בפרק 'חלק' האגדי ממסכת סנהדרין, מופיע קובץ גדול של אגדות המרחיבות את ידיעותינו על אודות רשעתם של אנשי סדום, מיסיהם המשונים, דיניהם המעוותים ודרכי הכנסת האורחים שלהם לסד עינויים. האגדה האחרונה בקובץ מספרת, בהקשר אותם 'דיני צדקה', את סיפורה המחריד של "ההיא רביתא" (נערה), המתגלגל לאורך מדרשי חז"ל.
לחם, ריבה ודבש
היתה ריבה אחת,
שהיתה מוציאה לחם לעניים בתוך כד.
נתגלה הדבר.
משחוה בדבש והעמידוה על גג החומה,
באו צרעות ואכלוה.
וזהו שנאמר: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמרה כי רבה".
אמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה.
(מסכת סנהדרין, דף ק"ט עמוד ב'. מארמית)
גירסה אחרת של חכמים לסיפור חטאי סדום מופיעה במדרש קדום, המזקק את תמצית רשעתם של אנשי סדום לכדי הסיפור הבא:
אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק, דינה שלנערה אינו מניח אותי לשתוק.
מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן העין,
אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות?
אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו למות.
מה עשת(ה)? מילאה את הכד קמח והחליפתו,
נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו.
כיון שהרגישו בה, נטלוה ושרפוה.
אמר הקב"ה: דינה שלנערה אינו מניח אותי לשתוק.
הדא הוא דכתיב – הכצעקתם אינו אומר, אלא "הכצעקתה" – שלנערה.
(בראשית רבה, פרשה מט)
מן המקורות הנ"ל נרקחה האגדה בחיבור המלוקט והמאוחר 'מדרש אגדה', שהוציא לאור שלמה בובר (גרסה דומה מופיעה במדרש המאוחר 'פרקי דרבי אליעזר'):
פעם אחת היה שם עני והיה מת ברעב,
והיתה בת לוט ושמה כלה,
והיתה הולכת לשאוב מים,
והיתה משימה פת בכדה ונותנת לאותו עני,
אמרו אנשי סדום מאין הוא חי זה העני?
בדקו בדברים והבינו…
ומה עשו? הלכו והפשיטוה וטשוה דבש,
והיו הדבורים והזבובים אוכלים את הדבש ונושכין אותה עד שהמיתוה,
ולכך אמר: "עשו כלה".
כי לעולם חסדוֹם
כל הגרסאות הללו הן סיפורים דרשניים. כלומר, הסיפור שהן מספרות בא כדי לדרוש את הפסוקים. הפסוקים הנדרשים על ידי חכמים באמצעות הסיפור, לגרסאותיו השונות, הם אלה:
וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.
אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה (בראשית י"ח, כ-כא).
השאלה היא כמובן מה קשה, או מה חסר היה לחכמים בפסוקים אלה, שבחרו להרחיבם על ידי סיפורי הנערות שלפנינו ובסיפורים אחרים?
הפסוק מכליל את כל אנשי סדום כחוטאים, ומתאר במקביל את זעקת העשוקים של סדום. אך אם אנשי סדום רשעים כולם, מיהי סדום זו הסובלת תחת ידם שזעקתה עולה השמיימה? יתרה מכך, הדברים עד כדי כך אינם ברורים, שהקב"ה מודיע שעליו 'לרדת ולראות' ולברר מה קורה שם בדיוק. על מה הצעקה. האם כולם "עשו" – כולם פשעו – ויעשה בהם "כלה", אם לא.
כדי לענות על השאלה הזאת ישעו חכמים מכאן והלאה את כל קונוונציות הקריאה המקובלות ויקראו את הפסוק מילולית, מילה במילה. מילה ייחודית, מיותרת לכאורה, תיתפס מיד כקצהו של רמז שיש בו כדי לענות על החידה, ותידרש לאלתר. הם מניחים אפוא הצידה את המטפורה המקובלת, שלפיה העיר היא זו שזועקת את זעקתה, ומתמקדים בפן המילולי ובאדם הפרטי. מי הזועקת? זו, שעינוייה כה אכזריים ומטריפים את הדעת שזעקתה קורעת את השמים; ומי היא זו, אותה זעקה כי-רבה? הנה לנו מילה יתרה, מרמזת – זו זעקת הריבה (הנערה), דורש רב את המילה "רבה". זאת תשובת התלמוד.
בד בבד עם הדרשנות המילולית של מילות הפסוק, שנועדה לענות על הקושי הפרשני, משלימים חכמים עבורנו פערי ידע. אזכורה הראשון של סדום: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, יג), אינו מספק אינפורמציה על רשעתה. גם הפסוקים שלנו אינם מוסיפים מידע של ממש. כדי לחלץ את פרטי המידע החסרים אין לחכמים אלא מילות הפסוקים שלפניהם ודמיונם היוצר.
בפסוק הבא, מופיעה המילה "הכצעקתה". צעקתה של מי? שואלים חכמים ומספרים את סיפורה של הנערה שהוציאוה לשריפה בעוון מתן קמח לחברתה. הנערה החולנית, העומדת למות, מספרת: "כלו מזונותינו וכבר אנו למות". זו אסוציאציה מדרשית למילה 'כלה' שבפסוק. בני סדום יעדיפו לראותה מתה וכלה מן העולם ולא יאפשרו לחברתה לגמול עמה חסד. דינה של הנערה הוא הגורם המניע את הקב"ה לפעולה. זאת תשובת חכמי המדרש.
מיניה וביה עונה הדרשן לשאלה נוספת – מה ראה הקב"ה לרדת לסדום ולהענישה דווקא עכשיו? איני יכול עוד לשתוק, אומר הא-ל הנדרש. גם אם רציתי לתת לעולם להתנהל בכוחות עצמו לאחר המבול, לאפשר לבני האדם בחירה חופשית, הרי זעקתה של הנערה אינה מאפשרת לעמוד מנגד ומכריחה לרדת אל העולם ולעשות בו סדר מחודש.
עלילוט חזליות
מדוע מתמקדות עלילות הסיפורים בנערות דווקא? חכמים, כפי שראינו, נתלים במילים 'זעקת', 'רבה' ו'צעקתה', הנאמרות בנקבה בלשון יחיד. 'מדרש אגדה' המאוחר, שאולי שאב את דרשותיו ממקור קדום, עושה שימוש אחר במילה 'כלה'. הוא בוחר בה לשם נשי, שאותו הוא מעניק לנערה המיוסרת. כך הוא דורש מילה נקבית נוספת בפסוק, שהוראתה הפשוטה היא לשון כליון. בעזרת טכניקה של עיבוי משמעות כורך הדרשן את קונוטציית המוות בשמה הפרטי של הנערה הרצוחה.
המדרש המאוחר עושה יותר מאשר לעבות את משמעות המילה 'כלה' ולהעניק שם לנערה האנונימית. הוא מזהה את הנערה כבתו של לוט. זיהוי זה מפנה את מבטנו למקור אחר על מעשיהם של אנשי סדום, מקור המידע היחיד – פרשיית ביקור המלאכים בבית לוט.
כאן לראשונה, ולאחרונה, אנו פוגשים במקרא מפורש על אודות אנשי סדום: "טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על-הבית מנער ועד-זקן כל-העם מקצה" (בראשית יט, ד). 'כל העם', כל אנשי העיר הם רשעים אפוא, ומי הם אלה שעליהם מושת הרשע הזה? אורחים המזדמנים לעיר ובני משפחת לוט, או מוטב – בנותיו. כאן מסתמנת אפוא תשובה לשאלת הזעקה. בניסיון להגן על אורחיו מציע לוט: "הנה-נא לי שתי בנות אשר לא-ידעו איש אוציאה-נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם". אלו אם כן הנערות המסכנות שמהן שאבו יוצרי הדרשות את דמויותיהן של נערות סדום.
שילובה של הקריאה המילולית בפסוקים, המחלצת מהם רמזי מידע באמצעות המילים שנאמרו בלשון נקבה, עם בנות לוט הקונקרטיות מהסיפור היחיד המגלה מעט מפועלם של אנשי העיר – יצר כנראה בדמיונם של חכמים את הסיפורים שגיבורותיהם הן נערות החסד.
כדים וחסדים
סיפורים דרשניים אלה אינם ניצבים לבדם. בראשית דברינו הזכרנו את הסוגיה הבבלית, המביאה רצף של סיפורים שכולם מתארים בפרוטרוט את חוקיה ותקנותיה של סדום. ללמדנו שלא מקרה לפנינו, אלא מערכת שיטתית ומוסדרת של רוע צרוף.
המוטיב החוזר בכל גרסאות סיפורי הנערות שראינו, הוא נערה הגומלת חסד באמצעות כד. מוטיב המתלכד עם דמותו של עבד אברהם, כפי שהיא מופיעה בסיפור פגישתו עם הנערה רבקה: "והנה רבקה יצאת… והנערה טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה [הדהוד של בנות לוט?]… ותורד כדה על-ידה ותשקהו" (בראשית כד, טז-יח). מעניין שבכמה מסיפורי הסוגיה הבבלית נבחר אליעזר עבד אברהם כגיבור הראשי, הנקלע לסדום ומתנסה בשן ועין בדרכי הכנסת האורחים, הצדקה והמשפט המיוחדות להם.
בסיפור המקראי, אברהם שולח את עבדו הרחק מסביבת מגוריו הרעה והחטאה למצוא כלה לבנו. שם, בניכר, פוגש העבד בחסד בהתגלמותו – נערה השואבת מים בכדה וגומלת באמצעותו חסד ללא גבול; שם גם זוכה העבד להכנסת אורחים ולסעודת מלכים. ניגוד מוחלט לעלילות אליעזר בסדום המסופרות בתלמוד. אברהם, מלמד הזכות על צדיקי סדום שאינם, הוא דמות משמעותית בזיקה שבין רשעת סדום למעשי צדקה וחסד.
חכמים, בבואם לדרוש את הפסוקים, משלחים מבט פנורמי על הפסוקים מסביב (פרשיית בנות לוט), במקביל למבט החודר מילולית לקרבם של הפסוקים הנדרשים. נשים לב לפסוק חשוב נוסף המטרים את צמד הפסוקים שבהם עסקנו. הפסוק מדבר באברהם ומהווה פתיחה משמעותית לפסוקי סדום: "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו" (יח, יט). חכמים, נבוכים משתיקת הכתוב בעניין סדום, משלימים כנראה את ידיעותיהם מדרכם של אברהם ובני ביתו, על דרך הניגוד: מה אלה עושים צדקה ומשפט על פי 'דרך ה" – אף אלה עושים 'צדקה ומשפט', על פי דרכם המעוותת, הרשעה והחטאה. אולי לפסוק זה מגיבה מחרוזת הסיפורים במסכת סנהדרין על עיוותי הדין ודרכי ה'צדקה' של אנשי סדום.
כדין וחסדין
חכמים אינם מתארים חברה רעה האדישה למצוקות הסובלים. הם מתארים חברה מרושעת, המבקשת להתחכם. חברה הנוהגת כאילו היתה חברה מתוקנת בעלת חוקים, דינים ומיסים, ובעלת הלכות הכנסת אורחים וצדקה לעניים. אלא שכל אחת מהתקנות הללו עוותה וסורסה כך שתוכל האכזריות האנושית להרים פניה ולחגוג. פיתוח גרוטסקי ומעוות זה של מערכת הדין הוא צדו השני של החשש גם מן הדין המתוקן עצמו. כשחברה כחברת החכמים, שכל עולמה מושתת על הדין וכל עיסוקה בקביעת פרטי ההלכות והדינים, מייצרת מראה מעוותת של חברה מבוססת-דין ומשיתה אותה על סדום הרשעה, קשה להימלט מהמשמעות הרחבה שהיא דורשת אל כל חברה שוחרת דין ומשפט. כי מעבר לכל דין ישנו הצדק, ומעבר לכל משפט – הצדקה והחסד. רק כך אפשר להבין את דבריו הקשים של רבי יוחנן במקום אחר: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא, דף ל', ע"ב)
