הקורא את התנ"ך כסדרו, מוצא בו הסתיגות שיטתית מחפצים קדושים, אנשים קדושים ומקומות קדושים. הדיבר השני מעשרת הדיברות אוסר בפירוש עשית פסלים ותמונות המיצגים אלקות, ספר ויקרא פרק כו פסוק א מוסיף: 'לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה’ אלקיכֶם', וספר דברים פרק ד' מוסיף את הנימוק לכך:
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה’ אלקיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם: וְאֶתְכֶם לָקַח ה’ וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.
גיבורי התנ"ך אינם אנשי-על, הם אנשים רגילים שטועים לעיתים, ולחוטאים לפעמים, והם מגיעים לגדולה בזכות מעשיהם כבני אדם, ולא בזכות כוחות על אנושיים הגלומים בהם. הקדושה בבני אדם אינה חלק מהותי, הקיים אצל חלק ונאדר אצל אחרים, אלא הוא תכונה נרכשת, בבחינת: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ…'. הדרך לרכוש את תכונת הקדושה מפורטת בפרשת קדושים, בספר ויקרא פרקים יט-כה, ובדברי כל נביאי ישראל, ועיקרה, התנהגות מוסרית, שמירה על כבוד האדם, עשית משפט צדק, וכדו'. הישות היחידה ביקום שהיא קדושה במהותה היא הקדוש ברוך הוא: '…כִּיקָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אלקיכֶם'. ומקדושתו המהותית של האל, נובעת דרישת התורה מאתנו, להדמות לדרכיו ולהיות קדושים. עד כאן הדברים ידועים ומפורסמים.
בנוגע למקומות קדושים יש צורך בהסבר מורחב יותר. ולא משום שהדברים פחות ברורים בכתוב, אלא משום שבמציאות התרבותית בה אנו חיים, הפכה קדושת הארץ, וקדושת אתרים שונים בה, ובראשם הר-הבית בירושלים, לאבן יסוד תרבותית, וכאילו על קדושה זו מושטת עצם קיומינו בארץ.
הבה נתחיל בהתחלה – בהבטחת הארץ. ארץ כנען הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ואף גבולות נקבעו להבטחה זו: 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת' (בראשית טו, יח) אלא שגבולות אלו, הנזכרים שוב ושוב במקרא, הם גבולות מקסימליים, ומעולם לא נשלטו כולם על ידי ישראלים. אירונית היא העובדה, שדוקא האזורים המהווים כיום את עיקר מניינה ובניינה של מדינת ישראל – מישור החוף והשפלה, היו לאורך כל ימי הבית הראשון והשני, אזורי גויים מובהקים.
את הבסיס המציאותי לקיום ההבטחה האלוקית לישראל יש לראות דוקא בציווי ובהבטחה שניתנו ליהושע בראשית דרכו בכיבוש הארץ: 'כָּל-מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-מֹשֶׁה: מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם' (יהושע א, ג-ד). בפסוקים אלו יש אמנם אזכור של גבולות ההבטחה, אך אלו הם גבולות אפשריים-מקסימליים, שרק בחלק מהם תתקיים המדינה הישראלית. את הגבולות הממשיים של מדינה זו תקבע הנוכחות הממשית של בני ישראל בשטח – הכיבוש וההתנחלות, ההתיישבות והחקלאות. זוהי אכן המציאות המשתקפת בהיסטוריה הישראלית לאורך כל התקופות. גבולות הארץ אינם קבועים ואחידים, אלא משתנים כל העת על פי המצב הפוליטי והצבאי השורר באזור. אין בתנ"ך אף נבואת תוכחה אחת, המאשימה מי ממלכי ישראל ויהודה בויתור על שטחי הבטחה, או רואה בהסכמים פולטים בין-לאומיים חטא דתי (אף שיש לעיתים ערעור על התבונה המדינית, שבחלק מהחוזים הללו).1 בדרך דומה ניתן לראות בעצם הנוכחות של רוב יהודי גדול, ברוב שטחי ארץ ישראל, את קיום ההבטחה האלוקית בדורנו.
אלא שלא רק גבולות הארץ הממשיים נקבעים על ידי בני אדם, ומשתנים בהתאם למציאות, גם עצם הנוכחות הישראלית בארץ איננה מובטחת, ותלויה בהתנהגות אנושית. ניתן היה בודאי לבדוק ולנתח את טעיותיהם המדיניות והצבאיות של חיזקיהו, יהויקים וצידקיהו מלכי יהודה. את הכרעותיו הפוליטיות של הושע בן אלה מלך ישראל. ואת התנהלותם של אחרוני מלכי החשמונאים. אין ספק שהינו לומדים מה היו הסיבות האנושיות לחורבן הארץ ולגלויות. אך התנ"ך איננו מסתפק בסיבות אנושיות אלו, הוא רואה בהן תירוצים של עם, אשר איננו לוקח אחריות על מעשיו. התורה מזהירה מראש: 'בְּעָבְרְכֶם אֶת-בְּרִית ה’ אלקיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אלקים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף-ה’ בָּכֶם וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם' (יהושע כג, טז).2 נביאי ישראל מפרטים שוב ושוב מה הן הסיבות האמיתיות לחורבן, הסיבות האלוקיות.
והנה, בניגוד להבנה הפשטית של הפסוקים בתורה, המציינים את עבודת האלילים כחטא עיקרי, חזרו והדגישו נביאי ישראל את ההתנהגות החברתית המוסרית, כיסוד קיומו של העם בארצו. כך עמוס:
'כֹּה אָמַר ה’ עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם: הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי' (עמוס ב, ו-ז),
כך ישעיהו:
'רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה' (ישעיהו א, טז-יז),
וכך ירמהו:
'כֹּה אָמַר ה’ עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל-תֹּנוּ אַל-תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה' (ירמיהו כב, ג).
אלו הן רק דוגמאות ספורות מני-רבות, המציגות שיטה אידאולוגית עקבית. אידאולוגיה זו מציבה מצוות שבין אדם לחברו, כחשובות ומכריעות יותר ממצוות שבין אדם למקום, ותולה בהן את השרדותו של עם ישראל בארצו. הפסוקים שצוטטו לעייל, בהקשרם המלא, מלמדים כיצד קושרים כל הנביאים את הישיבה בארץ להתנהגות המוסרית של העם וראשיו. קצרים וחדים מכולם הם דבריו של מיכה המורשתי, בן תקופתו הזועם של ישעיהו:
שִׁמְעוּ-נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל-הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל-ה’ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה’ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: (מיכה ג, ט-יב)
ומקדושת הארץ נעבור לקדושת המקום. אין אני רוצה להרחיב בנושא שלילת קדושתם של קברים ואתרים קודשים אחרים, הנפוצה בתנ"ך כולו. די אם נזכיר כאן את מקום קיברו של משה, שנותר לא ידוע (דברים לד, ו). פשוטו של כתוב זה מפורט בפירושו של רש"ר הירש על אתר: 'נזכור שפולחן הגובל באלילות, התפתח לא פעם על קברם של אנשים גדולים, שפעלו רבות למען האנושות. ועל פי זה נבין את גדולת הקו האחרון הזה בתמונת חייו של משה'. אמיתותם של דברים אלו ברורה לכל מי שביקר אי-פעם בקברים קדושים, ישנים או חדשים, ונכח בפולחן שאם אינו עבודה זרה לשמה, אבק עבודה זרה ודאי שיש בו.
אך נניח לכך, ונעסוק במקום המקודש מכולם – בהר הבית בירושלים. מורגל בפינו, שמקום זה הוא בעל קדושה מהותית ונצחית, ואינו דומה לכל מקום קדוש אחר, שקדושתו זמנית. אינני רוצה להיכנס למחלוקת ההלכתית בשאלה, האם מותר או אסור לבקר בהר הבית בגלל קדושת המקום שרק כהן-גדול הורשה להיכנס אליו, אינני איש הלכה. מטרתי היא לבדוק את היחס למקום זה במקרא בלבד. והנה, מקומו של המקדש אינו נזכר ולו פעם אחת בתורה,3ועד שנקבע מקומו בסוף ימי דוד, לא היתה במקום זה כל קדושה.
סיפור הכינון4 של בית המקדש בירושלים הוא סיפור המגיפה, בשמואל ב' פרק כד, וממנו עולה שהמקום נקבע בשל טעות הגובלת בחטא שעשה דוד המלך. דוד ערך מפקד ביהודה ובישראל, ובעקבות זאת פרצה מגיפה שהרגה רבים בעם. בכדי לעצור את המגיפה, קנה דוד את גורן ארונה היבוסי, והקים בו מזבח לכפר על העם. בסיפור המקביל, בספר דברי הימים א', (פרק כא פסוק טו) מוסברת הבחירה בגורן ארונה דווקא, בכך ששם עמד המלאך המשחית, וחרבו שלופה בידו, כאשר עצר אותו קורבנו של דוד. רק לשם השוואה, סיפור הכינון של המקדש בבית-אל הוא סיפור חלום יעקב בבראשית כח, ללא ספק סיפור בעל שורשים תרבותיים ודתיים, קדומים וחשובים הרבה יותר מאלו של המקדש בירושלים. כך גם סיפור הכינון של המקדש בבאר-שבע, בבראשית כא, לג, סיפור הכינון של המקדש בחברון בבראשית טו, ועוד רבים. ובכל זאת נדחו כל המקדשים הללו מפני המקדש בירושלים. מדוע? האם קשור הדבר להיותה של ירושלים קדושה יותר מערים אחרות בארץ ישראל? בספרי שמואל ומלכים (וכן דברי הימים) אין כל רמז לכך. התמונה המשתקפת במקרא היא שירושלים נבחרה בשל היותה עיר הבירה של מלכי בית דוד (וראה: דברי הימים ב' ו, ה-ו). רק לאחר שהפכה לעיר בירה מלכותית, הפכה ירושלים גם לעיר מקדש, ורק בשלב שלישי (שרובו בתר-מקראי), הפכה בתרבות ישראל לעיר קדושה.
את איחוד הפולחן בירושלים, וביטול המקדשים האחרים בארץ ישראל, סיים יאשיהו מלך יהודה בשליש האחרון של המאה השביעית לפני הספירה.5 רק מתקופה זו ניתן לראות את הר-הבית כמקום שונה מהותית ממקומות מקודשים אחרים. בעיני מחבר ספר מלכים, ובעינינו אנו, נחשבים המקדשים האחרים שהיו ביהודה וישראל ל- 'במות', ועבודת אלוהים בהם נחשבת לפסולה, אך בעיני אנשי יהודה היו אלו מקדשים לכל דבר, והריסתם הייתה אסון רוחני וכלכלי לכוהנים שעבדו בהם את האלוקים. על נפסול את תפיסת פיזור הפולחן על הסף. אם תפיסת איחוד הפולחן נסמכת על הכתוב: 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה", המופיע עשר פעמים בספר דברים ופעם נוספת בספר יהושע,6 הרי גם לתפיסת פיזור הפולחן יש אסמכתא בכתובים, בפסוקים הבאים מיד לאחר עשרת הדברות: '…בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' (שמות כ, כא). בעוד שתפיסת איחוד הפולחן גורסת שאחדות האל צריכה להתבטא גם באחדות המקדש, גורסת תפיסת פיזור הפולחן שאל יחיד זה – 'מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', ולכן ניתן לעבדו בכל מקום.7נכון שבסופו של דבר ניצחה תפיסה אחת את האחרת, אך כל עוד נמשך הויכוח, לאורך רוב ימי הבית הראשון, היה המקדש בירושלים, אחד מני רבים, וקדושתו לא עלתה על קדושת מקדשים אחרים. הר-הבית נתקדש, עם כן, בשלבים, ועל ידי מעשי בני אדם, ולא הייתה בו קדושה מהותית מלכתחילה.
ומה בקשר לעתיד? יטען הטוען: אמת, קודם לקידוש ההר היה בו סתם גורן (או אולי אפילו במה לאלוהי כנען, כפי שטוענים חוקרים רבים), אך לאחר שנתקדש על ידי דוד ושלמה, והפך למקדש יחיד בימי יאשיהו, שוב אין קדושתו מתבטלת, והוא קדוש לעולם. ולא היא. קדושתו של מקדש נובעת גם היא, ממעשיהם של הבאים בשעריו, וראויים דבריו הנוקבים של ירמיהו בן חלקיהו בנושא זה, להיות מובעים במלואם:
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה’ לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה’ וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-ה’ כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה’: כֹּה-אָמַר ה’ צְבָאוֹת אלקי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה: כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אלקים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אלקים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמֳעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-ה’: כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-ה’ וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם: (ירמיהו ז, א-טו)
מדברים אלו, ודומים להם בנבואות רבות אחרות, עולה, שאין המקדש קדוש אלא עם כן מקדשים אותו במעשים, ואם אין מקדשים אותו, שוב אין מניעה להחריבו. קל וחומר שאין מקומו של המקדש, קדוש קדושה מהותית-נצחית. כאשר אין המקדש עומד במקומו, אין נעשית בו עבודת אלוהים, וסנהדרין לא יושבת בו ושופטת משפט צדק, מה יקדש מקום זה? אנשי דורו של ירמיהו לא היו מסוגלים לקבל רעיון זה, ואף ביקשו להרגו בשל דבריו, אך המציאות הוכיחה שוב ושוב, שדברי ירמיהו אמת.
במקרא, עם כן, אין קדושה מהותית, אך אנו, בחיינו, מקדשים מקומות וזמנים. מה הוא הגורם המקדש מקומות קדושים – למשל את הר-הבית בירושלים? יש אנשים המקדשים בו את הזיכרון ההיסטורי, את מה שהיה בו בעוד המקדש עומד על תלו. יש המקדשים את התקוה לחידוש העבודה במקדש. אחרים מקדשים את הר-הבית כאות לאומי ישראלי, בבחינת סמל אקטואלי לריבונות (או שמע חוסר ריבונות מספקת) של עם ישראל בארצו. ויש, מן הסתם, רבים שמקדשים את כל הדברים הללו גם יחד. כל אלו רואים בעיניים כלות את המקום המקודש להם תפוס בידי אחרים, המקדשים אותו גם הם, ובשל סיבות דומות מאד.
אבל יש בודאי גם רבים כמוני, אשר אינם מקדשים את ההר. גם לכך יש בודאי סיבות רבות, ואני לא באתי לעסוק, אלא בסיבותי שלי. אני אינני מקדש את ההר בשל כל הדברים שנכתבו לעייל, כיון שבעיני הדרך לקדש דברים, היא דרכם של נביאי ישראל. והנה אין בהר-הבית לא משפט ולא צדק, לא גמילות חסדים ולא אהבת הזולת, ואפילו מקום תפילה אין בו, בשבילי. בית כנסת עומד על תלו קדוש בעיני יותר מבית מקדש חרב. בית ושדה קדושים בעיני יותר מקבר, ויהא האדם הקבור בו חשוב ככל שיהיה. בית משפט ולשכת רווחה קדושים בעיני יותר מבית כנסת, משום שבהם נעשית עבודה מקָדֵשת. העניין שלי בהר הבית הוא עניין היסטורי, תיירותי, וארכאולוגי. מעניין? כן, מרגש? ודאי, אבל חשוב? – עד כדי להלחם עליו? לא.
לא שמעתי, בזמן האחרון, דעה שכזו, אף שאני בטוח שאינני היחיד החושב כך, ולכן שבתי וכתבתי דברים ידועים, המפורשים במקרא, ובדברי פרשנים. אינני בא לזלזל, חס וחלילה, בקודשיהם של אחרים, אלא רק להציג את הדברים הקדושים לי. דברים אשר לצערי אינם מקבלים את מידת הכבוד וההתייחסות הראויה, בחברה הישראלית.
בימים אלו, בהם אנו נלחמים על 'קדשי ישראל',הייתי רוצה שיתנהל בקרבנו שיח קדושה אחר, העוסק בדמותה המוסרית של החברה בישראל, המגנה בתוקף עוולות משפטיות, ונלחם, במילים ובמעשים, נגד קיפוח וגזענות. לא משום שכך מקובל בעולם המערבי, אלא משום שקודשים מוסריים אלו היו לב ליבה של היהדות, זמן רב לפני שהעולם המערבי נוצר בכלל. הייתי רוצה שבלב השיח והפעולה הזו, יעמדו רבנים ואנשי תורה, שיביאו את התפיסה המוסרית-חברתית של התורה ושל נביאי ישראל אל כל בית וכל במה בארץ. הייתי רוצה שהשאלה: במה אנו עם קדוש, ואיך נקדש את חיינו ואת ארצנו, תהייה שאלה לדיון. דיון שבו יהיה מקום גם לקודשי שלי.
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו
ולמשכן מזבח אשים לקרני הודו
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.
1. ראה למשל את נבואות ישעיהו המערערות על התבונה שבכריתת ברית הגנה עם מצרים (ישעיהו לא, א; לו, ו; ומלכים ב' יח, כא). לעומת זאת, אין כל ביקורת על הברית שכרת אברהם עם אבימלך (בראשית כא, כז לב), או הברית שכרת שלמה עם חירם (מלכים א' ג, טו; ה,כו) וכדו'. ירמיהו אף מאיץ באנשי ירושלים לצאת ולכרת בית כניעה עם נבכדנצר מלך בבל (ירמיהו כא, ח-ט; כז, ד-ח).
2. וכן: ויקרא יח, כח; כ, כב; כו, לא-לג; דברים ח, יא-כ; יא, יז; ועוד.
3. רמז למקום זה מצוי, בכל זאת, בסוף סיפור עקדת יצחק: 'וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד). חלקו השני של פסוק זה מוקשה, ולא זה המקום לעסוק בכך. אך גם אם נקבל אותו כחלק מקורי מהסיפור, יש לשים לב שהתורה נמנעת מלציין בדיוק את מקומו של ההר, ורק רומזת עליו באופן כללי. בולטת העובדה שהתורה אינה רוצה להקדים מידע נעלם, ונמנעת מליצור אנכרוניזם, בכדי לא לפגוע באמינות הסיפור.
4. 'סיפור כינון' הוא סיפור שבא לבסס את קדושתו של מקום מקודש, ומפרט את הסיבות והאירועים שבגללם התקדש המקום. סיפורים כאילו מופיעים רבות במקרא, ואף בכתבי תרבויות אחרות במזרח הקדום.
5.הדעה המקובלת היא, שהרפורמה הפולחנית של יאשיהו נערכה בשנת 622 לפסה"נ. ראה: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, (מהדורה חדשה), ירושלים תשנ"ה, עמ' 106.
6. דברים יב, ה; יב, יא; יב, כ; יב, כא; יד, כד; יד, כה; טז, ו; יז, ח; יח, ו; כו, ב; יהושע ט, כז.
7.הגישה הדוגלת בפיזור הפולחן היא אופיינית לנביאים (בניגוד לכוהנים), והיא קשורה גם לשיטתם של הנביאים בנוגע ליחס שבין מוסר לבין פולחן. לעניין זה ראה: אביה הכהן, 'נגד המקדש – מעשה העגל: ראיה מחודשת', בית מקרא מב (תשנ"ז), עמ' 257-271. ביחוד הנספחים בעמ' 266-271.
