פתח לנו שער, בעת נעילת שער/ ד"ר גילי זיוון


יום כיפור, שעות אחר הצהריים, בית כנסת צפוף ממתפללים, חלקם בני בית בו וחלקם באו במיוחד לתפילת נעילה. עוד מעט ייאסף היום אל צלליו של הערב, ישמע קול השופר של סוף הצום ונחשולי מתפללים יצאו לשבור צומם … אך עתה אנחנו ב"רגע אחרון" רגע לפני "החתימה". שליח הציבור פותח בפיוט "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום".

פיוט זה אהוב עלי במיוחד, כי הוא מצליח לאחוז בין מילותיו את הפרדוקס של פתיחת שער בעת נעילתו.
מה מיוחד ברגע הזה המאפשר את הפתיחה?
דווקא ברגע זה בו נסגר השער מגלה האדם שיש בידיו לפתוח אותו. איך זה קורה? שדווקא כשנסגרת הדלת והאדם ניצב מאחוריה מובס, והוא כבר מסתובב ופונה לאחוריו תוך שהוא חושב בלבבו: 'הכל אבוד'… דווקא אז מתרחש לפתע מהפך, הבנה בלתי צפויה נובטת … נוכח השער הסגור מתרחש השינוי הפנימי הגדול שפותח שערי לב ושמים. זהו הרגע שבו הגיבור בסרטי האהבה מגלה כי אהבת חייו נמצאת ברכבת שכבר יצאה לדרכה, אלא שרק עתה, משנטרקה הדלת ועשן הרכבת הדוהרת בפניו, הוא מבין שכל הזמן חיפש במקום לא נכון. היא הייתה צריכה לעזוב כדי שיבין שהיא ולו אחרת משאת חייו. הוא רץ ריצה מטורפת מצליח להיתלות על דלת הרכבת המתחילה לנוע … והסוף בסרטים האמריקאים – טוב – כידוע לכל.
בחיים התהליך מורכב יותר, ולא פעם ההחמצה היא סופית. כמו הרעיה הענוגה בשיר השירים (פרק ה, פס' ב-ז) אשר דודה חמק ועבר. "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" זועק ומתחנן הדוד אך היא מתמהמהת, מאריכה את הרגע: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם"? ואז כשהיא סוף,סוף מתנערת ופותחת דלתה, "דוֹדִי חָמַק עָבָר… בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" .
פסוקי ההחמצה בשיר השירים מובילים אותי לשירה של לאה גולדברג "שלושה ימים", העוסק בהתעוררות הפנימית ובמענה שנמצא לגיבורה בשעה שהיא הגיעה לקצה הייאוש, "ביום הרביעי":

א
אני עומדת בלב המדבר
אין לי אפילו כוכב אחד
והרוח אינו מדבר אלי
והחול לא ישמור את עקבות צעדי.
ב
קראתי: "ענני!"
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב לוהט וחיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.

קראתי: "ענני"!
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב חונק ועיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.

לחשתי: "ענני!"
לא ענני.
ביקשתי: "פתח לי"
לא פתח.
בבוקר אין טל, עלתה החמה
וכך מצאוני שומרי החומה.
ג
שלושה ימים לא מש זכרו ממני
וברביעי פרסתי את הלחם
וברביעי פתחתי את הצוהר
וברביעי ראיתי את הים.

וברביעי ידעתי שהים
יפה מאוד ומרחבו כחול
ובמשב-הרוח המלוח
ריח הים, לא טעם דמעותי.

הדוברת בשיר עומדת בלב המדבר מול שער עליו היא דופקת וקוראת "ענני"! אך לשוא. היא נותרת לבדה במדבר כשבחוץ "ערב לוהט וחיוור" ופונה לדפוק על שער אחר", אך גם שם איש לא פותח לה. החוויה הקשה הזו חוזרת על עצמה שלוש פעמים (תקופת חיים שלמה). בבקר מצאוה השומרים מוטלת נוכח השער הדומם. (כדברי הרעיה בשיר השירים: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת"). אך אז לפתע מתרחש מהפך לא צפוי. ביום הרביעי משתחררת גיבורת השיר ממחנק השער הנעול, פורסת לה פרוסת לחם, אוספת דמעותיה ופותחת בעצמה את הצוהר …
מה קרה ביום הרביעי?
ביום הרביעי נשברה המסגרת, המוסכמה המחשבתית, והיא הבינה שלא די בקריאת "פתח לי"! היא גילתה שמי שצריך לפתוח את השער זו לא אחרת מאשר היא בעצמה. "וברביעי פרסתי … וברביעי פתחתי … וברביעי ראיתי… וברביעי ידעתי …"


נדמה לי כי לפעמים יש לעבור תהליך ארוך ומייגע של נקישה על שערים נעולים ועמידה בדד במדבר "הלוהט" כדי לגלות שהשער הנעול איננו אלא שער הווייתנו שלנו, והמפתח היה בידינו זמן רב אך עד שלא נסגרו כל השערים לא יכולנו להבחין בו. 

רוצים ללמוד עוד?
נשלח לכם קישור למאמר הבא

מהמאמרים האחרונים שלנו

"כל המחלה…לא אשים עליך"/ שרה עברון

 אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שירת הים, שמות ט"ו אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָֹה

קראו עוד »

"לספוד לשרה ולבכתה"/ שרה עברון

" וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה

קראו עוד »