בפרשת בא, מגיעים לשיאם שני תהליכים התלויים זה בזה – מכות מצרים ויציאת בני ישראל ממנה. פרעה מלך מצרים, אינו רוצה או מסוגל לשלוח את עם ישראל לדרכו בלי שיהיה מוכרח, בלי לחץ חיצוני אדיר. בני ישראל זוכים בצעד ראשון לקראת הגאולה רק כשהלחץ המופעל על משעבדיהם מגיע לשיאו. התיאורים ארוגים זה בזה: הפרשה פותחת בתיאור שלוש המכות האחרונות המתרגשות ובאות על מצרים: ארבה חושך, ומכת בכורות (פרק י'), ממשיכה בתיאור מצוות פסח מצרים ופסח דורות (פרק י"ב א'-כ"ט), חוזרת למכת הבכורות המתוארת בשילוב עם יציאת צבאות ה' ממצרים ואורגת לתוכה שוב את מצוות הפסח (פרק י"ב, ל'- נ"א).
שני צירים אלה ציר מכות מצרים וסבלה וציר ההכנות ליציאה והגאולה ההולכים לאורך הפרשה כולה, כשהם שזורים אלה באלה.
ויחזק לב פרעה
קוראי הפרשה לאורך הדורות, שואלים בכל קריאה מחדש: האומנם היה הדבר הכרחי? האין גאולה ללא מכות על המצרים? המוכרח היה פרעה להכביד את ליבו? האם אין דרך אחרת?
רגע לפני שמגיע הארבה למצרים, מזהיר משה את פרעה: "כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבולך"…(פרק י' ד), עבדי פרעה מתחננים אליו גם הם: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!!!" (פרק י' ז) ופרעה מנסה לבוא לקראת תחנוני עמו ותביעת האל אך אינו מוכן להיכנע לתנאים המוצבים בפניו. כביכול, מוטב לו שתאבד מצרים ובלבד שלא ייכנע… הארבה מגיע, ועימו גם אמירה מהוססת של פרעה: "חטאתי… והעתירו לה' אלוהיכם ויסר מעלי רק את המוות הזה"… אך מיד אח"כ ה' מחזק שוב את ליבו ושוב הוא מסרב לשלוח את בני ישראל.
כך במכת הארבה, כך גם במכת החושך, השינוי חל רק במכת מכורות, רק אחרי שעולה צעקת מצרים "כי אין בית אשר אין שם מת" (פרק י"ב לב). שילוח בני ישראל נעשה מתוך כאב מצרי עמוק, כעס ותסכול: "קומו, צאו מתוך עמי… ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו: כולנו מתים" (פרק י"ב לג) .
וכי תבצר מרום עזה (ירמיהו נ"א)
רבות ההתמודדויות שניתנו על ידי פרשנים במהלך הדורות לשאלת הכבדת הלב של פרעה, העונש שהוא מקבל ועמו יחד איתו. הפעם, ברצוני להישאר עם פשטם של כתובים, ולקרוא את הפסוקים הקשים כל כך, משולחן עבודתי בסעד הצופה על עזה. השאלה הכבדה הנשאלת היום, חורף תשס"ט, עם שוך הקרבות בעזה על המחיר שמשלמים אזרחים על ערלת הלב של מנהיגיהם חריפה וכואבת. השקט היחסי המשתרר משני צידיו של גבול כואב, ותחושת ההקלה שחשים אלה שהיו נתונים שמונה שנים ארוכות להתשה שבאה מעזה, מהולים בצער ובתסכול. כאז, גם היום, הכבדת הלב של מנהיג שאינו מוכן לראות לאן הוא מוליך את עמו הביאה להרס וחורבן. הנתיב האפשרי היחיד לשקט עבר בדרך הייסורים של מות וחורבן.
בתקווה לימי שקט שלווה וגאולה שלמה,
