוביץ,7בהסתמך על פערים בין הנוסח הקדום של שמ"א י"ז-י"ח המשתקף בתה"ש ובין הנוסח המאוחר והמדרשי, שמשתקף בנוה"מ. לפי זה ניתן לומר שדווקא המסורת על נישואיו של דוד למרב היא המאוחרת, והיא נועדה לגשר על הקושי שיצר כפל המסורות בדבר נישואיה של מיכל לפלטי ולעדריאל. מכל מקום, נראה שאין הכרח לראות במסורת על מיכל בכ"א 8 מסורת שונה מן המסורת הבסיסית שבספר שמואל.

סיפור הגבעונים ייחודי גם בכך, שאין לנו למעשה עדות נוספת למסורת על רדיפת שאול את הגבעונים. אמנם ייתכן ששמ"ב ד' 3 המדבר על בריחה של הבארותים לגת, הוא הד למסורת זו, אך ייתכן גם שמדובר שם באירוע אחר.8גם הבבלי (יבמות ע"ח ע"ב) נדרש לשאלה זו: "וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נֹב עיר הכוהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".9 אין אפוא סימוכין נוספים לכך ששאול התנכל לגבעונים דווקא, אך דמותו כקנאי משתקפת ברדיפת בעלות האוב; כך שמבחינת הצגת דמותו של שאול, אין בסיפור על הגבעונים חריגה מן הידוע לנו עליו מתוך יתר הספר.

הכתוב עצמו מודע להעדר הרקע להבנת הסיפור, והוא מוסיף הערה מסבירה: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (2ב). הביטוי "נשבעו להם" מחזיר את הקורא לסיפור הברית עם הגבעונים (יהו' ט' 18, וכן "נשבענו להם" – שם 19, 20). ניתן להסיק שלפחות ההערה בכ"א 2 מכירה את המסורת ביהו' ט'.10

נראה אפוא שככלל, למרות הקשיים, שמ"ב כ"א מתאים היטב לשאר המסורות שבספר. התאמה זו מחזקת במידה מסוימת את הטענה כי הסיפור הוא מעצמו ובשרו של ספר שמואל, וקביעתו בנספח לא נובעת מזרותו הספרותית לשאר החומר שבספר.11

3. אמונות ודעות בסיפור הגבעונים

קרבן אדם. חוקרים אחדים רואים בהוקעת שבעת הצאצאים של שאול מעין קרבן אדם.12 ההוקעה לה' (6) או "לפני ה'" (9), מעידה אכן על הֶקשר פולחני.13 כמקבילות לפולחן זה מציינים החוקרים את וי' כ"ז 29-28; שמ"א ט"ו 33; במ' כ"ה 4; מל"ב ג' 26, ועוד. גם אם יש צדק בדבריהם, לא נראה שקיים קשר בין פולחן זה, החריג אמנם בנוף המקראי, ובין דחיית הסיפור על ידי עורכו הראשון של ספר שמואל. ספר שמואל איננו מצטיין באנינות תיאולוגית.14

השאילה בה'. הסיפור מתחיל במילים "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה'" (1) – פתיחה המעידה לכאורה על שאילה בה'. ואכן, פרשנים עתיקים הבינו את הלשון הזאת כשאילה בה'. כך הבבלי ביבמות דף עח ע"ב,15 וכך המסורה, בסמנהּ שם פיסקא באמצע פסוק (המאפיינת שאילה באורים ותומים בספר שמואל – ראה: שמ"א כ"ג 2, 4, 11; שמ"ב ה' 19). כפי שאראה להלן,16  השאילה בה' אכן מאפיינת את ספר שמואל ואת הנספחים של ספר שופטים. מנגד, לניסוח מעין זה שלפנינו אין אח ורע במובן של אורים ותומים, אלא במובן של תפילה (ראה שמ"ב י"ב 16). שאילה בה' מצוינת בדרך כלל במילים המפורשות "וישאל… בה'" (שמ"א כ"ג 2; ל' 8; שמ"ב ה' 19). אם כוונת הכתוב כאן אמנם הייתה שדוד שאל בה', הרי שהסגנון ייחודי, ומעיד אולי על כתיבה מאוחרת.

כבוד המת. המקרא מתייחס לנושא זה מספר פעמים. הוא מדגיש את כבודו של המומת: החוק בדב' כ"א 23-22 דורש לקבור את התלוי בו ביום, וחוק זה אכן מיושם ביהושע פעמיים (ח' 29; י' 26 – 27);17 אפילו יהוא, המצטיין באכזריותו, פוקד לקבור את איזבל (מל"ב י' 34). אי הבאה לקבורה מהווה עונש כבד (מל"א י"ג 22), ותיקונה מעניק שכר (שם 32-24; מל"ב כ"ג 18-16). נושא כבוד המת תופס מקום מרכזי בחלקו השני של הסיפור אצלנו (14-10). בכל זאת, ההתייחסות אליו עמומה מעט. לא ברור מדוע לא הותר להביא את בני שאול לקבורה; האם הגבעונים דרשו זאת כחלק מן הנקמה בשאול ובבניו? האם זהו מרכיב מובנה בעונש ה"הוקעה"?18 לא ברור אם הובאו לבסוף גופות המוקעים לקבורה אפילו כעבור זמן. בפסוק 13 נאמר "ויאספו את עצמות המוקעים", ואילו בפסוק 14 נאמר שרק עצמות שאול ויהונתן נקברו.19 גם לא ברור מה תפקידו של המטר שניתך ארצה (10), אחר המעשה של רצפה בת איה. אפשר שהוא מציין את סופו של הסתיו, ללמד על הזמן הרב ששמרה רצפה על הגופות;20 אפשר גם שהוא מבטא את העתרות האל לארץ; מדוע אם כן הכתוב מציין שהאל נעתר לארץ רק לאחר קבורת עצמותיהם של שאול ויונתן? נראה בכל זאת שהחובה לשמור על כבוד המת היא דווקא חלק משמעותי במסר של הסיפור, ועל כן לא נכון יהיה לחפש את הסיבות להעברתו מגוף הספר לנספח בזלזול בכבוד המתים שהוא מספר עליו.

4. המסר המוסרי בסיפור הגבעונים

הסיפור מגלם דילמה מורכבת, ומציב שאלות מוסריות לא מעטות:
1. האם שאול עשה מעשה שלא ייעשה בפוגעו בגבעונים?
2. האם מותר היה לדוד למלא אחר דרישתם של הגבעונים, כאשר גִלְגל את גאולת הדם על דור הבנים או הנכדים?
3. האם ראוי היה מצד דוד לחמול על מפיבשת?21
4. הנכון היה לבזות את החללים ולהימנע מהבאתם לקבורה?22
תשובת האל בדבר הקשר בין הרעב ובין מעשה שאול עונה לכאורה על השאלה הראשונה. ריכוך מסוים בביקורת על שאול אפשר למצוא בתחיבה שבפסוק 2: 23 "והגבעונים לא מבני ישראל… ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני ישראל ויהודה" – בקשת שאול להורגם נבעה מתוך דחף של קנאה – דחף שיש בו אולי גם משום החיוב (במ' כ"ה 11).24

החלת גאולת הדם על הבנים והנכדים היא חלק מן התפיסה לפיה ניתן לגלגל את חטא האבות על הבנים, תפיסה שמקורה חִתי, והיא מקובלת בכתובים רבים במקרא.25 בהמשך הנספח, בסיפור הדבר, יבקש דוד שהעונש לא יושת בגינו על העם כולו, אלא רק עליו ועל משפחתו (שמ"ב כ"ד 17). בכל זאת, דרישתם המיוחדת של הגבעונים ניכרת בניסוח: פירוט הבקשה, הוויתור על פיצוי כספי ועל נקמה בישראל, שאלתו הכפולה של דוד (3, 4ב), ההדגשה המחודשת של מעשה שאול, האלמנט הפולחני המשורבב לבקשה – "והוקענום לה'" (5), ולבסוף, ציון המקום – "גבעת שאול בחיר ה'",26 ביתו של שאול וצאצאיו. כל אלה מקנים לבקשת הגבעונים תפאורה מצמררת. נראה, שבכך מבקש המחבר לגנות את דרישת הגבעונים מצד אחד, ולהצביע על המצב הקשה אליו נקלע דוד, מצב של חוסר ברירה, מצד שני.

קשה לשפוט מוסרית את הבחירה של דוד שלא לתת לגבעונים את מפיבשת, בנו של יונתן.27 האם ההכרח להקריב את בניו של שאול אינו מחייב ויתור על החברות בין דוד ויונתן? ואולי שמירת דוד את השבועה מנוגדת במכוון לאי שמירת השבועה מצדו של שאול?28

אי הבאת המוקעים לקבורה מהווה מפנה בסיפור. מכאן ואילך יעסוק הסיפור בשאלה זו: מסירותה ההרואית של רצפה בת איה, ירידת המטר (10), ותיאור קבורתן של עצמות שאול ויונתן כתגובה למעשה של רצפה (11).
"ויעתר אלהים לארץ אחרי כן" (14) מסיים את הסיפור. הרעב נפסק. כך נתון הסיפור בתוך מסגרת – "ויהי רעב בימי דוד" (1) בפתיחה, "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן" (14) – בסוף.29 החטא הוא חטאו של שאול, שפגע בגבעונים והפר את השבועה. הכפרה עבור החטא היא לכאורה הוקעת צאצאיו של שאול. והנה מפתיע הסיפור, ומוביל אותנו למחשבה שדווקא גמילות החסד עם המתים – הבאתם לקבורה, היא שהביאה להעתרות האל לארץ.30את ההשראה לגמילות החסד עם שאול ובניו מקבל דוד ממסירותה של רצפה בת איה פילגש שאול, אשר הגנתה על גופות המוקעים מתוארת באופן רגיש ואמפתי. כך מגשים דוד את משאלתה הבלתי מושגת של האם המיוסרת.31המסר מוסט אפוא מסיפור של נקמה וגאולת דם, לסיפור של מסירות נפש (רצפה בת איה) וגמילות חסד (דוד כלפי זכרם של שאול ויונתן וכלפי שבעת המוקעים). מסירותה של רצפה בת איה לכבוד הגופות מעמידה את דרישתם של הגבעונים באור שלילי. היענות דוד לדרישה האכזרית של הגבעונים, וחמלתו על מפיבשת בגלל קשריו עם יונתן, מתוקנות במעשהו האחרון – גמילות חסדים עם כל ביתו של שאול. רק אז, זמן רב אחרי מעשה הנקמה, נעתר האל לארץ.32

5.התייחסותם של חז"ל לשאלות המוסריות שעולות מסיפור הגבעונים

השאלות המוסריות בהן דנתי לעיל אינן נחלתו של הקורא המודרני בלבד, והן העסיקו את הקוראים הקדמונים. חז"ל התייחסו לשאלות הללו במספר מקומות אם באופן ישיר כשאלה מוסרית ואם תוך הגדרת הבעיה במעשים המתוארים בסיפור כסותרים דברי תורה:
5.1 תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עט עמוד א
"והא כתיב: +דברים כ"ד+ לא יומתו אבות על בנים וגו'! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. +שמואל ב' כ"א+ ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה, והא כתיב: +דברים כ"א+ לא תלין נבלתו על העץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף…".
הבבלי ביבמות מתייחס הן לבעיית הגמול – כיצד זה מוענשים הבנים (בני שאול) בגין חטאי אבותיהם (שאול המלך), והן לשאלת כבוד המת: כיצד זה במשל חודשים רבים, לא נתנו המוקעים לקבורה, למרות הצו הברור שאסור להלין נבלת המומת לאחר שקיעת השמש ויש לקוברה. הנימוק שנותנת הגמרא הוא כביכול נימוק דתי או פרגמטי: כתוצאה מהמעשה הייחודי נתקדש שם שמים ונוספו עשרות אלפי גרים לישראל. אלא, שהסיבה להתגיירותם כביכול, היא סיבה מוסרית: התרשמות מרמתו המוסרית הגבוהה של בני ישראל.
5.2. במדבר רבה, ח':
א"ר אלעזר כתיב (צפניה ב) "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו מהו אשר משפטו פעלו" שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת את מוצא הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב. באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן א"ל הקב"ה אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים צא ולמד יהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו" באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור א"ל הקב"ה יהושע אם תרחיק את הרחוקי' סופך לרחק את הקרובים…

ר' אחא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיא גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון והכתיב (שם /דברים/ כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים מתו בעון אביהם א"ר חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא והיו אוה"ע =אומות העולם= אומרים תורתן של אלו פלסטון היא כתוב בתורתן לא תלין נבלתו ואלו תלוים ז' חדשים כתיב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד ואלו שבעתם יחד כתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים ואלו מתים בעון אבותם והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים א"ל וכי מה טיבן אמרו להם אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה לעמו כן מה בבני מלכים כן בהדיוטות עאכ"ו מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן המתגייר לש"ש עאכ"ו ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלהיה גדול מכל אלהים מיד נתגיירו הרבה גרים מאו"ה…".

המדרש בבמדבר רבה מוסיף על הבבלי רעיון מעניין: "אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים". בניגוד לבבלי, שהדגיש את הצורך במעשים הקשים כמסר כלפי חוץ, מוסיף המדרש מסר כלפי פנים: התאכזרות לשכבות חלשות, ל"רחוקים", לגרים, לנוכרים, לעובדים זרים, לעם כבוש, סופה לחלחל פנימה להשחית את הנפש ואת אמות המוסר ולפגוע ב"קרובים", בבני ישראל, או באזרחי המדינה. דומה שדוגמאות לכך אינן חסרות; לא מאומות העולם ולא אצלנו, לא מהעבר ולא מההווה.

___________________________________

הכתוב עמום במידת מה ואינו מרחיב האם אכן גם המוקעים הובאו לקבורה.

2 מקרטר, שמואל ב, 445; אנדרסון, שמואל ב, 248.

3 אמנם, פירושים מסורתיים ניסו לטעון שקללת דוד חלה מכאן ולהבא ושהבנים נולדו קודם לקללה (ראה בבלי סנהדרין כ"א ע"א; רש"י על שמ"ב ג' 5, ד"ה לעגלה).

4 על-פי מספר כתבי יד עבריים, תה"ש הלוקיאני, הפשיטתא והוולגטה.

5 גליק, מרב או מיכל, רואה ב"מיכל" את הנוסח המקורי (79). מנגד הוא פותר את הסתירה כך שגם לדעתו אין מתח בין המסורת שבשמ"ב כ"א ובין המסורת הראשית בספר שמואל.

6 סנהדרין י"ט ע"ב; רש"י, רד"ק ורלב"ג על שמ"ב כ"א; סמית, שמואל, 376, קורא "מרב" וכן מקרטר, שמואל ב, 439 שמעדיף את הגרסה "מרב" על "מיכל" ומביא ראייה מהכתיב היווני של מיכל בתה"ש נוסח B שנראה כתיקון בעקבות נוה"מ ושונה מהכתיב של מיכל במקומות אחרים.

7 זקוביץ, מדרש ונוסח, 95-94.

8 ברטהולט, מעמד הגרים 47; אנדרסון, שמואל ב, 68; בר-אפרת, שמואל ב, 47; ורבים אחרים, מקשרים בין הכתובים. לעומתם, מקרטר, שמואל ב, 128-127, דוחה את הקשר.

9 גם הרצברג, שמואל, 382, מעלה סברה בדבר הקשר לרצח כוהני נב, מבלי לציין את הבבלי, אך קשר זה הוא מדרשי.

10 פוקלמן, מלכות ועיר, 271, רואה בביטוי "נשבעו להם" ובזיקה ליה' ט' ביטוי מפתח. גם מלמט, 9, סבור שהיא שייכת לשכבה הבסיסית בסיפור (A. Malamat, "Doctrines of Causality in Biblical and Hittite Historiography, A Parallel", VT 5, 1-12. לעומתם, פרשנים רבים (ראה סמית, שמואל, 374, ואחרים) רואים בהערה זו הערה משנית.

11 השוואה לנספח לספר שופטים (שופ' י"ז-כ"א) תבהיר טיעון זה. הנספח לשופ' מורכב מסיפורים שונים מהותית מאלה המרכיבים את גרעינו של הספר.

12 גליק, מרב או מיכל, 74; שבל, שמואל ב כ"א 14-1, 37.
13 ראה גם במ' כ"ה 4.

14 ראה למשל את סיפור שאול ובעלת האוב (שמ"א כ"ח) עליו עובר ספר שמואל בשתיקה, לעומת בעל דברי הימים, שרואה בדרישה באוב את אחד משני חטאיו המרכזיים של שאול (דה"א י' 13).

15 ראה גם: במדבר רבה ח' ד; פירוש המצודות על שמ"ב כ"א 1.

16 להלן 5.3.2. עמ' 368 והלאה, 371.

17 ראה לעיל, עמ' שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

18 בבבלי יבמות ע"ט ע"א רואים חז"ל את אי הבאת גופותיהם של המוקעים לקבורה כקידוש שם שמים. העובר רואה ומתרשם.

19 לשאלת הנוסח בפסוק, ראה דיון להלן, הערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת. בפרק זה.

20 סמית, שמואל, 376, אינו יודע לאיזה תאריך הכתוב רומז. הרצברג, שמואל, 384, מספר על חוויה אישית שחווה כאשר ירד גשם חזק בירושלים בחודש יוני.

21 הבבלי ביבמות ע"ח ע"ב – ע"ט ע"א מתייחס לשאלות 4-2. טענתם של פרשנים למשניותו של הכתוב אינה מקהה מעוקצה של השאלה כלפי הנוסח שלפנינו.

22 גם בנושא הבאתם לקבורה של גופותיהם של שאול ובניו הכתוב סותם בשאלה אם הובאו גם הם לקבורה עם שאול ויונתן. תה"ש מוסיף בפסוק 14: "ואת עצמות המוקעים". ראה דרייבר, הערות על שמואל, 352.

23 התחיבה ניכרת בזכות החזרה המקשרת על המילים "ויאמר אליהם" (2), "ויאמר דוד אל הגבעונים" (3). ראה סמית, שמואל, 374.

24 אמנם מל"א י"ט 10, 14 מבקר את קנאותו של אליהו.

25 מילגרום, במדבר, 393-392.

26 על-פי נוה"מ. ולהאוזן גרס "בגבעון, בהר ה'". וכן סמית, שמואל, 375, מקרטר, שמואל ב, 438. לאפשרות שלפנינו תיקון תיאולוגי אתייחס בפרק 5, בנושא ריכוז הפולחן.

27 הבבלי ביבמות ע"ט ע"א שואל בנושא מפיבשת: "וכי אין משוא פנים בדבר"?

28 כך סובר קלמנט, שמואל ב כ"א-כ"ד, 174.

29 ראה בודה, שמואל, 309.

30 בניגוד לסמית, שמואל, 376, ועם גרסיאל, שמואל ב, 165. וראה בהרחבה, פוקלמן, מלכות ועיר, 292-285.

31 ראה פוקלמן, מלכות ועיר, 292.32 בבלי יבמות ע"ח ע"ב מודע למתח שבסיפור בין אשמתו של שאול ובין הסיום שגומל חסד עם עצמותיו. המדרש מציע שם: "אל שאול ואל בית הדמים" – "אל שאול" – שלא נספד כהלכה "ואל בית הדמים" – על אשר המית את הגבעונים. בכך מחליק הבבלי על הקושי בסיפור. פוקלמן, מלכות ועיר, 289, מדגיש את המילים "אחרי כן" (14), רק אחרי קבורתם של שאול, יונתן והמוקעים נעתר האל לארץ.



רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »