שאלת הכסף והזהב, שלקחו בני ישראל מהמצרים, טרם צאתם מארץ מצרים, הטרידה רבות את ישראל ואת שונאי ישראל לאורך השנים. מהסיפור אכן משתמע שבני ישראל קבלו משכניהם המצרים זהב וכסף, לכאורה בהשאלה, אך הרכוש לא הוחזר למצרים מעולם.
אין זה המעשה המכוער היחידי המיוחס לבני ישראל או לאחד מאבותינו או מנהיגינו אך הפעם נראה שהיוזמה באה מלמעלה, מהקב"ה ולאו דווקא מלמטה, מבני ישראל. נראה, שיציאת בני ישראל ברכוש גדול, היא חלק מסיפור יציאת מצרים ומלקחו. הבשורה על כך מופיעה בסיפור הסנה (שמ' ג' 22-21), וחוזרת ומופיעה פעמיים נוספות בהמשך הסיפור (שמ' י"א 3-2; י"ב 35). יותר מכך, כבר בנבואה העתיקה שניתנת לאברהם בברית בין הבתרים מובטח לו שבניו יצאו ברכוש גדול, בעוד שם הארץ בה ישועבדו נשאר מעורפל – "ארץ לא להם" (ברא' ט"ו 14-13).
חז"ל הגיבו להאשמה במספר פירושים אפולוגטיים. היו שהסבירו שאין פירושה של "השאילה" לקיחה על מנת להחזיר אלא מתנה או מענק. כבר "ספר היובלים" ראה בזהב שכר על העבודה שעבדו בני ישראל. בהמשך השתכלל רעיון זה ומגיע לשיאו בסיפור גביהא בן פסיסא שבפולמוס מול אלכסנדר מוקדון דורש החזר על כל שנות העבדות במצרים (סנה' צ"א ע"א). מדרשים אחרים דחו כל צורך בהתנצלות וראו בלקיחת הזהב מצווה מפורשת שהכל לקחו בה חלק, אפילו משה ואהרון.
אני מבקש להדגיש בדבריי שתי נקודות. הראשונה היא הקשר בין סיפורנו למצוות ההענקה לעבד עברי. כידוע חוק העבד בספר שמות הביא למהפכה כאשר קצב את זמן העבדות לשש שנים. ספר דברים, הלך צעד משמעותי קדימה, כשציווה להעניק לעבד עם שחרורו מפרות עבודתו: "מגרנך ומיקבך". התורה מדגישה שהעבד עבדך שש שנים, שהם משנה שכר שכיר, כלומר כפול משנות עבודתו של שכיר העובד שלוש שנים. כמו ששכיר מקבל שכר בעבודתו, כך ראוי לשלם גם לעבד. סיפורם של בני ישראל, שעבדו את המצרים בפרך ויצאו ברכוש גדול צריך אפוא לשמש דוגמה לישראלי שמשחרר את עבדו. שעבוד מצרים מהווה חלק חשוב מהנרטיב הישראלי והנמקה למצוות רבות. כאן, במצוות ההענקה לעבד המשוחרר הקשר מודגש: כפי שאנו לא יצאנו ריקם, כך אסור לנו להתעלם מהשכבות החלשות שנסמכות עלינו ולהוציאם ריקם. ביטויים ייחודיים מקשרים ספרותית את שתי הפרשיות ומציבים לפנינו רף מוסרי; להתייחס אל הגֵר טוב ממה שהתייחסו אלינו כשהיינו אנו גרים.
נקודה שנייה עולה במיוחד מאחד מהמקורות העוסקים בסיפור: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמ' י"א 3-2). הפסוקים מתארים יחסי שכנות טובים בין האנשים הישראלים והמצריים – "אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ", שהביאו את המצרים להעניק מתנות לישראלים. כאן גורם ההערמה נעלם ובמקומו מודגשים יחסי רעות תמימים ואולי אף הערצה כלפי הישראלים, כלפי משה מנהיגם וכלפי מה שהם מייצגים. האם לפנינו מסר חדש? המצייר את המצרים כבני אדם, כשכנים טובים ולא כמפלצות ששעבדו את אבותינו והשליכו את בניהם ליאור? אם אנו צודקים בהנחה זו הרי שניתן לחזק אותה מצו מפתיע נוסף: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דב' כ"ג 8).
שתי גישות מתפתחות אפוא בתורה ליחס למצרים לאחר היציאה ממצרים. גישה אחת תבקש לנתק עמם כל מגע, לא לסחור עמם, לא לחזור בדרך מצרים ולא לראותם עד עולם. גישה אחרת תנסה לטפח נורמליזציה ביחס אל המצרים, למנוע דמוניזציה של המשעבד ולהציג את העבר באופן מורכב.
הנה הפרשה המביכה לכאורה, של גזילת הזהב מהמצרים מקבלת פשר חדש; אם בדרישה חד-משמעית לפצות את השכיר, העבד או הגר, ואם בהצעה שלא להביט אחורה בזעם, להתבונן גם באורות שבין הצללים ולשפוט את היריב באופן מורכב.
