בפרשת בשלח מסופר לנו על רגעי השיא ביציאת מצרים: בקיעת ים סוף ושירת הים ששרו משה ובני ישראל בעקבותיה. בסיום השירה, מופיעות שורות קצרות המספרות לנו, בשוליה, על כך שגם הנשים בהנהגת מרים הנביאה שרו וחוללו באירוע: "ותִקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַד' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:" שמות ט"ו כ'-כ"א.
שירתו של משה היא ארוכה, חגיגית ונשגבת. בנויה לתלפיות אריח על גבי לבנה, מילותיה עתיקות ולעתים יחידאיות, והיא נאמרת על ידי משה המנהיג, והעם, עונה. הקוראת רואה בעיני דמיונה את הנביא האלוהי, עומד על שפת ים סוף כשעיני כל העם נשואות אליו והוא מודה לאל על ההצלה הגדולה ברצינות וחגיגיות המתאימים לגודלו של הרגע. עם תום שירת משה ובני ישראל, פורצת פתאום מרים ומובילה את הנשים בשירה משלהן. המלים מעטות ואין בהן חידוש, לכאורה הן רק הד או תשובה (ותען מרים) לשירת משה ובני ישראל. מאידך, בשירת הנשים, אותה מובילה מרים, מלווה בתופים ומחולות, אפשר למצוא מרכיבים שאינם קיימים כלל בשירת משה ובני ישראל.
ברצוני לעיין בפרשנות של הפסוקים המצוטטים לעיל תוך הדגשת האפשרות המעצימה את העצמאות והייחוד של השירה הנשית, שירת מרים, על מנת לשאוב ממנה השראה למתפללות היום.
כבר בדורות קדומים נוכל למצוא פרשנות הנותנת מקום של כבוד למנהיגה הנשית,מרים, שמקבילה אותה למנהיג הגברי משה: "אמר ר' אלעזר כשם שאמר משה שירה כך אמרה מרים, משה מנין? שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. מרים מנין? שנאמר ותען להם מרים שירו לה'" (מדרש משלי, פרשה יד). ובדורות מאוחרים אפשר לצטט את דברי הרש"ר הירש:" אחות אהרון- מעמדה בעם בין הנשים כמעמד אהרון בין האנשים. כדרך שאהרון הפיץ בין האנשים את הדברים שנאמרו למשה, כן עשתה מרים בין הנשים".
ובכל זאת, הפסוק נפתח בפעל "ותען", שבקריאה ראשונה מתפרש כמענה, קול חוזר, לא כאמירה עצמאית. בעיון בפרשנות נגלה שהפרוש הזה אינו המקובל. אומנם יש פרשנים הנוקטים בגישה הרואה דברים מענה כפי שמציע הרש"ר הירש: "ותען להם, "ענה", בהוראתו הרגילה, להשיב, להחזיר מענה. משה ואהרון שרו, ומרים והנשים ענו להם".
בדרך אחרת הולכים רבים ומתוכם אצטט את הראב"ע שמפרש: וטעם ותען – כמו קול ענות (שמות ל"ב, יח), או כמו ויען איוב (איוב ג, ב), וענית ואמרת (דברים כ"ו, ה)". בכל המקומות אליהם מפנה האבן עזרא נמצא הפעל ע.נ.ה. במשמעות של השמעת קול ופתיחה בדברים ולא של מענה לדובר קודם, כך הוא מפרש גם במקרא ביכורים וגם במענה איוב הראשון עוד לפני דבריהם הראשונים של הרעים!
אבישור בעולם המקרא מפרש: הפועל ותען נגזר כנראה לא מהשורש עני בהוראת מענה, תשובה, אלא מהשורש ע'ני, שמשמעו בערבית לשיר, והכוונה היא איפה: "ותשר להם מרים". והוא מוכיח משמ"א כ"א יב'. ופרשנותו מאירה את הכיוון בו הלך שנים רבות לפניו רש"י: משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים: ואת פירושו תרגומו של יונתן שדבריו עצמם נקראים כשירה:
וְזָמְרַת לְהוֹן מִרְיָם
נוֹדֵי וּנְשַׁבְּחָא קֳדָם ד'
אֲרוּם תּוּקְפָא וְרוֹמְמוּתָא דִידֵיהּ הוּא
עַל גֵּיוְותָנִין הוּא מִתְגָאֵי וְעַל רָמִין הוּא מִתְנַטֵּל
עַל דִּי אָזִיד פַּרְעֹה רַשִׁיעָא וְרָדַף בָּתַר עַמָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
סוּסְוָותֵיהּ וּרְתִיכוֹי רְמָא וּטְמַע יַתְהוֹן בְּיַמָא דְסוּף
(יונתן שמות ט"ו )
כפי שציינתי קודם, שירת מרים והנשים אינה מתמצה במלים בלבד. לשירת הנשים מתווסף מרכיב התופים והמחולות שאינו נזכר כלל קודם לכן בפרק. קאסוטו, בפירושו לשמות מתאר את התמונה הבאה:" … את התף בידה, כדי ללוות בניגון התוף את שירת המשוררים (תהלים ס"ח כו ) "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת " ותצאן ממקומן כדי לעמוד בתוך המקהלה, כל הנשים אחריה, כמובן לא כולן ממש אלא רבות מהן, בתפים ובמחולות, ובידיהן תופים ומחולות. המחולות כאן אינם ריקודים אלא כלי נגינה, כדוגמת התופים, והשווה ביחוד על המילה ותצאן (ירמיהו פרק ל"א ג ) עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: ותען להם, לבני ישראל המשוררים, מרים עם חברותיה: שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים, כפסוק חוזר או כפזמון, הבא לענות אחר כל בית ובית של השירה". תיארו זה ממחיש לנגד עינינו את האופן בו הפכו מרים והנשים את מילות השירה החגיגית והנשגבה לחגיגת תופים ומחולות (בין אם מדובר בריקוד או מדובר בכלי נגינה נוספים) . גוף ונפש חוברים יחד בשירה ומחול של הודיה לאל הגואל. בבואנו להתפלל נוכל לשאוב מבארה של מרים את ההשראה לתפילתנו. תפילה שיש בה זמרה ממקור עצמאי ואישי ("ותען" משרש שמשמעותו שיר), תפילה שמחברת בין עולמות המלל הנשגבים לעולמות הניגון של תוף ומחול, תפילה המשתפת מעגל רחב ומתרחב של מתפללות ועולה ומתקבלת ברצון.
