תהום אל תהום/ ד"ר חגי משגב


החסידות מנצחת.

אלה פני החברה הדתית הלאומית החדשה, ואלה פני מוסדותיה. אם פעם היו מוריה ומחנכיה חניכי הישיבות החרדיות, היום מוריה חניכי החסידות. לא החסידות הקלאסית, כמובן, אלא חניכיה האוטודידאקטיים. לא חסידים, אלא ניאו-חסידים. אלה שמעולם לא היו בני חצר אמיתית, לא ראו פני צדיק אמיתי, לא טעמו משייריו בחרדת קודש. אבל זו משנתם, ואלה ספריהם. זה ב'שפת אמת', וזה ב'חובת התלמידים', אלה ב'ליקוטי מוהר"ן' ואלה ב'מי השילוח'. כולם חסידי הנשמה, מחפשי הלחלוחית, נפגעי השיגרה, מבקשי ההתחדשות. כולם מחפשי העומק ומוצאיו בספרי החסידות, כולם יוצרי ההווי החדש של הישיבות: שירי דבקות, התלהבות, זרימה. אמונה ותמימות בגרונה.

מעט מעט מבצבצת מבין החרכים גם עייפות המחשבה. מה לנו רעיונות ארוכים ומסובכים. מה לנו בירורי חשיבה לוגיים ועקביים. מה לנו דרישות אינטלקטואליות ומושגים לועזיים. אין באלה מזור לנשמה, אין בהם שמחה. אי אפשר לשיר אותם. ומהי האמונה בלא שירה?

הגמרא עדיין במרכז לימוד אותם מוסדות חדשים ישנים. עניין שבמסורת. אבל לא באלה ירוו את נשמתם התלמידים, והאמת היא שגם לא מוריהם. מתי מעט מהם רואים את נשמת אפם בהלכה ובירוריה המשפטניים, חמורי הסבר, הדייקנים, שאין בהם ימין ושמאל וביטוי עצמי. למדנות אולי כן, וגם היא במידה שיש בה ברק. ללא הרחבת היריעה יותר מדי, ודאי שללא חשש שמץ אקדמיה. האקדמיה הרי עולמו של הנחש היא, הספק בעקביה, קרירות בלשונה, אפרוריות דגלה וביקורת עטרת ראשה. ביקורת? המבקר לא יתלהב, לא ייסחף, לא יאמין באמת. איך אפשר להאמין בלי להיסחף?

וכיוון שהאמונה היא היסחפות, התלהבות, מלֹא כל החושים, חושית כמעט, הרי שנשארה הביקורת בחוץ, והשאלה חשודה, והחקירה מסוכנת, והערעור – כפירה בו.
ונותר עולמה של האמונה מעוקר מאמת ומאובייקטיביות, ומסולק מרוב חייו של האדם, שהם אינם בסימן ההתלהבות, אלא אפרוריות בהם, ויום יום בהם, ועבודה קשה בהם, ושירה אין בהם. רוב ימיו כמהַ החניך החדש לשבּת הישיבה, לשירת הכיסופים, להתעלות הנפש. וביומיומו אין כל אלה.

ומה יעשה? כך הורוהו רבותיו האוטודידקטיים: הכנס את ההתלהבות ליומיומך. אל תתן לביקורת לעוור את עיניך בשיקולי מעשה. שיר, רקוד, נגן: אלוהים בכל מקום. קשיים? יהיה טוב!
והביקורת, בלית ברירה, חוברת לכפירה, ולובשת רפורמה, וציניות בעקבה.
 

אני מבקש להציע חלופה. אני מבקש להיזכר בתנועה אחרת, מזולזלת מעט, אפילו בבית הורתה וגידולה, וזוכה למנוד ראש מצד גדולי חסידות. אני מבקש להציע תנועה שביקשה להכניס רוח חיים בעולם התורה באמצעות הביקורת. שהבינה שללא יושר אמיתי אין אמונה. שאין אדם צדיק וזורם מעצמו, וכל שלא הגיע לשירה ושר – יוהרה יש בו. ויוהרה גרועה מהתלהבות, כי שקר בקרבה.
אני מבקש להחזיר תנועה שהאמת נשמתה. שאין בה ויתור עצמי, גם אם יש בה סליחה. ולעולם ייראה בעיניה המתלהב כמתלהם, והמאמין הלוהט כקש בוער. שוטה, את כל פינותיך כבר דרשת וחקרת? ואין בך נגיעות יותר? ומשנתך הסדורה – מהאמת יסודה או מההתלהבות? ומה פשרו של הביטחון המוחלט הזה שיהיה טוב? את עצמך הכרת כבר, שאת ריבונו של עולם מבקש אתה להכיר? כוחותיך ידועים לך כולם? באילו נסיונות עמדת, שאתה תובע מכל העולם לעמוד בניסיון ולבטוח? את התורה כולה כבר למדת, שאתה מבקש לקבוע מה אלוהים רוצה?

אין אנו יכולים להיות חניכי תנועת המוסר באמת. את גדוליה לא הכרנו. אפילו איננו פוקדים את קבריהם במסעותינו לארצות המוות באירופה. גם ספריהם כמעט ואינם מצויים תחת ידינו. רק שמענו שמעה, ולמדנו מקצת מתלמידיה, אחרוני תלמידיה, שרידי אש ופליטי חורבן. אבל בזה אין הבדל גדול: גם חניכי הניאו-חסידות החדשים במצב דומה. קברי אדמורים עדיין אינם חסידות חיה.

אבל את שמעה שמענו: קול המוסר, קול הספקנות העצמית, קול האמונה שאין בה זחיחות הדעת, קול האדם היומיומי שאיננו יודע מה ילד יום, ועושה כמיטב שיפוטו, ואיננו טוען שכך הורוהו ועל כן זו האמת ואין בלתה. קול האדם שיודע שהספק הוא חלק מחייו, שאין ודאות בשום דבר שעושים, ושאינו יודע לעולם אם עשה טוב, אבל עושה כי אלה החיים. קול התיקון התמידי, העדכון התמידי, הביקורת התמידית. לחדש ולשפר, התנהגויות, מחשבות, תפיסות, אידיאולוגיות. קול האדם.