"אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ". ובחודשי הקיץ, סוף תמוז בואכה ראשית אב, נכרכו בשנים האחרונות זיכרון היסטורי המעמיד במרכזו את בית האלוהים שחרב וזיכרון עכשווי אודות חבל ארץ פורח בדרום הארץ שתושביו נעקרו וביתם חרב. עבור רבים מהדהדות שתי החוויות הטראומטיות זו בזו: בלשון הקינות העתיקות הנאמרות בבית הכנסת בתשעה באב עולה פתאום טעם עלבון עכשווי עד מאד ותמונות הפינוי מעלות פתאום תחושות חרדה עתיקה ליציבותו של הבית הלאומי הנוכחי. ההיסטורי והעכשווי נושקים זה לזה ומושגים מופשטים כמו "גלות" ו"בית" הופכים למושגים מוחשיים ומובנים עד מאד.
היו אלה כבר חז"ל אשר הבינו כי עוצמתו וכוחו של זיכרון נמדדים במידת המוחשיות שלו, ביכולתו לפנות אל מאגר החוויות הרגשי של כל זוכר. מתוך רצון עז להפוך את אובדן בית המקדש לחוויה המובנת לכל נטלו חז"ל באגדותיהם את הדרמה הקולקטיבית והפכו אותה לשרשרת סיפורים אשר בהם מתגלה הכאב הקולקטיבי דווקא ברגעים משפחתיים, פשוטים למראה: "מעשה באישה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה והייתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל קולה ונזכר חורבן בית המקדש ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו" (תלמוד בבלי סנהדרין ק"ד). בכיה הלילי של האם השכולה מונע מכוחה של חוסר הנכונות, ואולי גם חוסר היכולת, להשלים עם קריסתו של הבית הפרטי. באוזניו של המנהיג צובר הזיכרונות רבן גמליאל הופך בכי התמרורים לחוסר נכונות, ואולי גם חוסר יכולת, למחול על אובדנו של הבית הקולקטיבי. האזנה קשובה לכאב אנושי ומבט ממוקד על כתליו המתמוטטים של בית אחד יכולים להוביל להבנה מעמיקה יותר של מעמד האדם בעולמו: "אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אליהו ושמר לי על הפתח…ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (תלמוד בבלי ברכות דף ג').
בדרך דומה, המבקשת לאתר את סימני הרעש הקולקטיבי דווקא בתחומיו של הפרטי והאישי צועדת גם הדר בשן בסרטה – "במטבח של פריימן". סרט התעודה הקצר, אשר הוצג לראשונה בפסטיבל הקולנוע שהתקיים אשתקד בירושלים מלווה במבט עצוב את תהליך ערעור יסודותיו של בית אחד. הבית הוא ביתם של יעקב ומרים פריימן, מראשוני המתיישבים ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף. שניהם כבר לא אנשים צעירים. יעקב בן השבעים ושמונה (ושיום הולדתו חל בשבוע של תשעה באב) נושא את עיניו לחגיגות שנות השמונים אותם הוא מקווה לקיים ביישובו הפורח ובביתו היציב ומרים, הצעירה ממנו בעשור, מנסה לטפח את ביתה ואת מטבחה בו מתרחש רוב רובו של הסרט. אלא שהימים הם ימי פינוי התושבים מגוש קטיף. קירות הבית רועדים מעוצמת ההכרזות המושמעות במערכת הכריזה היישובית והמבשרות על התכנסויות לשם תפילה, התכנסויות לשם מתן אינפורמציה והדרכות מלומדות על דרכי אריזה אפשריות ביום פקודה. עולמם המוגן של הזוג המבוגר הולך וקורס אל תוך עצמו. בדרך אל הילדים המתגוררים בסמוך, בדרך אל החתולים הרגילים לקערית החלב שמרים מותירה להם מדי ערב, הולכת המציאות ומאבדת את מובנה. הבית, המטבח, שולחן האוכל כבר אינם יכולים לשמש כאזור מוגן וערכי חיים אשר נתפסו בעיני בני-הזוג כאמיתות ברורות וכאקסיומות, הולכים ומתגלים כמשענת קנה רצוץ.
לא בכדי נבחר המטבח, החדר היומיומי בו מתנהל הבית, למוקד הסרט. שולחן האוכל של משפחת פריימן הוא גם עמוד תפילה הוא גם לעיתים מזבח. סביבו יושבים ולומדים, עליו עורכים סעודת שבת ומעליו מנהלים ויכוחים ותהיות אודות דרכי הנהגתו של האל. תמונות יומיומיות כרגעי לימוד בצוותא של בני הזוג ושעות אכילה משותפת, מפנים את מקומם במהלך הסרט לויכוחים ולסערות נפש. המציאות המאיימת מן החוץ פנימה ומערערת את האינטימיות המשפחתית. בדרכם של ספורי חז"ל בוחרת בשן להתבונן בקולקטיבי דרך הפריזמה של האישי והיא מיטיבה ללכוד את התהליך בו נפרמת אט אט תחושת הביטחון של בני הזוג ותהיות קשות מתחילות להיות מופנות כלפי שמיא. שוב ושוב מנסים יעקב ומרים לפרש את המציאות הניתכת על ראשם וליישב אותה עם תמונת עולמם המוכרת (מרים: "אני עייפה" יעקב: "ממה? ממגילת איכה? מהמציאות?"). תחילה הם מתחבטים בשאלה מה עליהם לעשות: האם לקבל את הדין או לנסות ולהשפיע, באמצעות תפילה, באמצעות תחנונים, על גזרתו של הקב"ה. ככל שהימים הולכים ונוקפים נפער קרע בין שני בני הזוג: היא מתעקשת, הוא מקבל בהשלמה. "אתה עם הקב"ה?!" מטיחה מרים ביעקב כשהאחרון מתחיל לארוז. "אני אתך" הוא עונה לה. סערת נפשה התיאולוגית של מרים מוצבת מול ניסיונותיו של יעקב לשמור על הזוגיות המתכרסמת. "אתה התרחקת מהקב"ה" היא מטיחה בו באחד מרגעיו הקשים של הסרט, "תחליט במי אתה מאמין, במפקד (המחלק צווים) או בקב"ה?". "בבטן אני מחובר אלייך", עונה לה יעקב ומרים הנסערת המסרבת להותיר את השותף השלישי מחוץ לגבולות המטבח קובעת ותובעת מיעקב לגבש עמדה דתית "כי אתה מול כסא הכבוד תצטרך לעמוד בלעדי". רגעי הפירוד מומרים ברגעי חיבור שבתי ובאחת מן התמונות המצמררות, רגע בו חודרת מצלמה למקום בו נדמה כי אין לנו רשות להיכנס אליו ולראותו, אנו רואים את יעקב בכאבו, בבית הקברות של הגוש ביום הפינוי, שם נמצאת אשתו הראשונה ושם מול קברה, הוא מתייפח מרה. ברגע הקשה ביותר שהוא יודע נמצאת מרים לצדו. ברגע הזה אין הוא צריך לעמוד לבד. בעדינות היא תומכת בו ובעדינות היא מסיטה את המצלמה לבל תחלל ותחצוץ בין האדם ובין עצמו.
יותר מכל צורב בנו הסרט את מראה פניו היפות, המעונות של יעקב פריימן. יעקב הנדרש לגיבוש מחדש של תמונת עולמו האמונית מודע לסכנות הרבות האורבות לפתחה ולאתגר העצום שהושת עליו לעת זקנה. "אם אכנס לזה יותר מדי – זה ימוטט אותי" הוא קובע ונדמה כי הוא יודע שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. את ארוחות הערב הוא מסרב לחתום בויכוח. את הארוחות הוא מתעקש תמיד לחתום בנשיקה. הבית הוא העיקר וכל עוד יש בו מקום לנשיקות, יש בו עדיין מקום לתקווה. "אני מגרש את החושך הזה" קובע יעקב במונולוג החותם את הסרט. כשידה של מרים על כתפו וידה על לחיה הוא מסביר ומיישב את תפיסת עולמו: "קשה לנו…מפני שכל אדם קשור לאיזה ארבע אמות…כבודו של אדם זה בית וברגע שאת לוקחת לו את הבית את מערערת לו את היסוד ולכן קשה מאד להיפרד מבית. אבל אחרי מאה ועשרים כולם נפרדים מבית…אנחנו עוברים זיכוך עכשיו. כאלו מתנו. פתחנו דף חדש לקב"ה כי עברנו ייסורים של פרידה מהבית וכעת אני אומר לקב"ה: 'הענשת אותי מספיק!'. עכשיו אנחנו נתחיל דף חדש" אנחנו נצא מהאפילה אל האור".
אלא שה"המטבח של פריימן" איננו סרט המבשר על פתיחתו של דף חדש ואיננו סרט הנחתם בנשיקה. לסיפור ההתיישבות בגוש קטיף לא היה "הפי אנד". החוץ המאיים המבקיע אל הקן (והנשמע בתמונות הסיום ברעש דחפורים ובקולות ההרס המצמררים של יום הפינוי) מוביל את גיבוריו העצובים ליטול כלי גלות ולצאת למסע נדודים בעיצומו של יום תשעה באב. יותר משקשה עליהם עזיבת הבית, קשה עליהם הגלות הנפשית. המזבח שבאמצע המטבח הופך פתאום למקום התובע קרבן אישי וכתובית הסיום המספרת על מותו של יעקב פריימן באמצע התמוז לפני שנה מבהירה כי מן הגלות הזו, לא תמיד מצליחים לשוב.
