מכל פיוטי ראש השנה, אני בוחרת כל שנה מחדש באהבתי הגדולה, "ונתנה תוקף". אני מוצאת עצמי כל שנה מחכה למלך מלכי הפיוטים של היום, ל"ונתנה תוקף". אני שואלת עצמי שוב ושוב מה יש בתפילה העתיקה הזו שמרגש אותי ומפעים אותי כל כך מאז היותי ילדה קטנה.
בראשית, היה זה הסיפור המצמרר על ר' אמנון ממגנצה. אני בת שמונה, או אולי עשר, קוראת האותיות הזעירות בשולי דף הסידור, המספרות סיפור מופלא ומפחיד על זמנים ומקומות מרוחקים, על איש גיבור וענק רוח.
אחר-כך, אולי הייתה זו הדממה הכבדה שהשתררה בבית כנסת של ילדותי, לפני שהחזן פתח בניגון "אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו".
מאז אמצע שנות השבעים נוספה טראומת מלחמת יום כיפור המבקשת גם היא להידחק לבין דפי המחזור בעזרת הניגון המופלא של יאיר רוזנבלום. הניגון שהוא בו זמנית 'הכי ישראלי' וגם 'הכי יהודי'. הניגון שמפעים אותי בכל פעם מחדש.
מדוע הוא הפך להמנון ראש השנה ויום הכיפורים עבור אנשים חילוניים כדתיים בשנים האחרונות בארץ? מה מקור עוצמתו?
אני חושבת שאחד הדברים המופלאים בפיוט הזה נמצא במעבר הדרמטי באמצעו של השיר, מתחושת תלות מוחלטת באלוהים אל האמונה שבכל זאת אנו יכולים להשפיע על עולמנו.
המתפלל עובר לפתע פתאום ממצב תודעתי של אדם חסר-אונים הנשלט כל כולו על ידי כוח עליון לאופטימיות ואמון ביכולתו לשנות את מסלול הזרימה של החיים.
השיר נפתח בהצהרה על קדושת היום הנורא בו "יכּון בחסד כִּסאך/ ותשב עליו באמת". כבר בפתיחה זו מגיחה הכפילות: אלוהים יושב על 'כסא חסד' שיש בו ממידת הסלחנות לברואיו לצד תיאור אלוהים היושב 'באמת' בבית דין של מעלה, פותח את ספרי הזיכרונות של בני-האדם וכותב את גזר דינם. פמליה של מעלה דרוכה לקראת גזר הדין, והנה נשמעת תקיעת שופרו של המלך שהוא גם "דיין ומוכיח ויודע ועד" ולאחריו קול דממה דקה.
תמונת השופט חורץ הגורלות נעלמת אט, אט, והנה תמונה רכה יותר עולה לפנינו. אלוהים מתואר כרועה הבוחן את הכבשים שבצאנו ומחליט מה יהיה גורלה של כל כבשה, אך הרועה אינו רק דיין הוא גם מעין אב רחום המגן ודואג לצאן מרעיתו.
מתמונת הרועה הבוחן את עדריו אנו עוברים לכתיבת "גזר דינם" ולבית הדרמטי בשיר, המתאר את תחושת ההכרעה הגורלית.
"בראש השנה יכתבון/ וביום צום כיפור יחתמון
כמה יעברון וכמה יבראון/ מי יחיה ומי ימות ….
מי ישלו ומי יתיסר/ מי ירום ומי ישפל/ מי יעשיר ומי יעני"
ואז, פתאום, משתנה המנגינה המלנכולית, היבבנית, והחזן והקהל צועקים:
"ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה!"
איך זה יכול להיות? איך מה שלפני רגע היה כל כך דטרמיניסטי ומאיים הופך להיות כל כך מלא תקווה? מה קרה במהלך התפילה?
מה פירוש המילים "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה"? האם זהו קסם?
אכן, לכאורה אין אנו שולטים בחיינו והכול נקבע מלמעלה. אך זה רק חלק אחד של החוויה האנושית. להיות אדם – איןפירושו רק להיות חסר-אונים, להיות אדם פירושו להשפיע.
איך? על ידי היכולת שלנו לשנות את עצמנו, ליצור את עצמנו מחדש. זוהי עבודה פסיכולוגית קשה מאד, אך היא אפשרית. בלשון המסורתית תהליך פסיכולוגי עמוק זה נקרא "תשובה".
זהו האומץ להכיר בחלקים שאנו רוצים לשנות באישיותנו, להודות בחולשתנו ואז לנסות בצעדים זעירים לצעוד בכיוון חדש מזה שהורגלנו לו עד עכשיו. זהו תהליך נפשי מפרק, תהליך נפשי סוחט אנרגיות ותעצומות נפש, אך היהדות מאמינה כי הוא אפשרי. זוהי ההנחה הבסיסית שמאחורי רעיון התשובה ו"ימי התשובה" שאנו מצויים עתה בשיאם.
מה עוד נתון לנו? "התפילה" – התפילה היא הביטוי להכרעתנו, האם נעסוק רק ב"כאן ועכשיו" או נחפש משמעויות נוספות לחיינו. כאשר אנו מתפללים אנו מצהירים כי יש משהו מעבר למצוי, יש לאן לשאוף, יש בשביל מה. תפילה, פירושה, שאנו בוחרים להתייחס גם ליסוד האנכי (אדם -אלוהים) שבחיינו ולא רק ליסוד האופקי, חברתי (אדם – לאדם).
ולבסוף, מהו היסוד השלישי המשנה את רוע הגזרה? זוהי "הצדקה". הצדקה היא האחריות החברתית שלנו. היא הכוח שלנו לשנות את המציאות הכלכלית שלנו ושל שכנינו. היא הכוח שלנו לעזור למי שנפילת עסקיו אולי הפכה אותו לעני לתקופה מסוימת. הצדקה היא הדרך המסורתית לומר "איך תראה החברה שלכם? זה תלוי בכם!"
רוע הגזרה משתנה בזכות הפעילות שלנו.
אלוהים נתן לנו, בני האדם, את הכוח לעצב את הקהילה שבה אנו חיים. את הכוח והאחריות. במוסדות הצדקה שנקים וב"גמילות חסד" שנעשה נקבע איזה עולם זה יהיה.
המסורת היהודית, כפי שהיא משתקפת בפיוט "ונתנה תוקף" ובתפילות רבות אחרות בימים נוראים, מאמינה ביכולת היחיד להשתנות גם באמצע החיים, זוהי "התשובה". דמות האל המשתקפת בפיוט ובמחזור ראש השנה כולו היא דמותו של אל הנותן צ'נס לאדם, "עד יום מותו תחכה לו/ אם ישוב מיד תקבלו". אלוהים יוצר בני האדם, היודע יצרם, המכיר חולשותיהם "כי הם בשר ודם" מבין כי היצור שברא זקוק להזדמנות שנייה. והזדמנות זו ניתנת פעם אחר פעם. השאלה היא רק, האם אנחנו מוצאים את הכוח לקחת אחריות על גורלנו. האם נשכיל לאמץ אופטימיות מפוכחת זו גם מחוץ לכותלי בית הכנסת ולהתגבר על תחושת החידלון ולהשפיע על מהלכיה העתידיים של החברה הישראלית? האם נשכיל לעצב חברה המושתת על יסודות תשובה תפילה וצדקה ובכך לשנות את רוע הגזרה?
