להקשיב לצעקה – פרשת משפטים/ שרה עברון

הדא הוא דכתיב: מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה שברא את עולמו בדין, שנאמר: בראשית ברא א-להים. ברא ה' לא נאמר, אלא א-להים, ויאמר ה' יהי רקיע אינו אומר, אלא א-להים, וכן כולהון. וכן דוד אומר: (תהלים עה) כי א-להים שופט, ללמדך שבדין נברא העולם. (מדרש רבה, שמות, פרשה ל').

רובה ועיקרה של פרשת משפטים היא קובץ דינים המקיף תחומי חיים מגוונים, המוריד אותנו ממרומי התגלות עשרת הדברות של פרשת יתרו, לחיי היום יום: עבד עברי ואמה, החובל, השומרים (בשכר ובחינם) , נזיקין וגנבה, והדאגה לחלש: גר, יתום ואלמנה ועוד. א-לוהים, א-לוהי הדין והרחמים, נמצא בפרטים הקטנים ובמעשים שעלינו לעשות בחברה מתוקנת אם נרצה לזכות ששכינה תשרה בתוכנו.

וכך כותב הרמב"ן בפרושו לדין עבד עברי, בה פותחת הפרשה:

"התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו: וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱ-לֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה–הַיּוֹם (דברים טו,טו), וברוח דומה כתב קאסוטו: "ואולי לא מקרה הוא, שהפרשניות המשפטיות האלה מתחילות דווקא בדיני העבד העברי. יש כאן מעין הקבלה לפסוק הראשון שבעשרת הדברות, המזכיר לבני ישראל שה' הוציאם מבית עבדים. כשם שאתם יצאתם לחפשי חינם מבית עבדים כך כל עבד עברי יצא לחפשי חנם מבתיכם לאחר שירת אתכם במשך שנים ספורות" .

הפסוקים בפרשה העוסקים בגר, ביתום ובאלמנה, חוזרים לאותו המוטיב:

וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. (כב, כ-כג) ;  וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (כ"ג,ט). 

ומפרש קאסוטו: "הכתוב משתמש במילה תלחצנו, משום שנאמר למעלה שסבלם של בני ישראל במצרים היה דווקא לחץ: וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם (ג' ט) " .

נקודת המוצא של החוק העברי היא תודעת ההיחלצות מהעבדות. הזיכרון הראשוני של בית העבדים טבוע עמוק בנפשם של מקבלי התורה, ואמור להיות נר לרגליהם בעת בניית הארץ והחברה: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.  אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ  הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ. בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי (כב, כד- כו).

היחס המכבד לעני הנזקק להלוואה ומתקשה להשיבה מעוגן בחוק. התמונה המתארת את זעקת העני שנאלץ לשכב לישון ללא כסותו, כיון שהמלווה שמר את הבגד החבול (המשכון) אצלו, היא מכמירת לב ומזעזעת! גם כאן יש צעקה, וא-לוהים השומע את כל הצעקות באשר הן, מלמד אותנו להקשיב לצעקה ולמנוע אותה.

הנושא אקטואלי מתמיד, כשעל סדר היום עומדת שאלה קשה של גירוש פליטים ומבקשי מקלט. המסר הבהיר העולה מהפסוקים בפרשה קורא לכולנו לזכור שגם אנו היינו גרים, ועובדה זו אמורה לכוון את החלטותינו ומעשינו כאנשים ואומה חופשיים.