שערו בנפשכם מה היה קורה אילו חלילה, ביום של פיגוע, היה מופיע בתקשורת איש רוח כלשהו וטוען כי אנו, במעשינו ובהתנהגותנו, הבאנו על עצמנו את הצרה הזאת. מה היו התגובות לאותו הוגה? כיצד היו מכנים אותו והאם היו מתייחסים כלל לטענותיו? סביר להניח כי הוא היה זוכה בתואר המפוקפק של 'עוכר ישראל', ומואשם בפגיעה בעמידתנו האיתנה ובסיוע לאויב. הקיצונים ודאי היו מכנים אותו בוגד ודבריו, ללא ספק, היו נבלעים בין שאר הדוברים הקולניים המכריזים כי 'העולם כולו נגדנו' וכי אנו 'כבשה הנתונה בין שבעים זאבים'.
לפני כאלפיים שנה חרב בית המקדש השני. היה זה שיאו של תהליך פראי ואכזרי שחולל הצבא הרומאי בפיקודו של טיטוס הרשע בירושלים, כאשר הרומאים לא חסכו את שבטם מהעם היושב בציון וביצעו בירושלים פרעות, פוגרומים, מעשי טבח וביזה. אך ראו זה פלא, ספרות חז"ל המתייחסת לחורבן אינה תולה את האשמה ברומאים: 'מקדש שני מפני מה חרב?' שואלת הגמרא, ומשיבה 'מפני שנאת חינם'. ובמקום אחר נאמר: 'על מה חרבה הארץ? על קמצא ובר קמצא'. חז"ל אינם תולים את החורבן ברשעותם של הרומאים אלא דווקא ברשעותם של היהודים. אגדות חז"ל המתארות את החורבן, מאשימות את עם ישראל בשנאת חינם, באטימות לב, בשחיתות פוליטית ומוסרית ועוד כהנה וכהנה ומתעלמות כמעט לחלוטין מרשעותו של האויב. אם תרצו לעמוד על חריפות החידוש שבדברי חז"ל אלו, נסו לחשוב כיצד ייראה יום השואה ללא אזכור פראותם ורשעותם של הנאצים ימ"ש…
מה פשר המפנה שחל בשיח המתנהל סביב צרותיו של העם היהודי? מדוע לפני 1500 שנה יכולים היו חכמינו להאשים את עם ישראל עצמו בכל הזוועות שנעשו לו, ואילו בימינו מי שקורא לחשבון נפש, להקמת ועדת חקירה או לשיפור התנהגותנו נתפס מיד כבוגד ועוכר ישראל המסייע לאויב?
נראה לי כי העניין קשור ברמה הנמוכה של השיח הפוליטי, החברתי והמדיני הנהוג במקומותינו. הדיון המתנהל סביב הסוגיות המרכזיות של חיינו הוא דל, פשטני ורדוד. תמצית דלותו קשורה בתפיסת כל עימות וכל קונפליקט כ'משחק סכום אפס' – משחק שבו הרווח של משתתף אחד מאוזן בדיוק על ידי הפסדו של המשתתף השני. רוצה לומר, אם אני ניצחתי, הוא בהכרח הפסיד; אם הוא הפסיד, אני בהכרח ניצחתי. באופן דומה, אם צד א' טועה הרי שצד ב' צודק ואם קבוצה מסוימת יורדת הרי שזו שכנגדה עולה. צרות ראייה זו מסרסת כל אפשרות לחשבון נפש או התקדמות.
שום תיקון אינו יכול לצמוח מהקריאה לזולת לשנות את דרכיו או מהעיסוק בפשעיו של האחר. הדרך היחידה לפתוח פתח לתיקון עולם היא דרך נטילת האחריות האישית, דרך ההתבוננות הפנימית ודרך התפיסה ש'אין הדבר תלוי אלא בי'. כשהפנו חז"ל אצבע מאשימה כלפי עם ישראל, לא הייתה כוונתם לנקות את הרומאים מאשמה; רשעותם של הרומאים במקומה עומדת, אך העיסוק בה אינו מועיל לשום תיקון. חשבון נפש, הכאה על חטא ואף חזרה בתשובה, אינם פוגעים ב'כושר העמידה' ואינם מנת חלקם של 'עוכרי ישראל'. אדרבה, הם מידתם של גדולי חכמינו.
כך הם הדברים בינינו לבין האומות, וכך הם גם הדברים בינינו לבין עצמנו. המגזר המטיח בחברו, הקבוצה המתרעמת על רעותה או המחנה המאשים את המחנה שכנגדו – אינם מקדמים תשובה ותיקון אלא רק מלבים שנאה. הדרך לגאולה מתחילה בהתבוננות בראי.
