בפרשת "וישלח" (בראשית, פרק לד) אנו קוראים מידי שנה את הסיפור הקשה על אונס דינה על ידי שכם בן חמור. השתלשלות העניינים ידועה; האונס, ניסיונם של שכם ואביו חמור לתקן את המעוות על ידי בקשת דינה לאישה, משא ומתן בין שכם וחמור ליעקב ובניו, נכונותם של שכם וחמור וכל אנשי העיר לתנאים הקשים שמציבים האחים, תגובתם הקטלנית של שמעון ולוי אחי דינה ההורגים את שכם, חמור וכל תושבי העיר ביום השלישי "בהיותם כואבים", החזרת דינה בתוספת שלל העיר, הנשים והטף לאהל יעקב, תגובתו המפוחדת של יעקב מתוצאות מעשה בניו ונזיפתו המוסרית שתתמהמה עד לשוכבו על ערש-דווי.
נושאים רבים מזמן לנו פרק קשה זה, כמו, ההתמודדות המוסרית עם מעשי שמעון ולוי, שאלות על תיפקודו של יעקב אבי המשפחה, שתיקתה (או השתקת קולה) של דינה ואחרות. בחרתי להפנות את הזרקור הפעם, דווקא לראשיתו של הפרק, לתהפוכות יחסו של שכם בן חמור לדינה בת יעקב.
את המבט המתבונן בשכם אסיט מידי פעם לעבר דמותו של אנס אחר במקרא, בן למשפחת המלוכה, בנו של המלך דוד, אמנון שאנס את אחותו תמר. השוואה זו כפי שנראה מאירה מחדש את דמותו של שכם ואת הסיפור כולו.
סיפורנו נפתח בתיאור יציאת דינה "לראות בבנות הארץ" (הפעולה הרצונית היחידה המיוחסת לדינה במהלך כל הפרק), ואז "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ". ראיה זו מסתבר גוררת אחריה שלוש פעולות "וַיִּקַּח אֹתָהּוַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". דינה אינה נשאלת לרצונה, היא אינה אלא אובייקט מיני מושך ולפיכך היא נלקחת ללא שאלה על ידי שכם. הוא שוכב אותה ולא עמה וכדי להוציא ספק מלב מוסיף הכתוב פועל שלישי ואומר לקוראיו מפורשות: "ויענה". פעולתו של שכם היא אכזרית ביותר, אין הוא רואה את הנערה התמימה, את הזרה הבאה להציץ בבנות הארץ ולחפש לה חברה, הוא רואה רק את עצמו ואת תשוקותיו. העדר קולה של דינה (אפילו הצעקה שנצעקה מגרונה או הדמעות שירדו מעיניה בעת שעינה אותה שכם לא נזכרו בכתובים…) הוא הד למחיקתה כאישיות אינדווידואלית, בעלת רצונות, פחדים ומאוויים משלה. היא נלקחת על ידי הגבר הזר בעל כורחה והוא עושה בה כרצונו.
אך הנה בפסוק הבא אנו קוראים: "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ". גם בפסוק זה שלושה פעלים המיוחסים לשכם, אלא שהם היפוכם של שלושת הפעלים הקודמים: "ותדבק נפשו בדינה…וַיֶּאֱהַב…וַיְדַבֵּרעַל לֵב הַנַּעֲרָ". לא מעשים שבכפיה אלא ניסיון ליצור זוגיות ואהבה. מסתבר שלפנינו מעשה שהחל בתאווה חסרת מעצורים שהמשכו התאהבות ולקיחת אחריות על הנעשה. המקרא כמעט "יוצא מכליו" ומשתמש בפועל הנדיר "ותדבק נפשו" כדי לתאר את האהבה חסרת הגבולות, את הנאמנות וההתמסרות של שכם לדינה. בפועל זה משתמש המקרא בתארו את הזוגיות האולטימטיבית: "על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית,ב, כד). הפועל ד.ב.ק. מבטא אהבה שהיא מעל לשיקול התועלתי, הוא מתאר את המשיכה המסתורית בין שני איש ואשה ואת ונכונותם לעשות הרבה מעבר לשיקול הדעת הרציונלי למען אהבתם. גם בתיאור נאמנותה העיקשת והבלתי מובנת של רות ההולכת עם נעמי למרות ניסיונותיה של האחרונה להניא אותה ואת ערפה מהחלטה זו בכל דרך אפשרית, אומר הכתוב "ורות דבקה בה"
שכם אשר קודם פעל על פי מראה עיניו בלבד, עובר תהליך נפשי עמוק, הוא דבק עתה בדינה, אוהב אותה ויוצא למסע סליחה, ריצוי ופיצוי על המעשה אשר עולל לה וככתוב "וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ".
לאורך כל המשכו של הסיפור מתגלה לנו שכם כמי שמוכן לשאת בכל אשר יושת עליו למען יזכה בדינה בדרך חוקית ומכובדת, למען יוכל לתקן את המעוות. "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה" (ראו את החוק המקראי בעניין נערה שאינה מאורסת ונאנסה. במקרה כזה חובה על האונס לקחתה לו לאשה "תחת אשר ענה" ואינו יכול לגרשה כל ימי חייו, דברים כב, כח-כט).
שכם יוצא לבקש את הנערה מיעקב אביה יחד עם אביו נשיא החיוי. הם מוכנים לראות בנישואים הללו אות לברית בין העיר שכם לבין משפחת יעקב הזרה בכנען, שכם מדגיש אף כי יעמדו בכל מוהר אשר יושת עליהם, הוא מוכן לכל תנאי אפילו לפגיעה באבר בו חטא וחילל את כבודה של דינה. ככתוב: "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב".
מי שבראשית הפרק מצטייר כגס רוח ואלים, מתגלה בהמשכו כמי שמוכן לעשות הכל למען תיקון מעשהו. התאווה נתחלפה לו באהבה כנה, אהבה שיש עמה גם הקרבה ונתינה לא רק לקיחה.
אם נסיט מבטנו לסיפור אמנון ותמר המתרחש בארמון המלך דוד נראה כי המקרא משתמש בפעלים דומים כדי לתאר את סיפורם. פרק יג בשמ"ב נפתח במילים: "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָאַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: אמנון אוהב את אחותו היפה תמר (שהיא בת לאותו אב, אך מאם אחרת), אך היא אסורה לו. "וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשֹוֹת לָהּ מְאוּמָה". מצוקתו לא אורכת זמן רב. רעו של אמנון, יונדב, מציע לו לעשות עצמו כחולה ולבקש מאביו המלך אשר יבוא לבקרו במיטת חוליו לביבות נוסח תמר אחותו. "תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ".
דוד נופל בפח שטומן לו בנו הבכור ואף תמר בתמימותה נכנסת לגוב האריות ולא מרגישה בעיניו של אמנון החומדות את גופה וזוממות להשיגה. "וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָושׁ {וַתָּלָשׁ} וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת". המלכודת הולכת וסוגרת עליה כאשר קורא אמנון: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי" והיא נשארת לבדה. אך תמר בתמימותה עדיין לא שומעת את אותות האזהרה. כאשר אמנון מבקש לאכול מידה "הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ" והיא מביאה לו לחדרו: "וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל", היא עדיין לא קוראת את הסימנים (כמו בהרבה סיפורי אונס בתוך המשפחה המתרחשים גם בימינו) ואז "וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי".
תמר מסרבת ומגייסת את כל הנימוקים האפשריים. "אל אחי" היא פונה אל רגש החיבה הבסיסי בין אח לאחות, "אַל תְּעַנֵּנִי" היא מוסיפה בשם האהבה, ואף מזכירה לו כי במעשה זה הוא חורג מכל המקובל במורשת התרבותית של העם שאותו הוא רוצה להנהיג ביום מן הימים: "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת".
ושוב היא חוזרת ומדגישה אם אינך חושב עלי ("וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי"?!) חשוב על עצמך, "וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל"!
"כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" אמרו בני יעקב ודרשו מתושבי שכם לבצע בבשרם את אות הברית, למול את בשרם. אנשי העיר שכם כשבראשם שכם ואביו חמור עשו את הנדרש מהם, ואם כך של מי היא החרפה? בסיפור אמנון ותמר היא מבקשת מאמנון 'עצור!' כי אם לא "אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי"?! ובסופו של דבר חרפתו של מי נשארה מונצחת בכתובים לעולמי עולמים? חרפת מעשהו של אמנון.
אכן סיפור דינה מהדהד ברקע. אלא שהפעם לא בני יעקב השבים מן השדה כועסים ואומרים "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" אלא הפעם תמר היא זו האומרת לאחיה, אמנון בן דוד, כמעט באותן מילים קדומות ונוקבות "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת". אך צעקתה לא נשמעת.
כשכל הטיעונים הללו אינם משכנעים את אמנון להרפות מאחיזתו בה, היא שולפת את קלף הדחייה האחרון שנותר לה: "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ". האם באמת היה בידי המלך להתיר איסור עריות מסוג זה? או שזוהי דחייה ב"קש" שכל מטרתה להרוויח זמן, לא נדע, אם כי אני נוטה לאפשרות השנייה. בדבר אחד לא יהיה לנו הקוראים ספק: אמנון לא הקשיב לקול המצפון, לקול הרגש או האהבה "וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָוַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ". "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה" רומז למאבק הפיזי שהיה ביניהם. תמר לא רק נאבקה בו מילולית אלא גם ניסתה לדחותו מעליה, אך ללא הועיל. שוב מופיע הפועל וַיְעַנֶּהָ כהיפוך לתחינתה ""אַל תְּעַנֵּנִי",ואף המושא הישיר "אֹתָהּ"לצד הפועל"וַיִּשְׁכַּב". תמר כדינה אינה אלא אובייקט מיני, אישיותה ורצונותיה נמחקים בפני תאוותו של אמנון.
עד כאן שני סיפורי אונס קשים, אלא שהתנהגותם של שני הגברים לאחר מעשה האונס שונה לחלוטין. אמנון שבראשית הפרק מתואר כמי שאהב את תמר מתגלה כמי ש"משתמש וזורק". המקרא מתאר מה היו רגשותיו אחרי האונס. "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ"
הוא מבקש לסלקה מחייו לאחר שביצע בה זממו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" וכאשר תמר מתחננת ואומרת לו תגובתך עתה קשה לי ממעשה האונס, תן לי לפחות חסות, קח אחריות על מעשך ואל תזרוק אותי לרחוב "אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי" הוא אטום מלשמוע לה. הוא אכול שנאה עצמית המתגלמת בשנאה למושא חטאו . אמנון לא עובר מן השלב האגוצנטרי לשלב האלטרואיסטי, הוא לא לוקח אחריות על מעשהו ובודאי שלא מתאהב בתמר התאהבות מעודנת ומעניקה. המקרא מדגיש כי הוא שונא אותה "שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד" ו"כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ". האם הייתה זו אהבה לתמר, אנו מתחילים לפקפק ? שמא כל "אהבתו" לא הייתה אלא אהבה עצמית, עיסוק אובססיבי בתשוקותיו ללא מעצור וללא ביקורת עצמית. האם אמנון ראה אי-פעם את תמר עצמה באמת? דומה שהתשובה שלילית.
תמר המתחננת על גופה הקרוע וכבודה הרמוס מסולקת באופן חד משמעי מחייו של אמנון. "וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ". אין לה שם היא "זאת". היא לא אישה יפה ואהובה, היא אובייקט מעורר גועל, גועל של האנס החוטא מעצמו. מאיסתו של אמנון את תמר הינה בלתי רציונלית. לא רק שהוא משלח אותה החוצה הוא אף נועל הדלת אחריה כאילו היא תעז לשוב ולהיכנס מהדלת שנסגרה בטריקה אחריה.
לתמר לא נותר דבר. היא אוספת את חרפתה והולכת קרועת "כְּתֹנֶת פַּסִּים", אות לכבודה ובתוליה שנרמסו ברחובה של בירת ישראל "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה".
אם שכם הוא דוגמא למי שהפך תאוותו לאהבה הרי אמנון הוא דוגמא למי שאהבתו התגלתה כשנאה. שכם הוא אות ומופת לחוטא שלוקח אחריות על מעשהו ואמנון הוא סמל לחוטא שאינו מוכן להתמודד עם מעשהו. הוא מסלק את אותות הפשע מחדרו וכביכול לא היה המעשה ולא נברא. האמנם?
צדק ספורנו באמירתו התמציתית כי התנהגותו של שכם "הפך באמנון לתמר אחר ששכב אותה". התנהגות שכם הייתה יכולה להוות דוגמא למורכבות אנושית, לעוצמת האהבה ואולי אף לתיקון אפשרי של הנורא מכל. אך כאן נכנסים לסיפורינו אחי דינה חמומי המוח וקוטעים את סיפור התיקון והמחילה באיבו ואנו לעולם לא נדע האם לא הפסדנו את התיקון הגדול של ספר בראשית.
