תעוזה נשית: כיבוש היצר או תעוזה פורצת גבולות
עיון במדרשי ברוריה אשת ר' מאיר
האם כיבוש היצר הוא אבן הבוחן היחידה לגבורה? התנהגותה של ברוריה בסיפור על מות בניה היא דוגמה מופלאה לכיבוש היצר, אבל גם לגבורה מסוג אחר
לקראת חג החנוכה, העמוס סיפורי גבורה גבריים בשדה הקרב, בחרתי לפתוח דיון אחר במושג הגבורה. את שאלת "איזוהי גיבורה?" אבחן דרך דמותה של ברוריה אשת ר' מאיר, כפי שהיא עולה מהסיפור המפורסם על מות שני בניה בעיצומה של שבת. דומה שקריאה חוזרת בסיפור זה עשויה להעניק תובנות חדשות בנוגע לתכונת הגבורה ולהאיר באור אחר את דמותה של ברוריה, האם השכולה:
מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן?
הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו המאכל ואכל.
לאחר שבירך אמרה לו: רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?
אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו.
מה עשתה? תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה.
התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבאי רבאי, בני כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן!
באותה שעה אמרה לו: ר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפקדון לרבו?
כך אמר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".
(מדרש משלי, פרשה לא)
במה, אם כך, זכתה ברוריה שהמדרש במשלי יבחר בסיפורה כדי להדגים מיהי "אשת החיל"? במה חילה וגבורתה?
קריאה ראשונה בסיפור מעלה בפנינו אשה כנועה המקבלת עליה את הדין. גבורתה של ברוריה מתבטאת ביכולתה בשעה קשה כזו לחשוב על איסורי וגבולי ההלכה (איסור אבלות בשבת) ובכוחה לדחות את כאב אובדנה כאם מפני כאבו של אישהּ, אבי הבנים. היא מעלימה את צערה, זעקתה ואבלה כדי לאפשר לר' מאיר לסיים את השבת כהלכתה. באופן סמלי איפוקה מתבטא בכיסוי בניה הנפטרים "הניחה שניהם על המיטה ופרשה סדין עליהם". היא פורשת גם סדין על רגשותיה. על יגונה וכאבה הנורא. וזוהי גבורתה.
"אֵיזֶהוּ גִבּוֹר"? שואל בן זומא (פרקי אבות, פרק ד' משנה א') ועונה "הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". ומי לנו מושלת ברוחה יותר מברוריה? היא מכסה את בניה המוטלים מתים לפניה, מחכה לאישהּ עד שיחזור מבית המדרש, מעלימה את האמת בתשובתה לשאלתו הראשונה: "היכן שני בני"? מגישה לו כוס של הבדלה, עונה 'אמן' לברכת הבדלתו ושוב כובשת יצרה ונמנעת ממענה ישיר לשאלת "היכן שני בני"? השנייה, מאכילה אתו, מכינה אותו לקבלת הדין על ידי משל הפיקדון ורק אז: "תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה".
ברוריה מקריבה את רגשותיה (שימו לב לפועל החוזר במהלך הסיפור: "הקריבה לפניו המאכל", "הקריבה אותו למיטה"), היא בולמת זעקתה – ואכן אין אריכות אפיים ("אֶרֶךְ אַפַּיִם") גדולה יותר וקשה לתאר שליטה ברוח "(וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ") מלאה מזו.
ברוריה דואגת כ"אשת חיל" להכין את ר' מאיר לפני חשיפת האסון. היא דואגת לנחמו ולצערה, כמו, אין כלל מקום. על פי קריאה זו אכן גבורתה של ברוריה פירושה איפוק ושליטה. אין ספק, ברוריה קורצה מחומרים מהם עשויים גיבוריו של בן זומא.
אך אינני רוצה להסתפק בקריאה זו. אפשר לקרוא גם על גבורה מסוג אחר בסיפור שלפנינו. אכן ברוריה נתנה בדבריה כוח לר' מאיר לשאת את האסון הפתאומי. היא מעניקה משמעות דתית לקבלת הדין: המשמעות של החזרת הפיקדון לבעליו. כביכול אומרת ברוריה לאשהּ: מותם של בננו הוא תוצאת מעשיו של בעל הפיקדון ובמערך יחסים כזה של אדון כל חי המפקיד באופן זמני את בניו אצלנו, עלינו לקבל את לקיחתם של הבנים והחזרתם לבעל הפיקדון. ר' מאיר אכן בולע דמעותיו,למרות החושך שירד עליו עם הסרת הסדין (ר' מאיר אינו מואר יותר מאורתלמודם של בניו "שהיו מאירין פני בתורתן"), נענה לדרישת ברוריה ומחזיר את הפיקדון. הוא מוצא בסדר שהשיבה ברוריה לעולם, שנראה עד לפני רגע שרירותי כל כך, נחמה "ונתיישבה דעתו".
אך מה עם ברוריה? האם נתיישבה דעתה? דומה שבקריאה שנייה אנו שומעים את זעקתה, את מיאונה לקבל תנחומים ואת דחיית הסבר שהציעה לבעלה: "ר' מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפיקדון?!"
מבעד לתשובתה אנו גם שומעים את כעסה. "לא כך אמרת לי…"? אתה אמרת אבל אני "חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו". במדורו "אגדתא" ("אל מול החידלון", "מקור ראשון", כד' אדר תשס"ו 24.3.2006) כותב שמוליק פאוסט:
'על רבי מאיר אכן פועל הפתרון הזה (תפיסת הפיקדון) כמטה קסם, כשהוא מבין ומפנים את שאלתה הרטורית של אשתו הוא מיד מתנחם ומצדיק עליו את הדין "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אך האישה … משכילה אמנם להוביל את בעלה לפתרון הרצוי כדי לנחמו וכדי שתתיישב דעתו, אבל היא עצמה נותרת כנראה בלא תשובה ובלא נחמה. כשהשיב לה רבי מאיר על שאלתה התמימה כביכול בשאלה, ענתה לו היא, שלולא תשובתך – שיש להשיב פיקדון למפקיד – אני לא הייתי מוכנה להחזיר! בלא לתת לו שהות לעמוד על פשר תשובתה המוזרה, היא מיד נוטלת אותו בידה ומובילה אותו לעליית הגג. אחרי שנגלה לעיניו המחזה הנורא שוב אין הוא זוכר את תשובתה, אבל אנו נותרים עם תגובתה המרירה הממאנת להשלים עם תפיסת הבנים כפיקדון'.
מבט זה על הסיפור, מעורר מחשבות אחרות על ברוריה ואולי אף על מושג 'אשת חיל' שנתווסף לשמה. אולי להעיז פנים כלפי שמיא על מותו של בן בטרם עת ועם זאת להמשיך ולחיות בעולם אמוני תוך המשך המחויבות הדתית – זו הגבורה בהי"א הידיעה?! ברוריה אינה מוכנה להחזיר את הפיקדון לבעליו. ההסבר שסיפקה לאשה איננו מספק עבורה.ּ "לא הייתי נותנת אצלו"! היא זועקת. עולם בו ילדים מתים לפני הוריהם אינו עולם שאפשר להשלים אתו. אבל גבורה אמיתית היא היכולת להמשיך לחיות עם הזעקה הגדולה בלי להשתיקה בהסבר כזה או אחר שלאמתו של דבר איננו יכול להניח את הדעת ולרפא את העדר. להמשיך לחיות בעולם דתי גם אם לא הכול מובן עד תום – לכך יש צורך בתעצומות נפש אדירות. היטיב לתאר חוויה קיומית קשה זו פרופ' הרב דוד הרטמן בספרו מסיני לציון:פיסקה רגילה
'ברוך דיין אמת' – על שמועות רעות – לא מתכוון לכך שמותו של ילד אהוב הינו פועל יוצא מתוכנית אלוקית שרק האל יודע מדוע צודקת ונכונה היא. לא כן, ברכה זו פרושה הבלעדי הוא, כי למרות הכאב מכריע האדם להמשיך בחיי הברית … לא הכל נדרש להיות בר הסבר לשם אמונה בברית. אנו מקבלים את העולם הנוהג כמנהגו כאותו עולם שניתן לנו לחיות את חיינו הקצרים, ואשר בו עלינו להכריע אם לחיות או לא לחיות על פי ברית התורה. (שם, עמ' 293).
להאמין, למרות הכאב שאין לא מוצא; להמשיך ולתפקד במערכת תובענית של ציוויים דתיים, גם כשהפצע איננו מגליד בעזרת פרשנות כזו או אחרת – זוהי גבורה.
