שומע קול שופר/ יוסקה אחיטוב


אחד הדימויים של הקב"ה שנרבה להשתמש בו בתפילותינו בראש השנה, שבהן נשלב גם תקיעה בשופר הוא, "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך". על הקב"ה עצמו נאמר כביכול ש"ה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן". וכן אנו אומרים עליו שהוא "מבין מאזין מביט ומקשיב לקול תקיעתנו ותקבל ברחמים וברצון סדר מלכויותינו" וכיו"ב. בעוד שאת קול השופר הקב"ה מבין ומאזין, הרי שאת "סדר מלכויותינו" אנו מבקשים ממנו שיקבל מאתנו. וכידוע, בתורה יש מצווה מפורשת רק על התקיעה ולא על התפילה.
התקיעה היא חסרת מילים, אין לה פשר עיוני הניתן לניסוח מילולי, אבל יש בה על פי חז"ל ביטוי לרגש, ללב נשבר, ליבבה או ליללה, לגניחה ולאנחה. והקב"ה הקרוב לנשברי לב מאזין לקול תרועה. גם בני ישראל במצרים רק נאנחו מן העבודה הקשה בחומר ובלבנים והקב"ה שמע אותה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה". גם הגר היתום והאלמנה אינם צריכים למתווכים, ואינם צריכים לנסח את מצוקותיהם. הקב"ה שומע את קולם ומאזין ללבותיהם השבורים.
קול השופר הוא זיכרון תרועה. ההיזכרות היא פסיבית, מתרחשת מעצמה כמו השמיעה וההאזנה. מה שאין כן ביחס לתפילה, ל"סדר מלכויותינו", שעליה אנו מבקשים מהקב"ה שהיא תתקבל לפניו. בראש השנה "זכר כל המעשים לפניך בא", הזֵכר עולה מעצמו, כמו בקורבנות "ריח ניחוח אזכרתה לה'". הד של זֵכר לריח טמון גם בפסוק בשיר השירים: "נזכירה דודיך מיין". או "זכרו כיין לבנון".
תקיעת השופר מעלה לפניו יתברך את זכרוננו, את כלל הווייתנו, וכאמור, ללא מילים וללא הגדרות ספציפיות. "כי זכר כל היצורים לפניך בא", ובכוחו של השופר לפתוח את שערי השמים ולהביא את זכרוננו, את ריח ניחוחנו, את הווייתנו לפניו יתברך.
הרמב"ם, הבליט במורה נבוכים א, לט, את הפרובלמטיקה הטמונה בשיח מילולי כלפי הקב"ה ואת המידה של האשלייה שיש, כביכול, בכוחו של אדם באשר הוא אדם לשבח ולברך את הקב"ה ולייחס לו פעילויות הדומות לפעילויות האנושיות, וסיכם את עמדתו זו בהעדפה ברורה של הדומיה, בבחינת "לך דמיה תהלה" (תהלים סה,ב). את השיח המילולי של התפילה על כל מרכיביה ראה כצורך הכרחי בלתי נמנע של האדם שאין להפריז בו בתוספת של שבחים ושל פיוטים. לשיטתו מן הסתם, תקיעת השופר יכולה להלום את הכמיהה האנושית לאל חי ואת עצם העמידה לפניו, יותר מאשר התפילה.

ואף על פי כן, כאמור, אין ביכולתנו כבני אדם להימנע מניסוח מילולי של שבחי הקב"ה, כמו גם לא להימנע מניסוח מפורט של צרכינו הקיומיים ומשטיחת בקשותינו לפניו יתברך. התורה עצמה וחז"ל הציעו את דרך התפילה, וניתן להתייחס אליו כביטוי למצב האנושי המודע לגבולותיו ובו זמנית מודע לנוכחות של מה שמעבר לגבולותיו ולתלותו הקיומית בו.

אני מבקש להצביע כאן על היבט אחר נוסף של התפילה המיוחד והבולט דווקא בימים הנוראים. כוונתי לכוחן של מילות התפילות ושל השיח המילולי הכללי הנלווה אליהן, לברוא לשעה עולם מדומיין, וירטואלי, שממשותו החווייתית היא חזקה וכובשת, ומבחינה זאת לפחות, יש לה ערך מכונן של החווייה הדתית מעבר לימים הנוראים, והיא עשויה ללוות ולנתב את חיינו לכל אורך ימות השנה.

באופן כללי אפשר לומר זאת על כל חגי תשרי שאנחנו נתונים בהם בימים אלה. תקיעת השופר, התפילות והמנהגים השונים שאנו מבצעים בימים אלה, מצטרפים יחדיו לעיצוב אוירה ועולם וירטואלי השונה כל כך מהעולם היום יומי הרגיל שלנו. כביכול אנו עוברים בימים אלה לעולמות אחרים, שהם עולמות מדומיינים – ממשותם אינה נופלת מממשותו של עולם המציאות הריאלי שאותו עזבנו עם התקדש החגים ואליו נשוב לאחר שהם יחלפו. לא ניתן היה כלל להגיע לעולמות הללו ללא השיח המילולי, ללא התפילות וללא המנהגים השונים.
בזכותם מצויים כולנו בין שמים לארץ. בזכותם אנו פוקדים את בית דין של מעלה וחשים את אימת יום הדין, ואת נוראות מלכותו יתברך, ואת תרועת השופרות שמעלה את סף המתח שלנו לקראת גזר הדין ומשתיקה את קולם של המקטרגים. גם השטן עצמו איכשהו הוא מתגנב אל הווייתנו, ואנו נלחמים בו. בזכותם יכולים אנו לחוות את חוויית ההיטהרות והזיכוך, שתתגבר ותלך לקראת יום הכיפורים שיבוא עלינו לטובה, ולאחר מכן בחג הסוכות ניכנס כולנו – כאותה אמירה שנונה – בנעלינו ובמגפינו אל תחת כנפי השכינה המגינה עלינו וסוככת עלינו בהווה כבעבר, וכבעתיד. בלשון הבוטה של ימינו אפשר לומר שחגי תשרי מזמנים את כולנו להיות שותפים להפנינג אדיר, להצגה תיאטרלית אדירה שחוזרת על עצמה מידי שנה, שבו הבימה והשחקנים נתונים ואילו התפאורה נותרה במידה מסויימת בידי כל יחיד לצבוע אותה בצבעים אישיים משל עצמו, אם כבן ואם כעבד.

דימוי וירטואלי הזה לא בא ח"ו להכניס שום נימה של ציניות או זלזול. להיפך, הוא רציני ותהומי ו"נכון" ומעצב את חיינו הפנימיים לא פחות מכל תיאור אחר. הוא המעשיר את חיינו והוא המעניק את המשמעות לחיינו. יש רק להצטער על אלה שחסרים חוויות קדושה והתקדשות כאלה, והחיים שלהם מחולנים ולטעמי הרבה פחות עשירים ומרתקים.
עיקרה של השפה הדתית, של התפילה הוא בכוחה ליצור את האווירה האנושית הראויה ליכולת לעבוד את הקב"ה ולקיים את מצוותיו, ושהקשרים בין השפה הדתית ובין העולם הם קשרים ערכיים ולא קשרים עובדתיים.
גם מחוץ לעולם התפילה ידוע ומוכח כי האדם יכול ממש לברוא עולמות במו פיו ובמו דמיונו ולחיות בהם. בימים נוראים אלה עולמות אלה נבראים בהבל הפה של כולנו יחדיו, של הציבור כולו, של העם כולו.

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »