פתיחה
מקובל לראות ברות את גיבורת המגילה. המגילה נקראת על שמה, היא הצטרפה הצטרפות הרואית לעם ישראל, וממנה יצא דוד.
למרות כל זאת הייתי רוצה להצביע על נעמי כגיבורת המגילה.
לשם כך אערוך השוואה בין סיפורה של נעמי לסיפורו של גיבור אחר בתנ"ך, איוב.
מעיון ראשוני בפסוקים המתארים את אסונם של נעמי ואיוב ניתן לראות שקיים דמיון רב בין שני הסיפורים: איוב איבד את כל רכושו, את בניו ובנותיו. הוא ואשתו נותרו לבדם . גם נעמי איבדה את כל רכושה, את בעלה ואת שני בניה. היא נותרה לבדה, ושתי כלותיה עימה.
האסון פקד את נעמי בנכר, כאשר היא מנותקת ממולדתה. את איוב פקד האסון בביתו, איוב נפגע בנוסף גם בגופו. השטן מקבל רשות מהאלוהים לגעת בבשרו של איוב והוא מכה אותו בשחין רע מכף רגלו ועד קדקודו.
שני הסיפורים המקראיים מתחילים באובדן ומסתיימים בהשתקמות. אך אם נבחן את דרך ההתמודדות של כל אחת מהדמויות, נגלה שהיא שונה לגמרי:
איוב
תגובתו הראשונה של איוב לאסונו כפי שמתוארת במקרא היא: (איוב ב' ח') "וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר" איוב בוחר לשבת, ולהתגרד. אשתו מציעה לו לקלל את אלוהים ולמות, הוא בוחר שלא לקלל את אלוהים אך הוא מקלל את יומו והוא רוצה למות.
(שם ג',א') "אַחֲרֵי כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת יוֹמוֹ" הוא מקלל את היום שבו נולד ואת הלילה שבו נהרה. הוא מאחל לאותו יום שיחשך, ולאותו לילה הוא מאחל שייכבו כל הכוכבים שהאירו אותו. איוב ממשיך ומתלונן על כך שהצליח להיוולד ולשרוד. הוא היה מעדיף למות עוד ברחם, ואם לא ברחם אז בזמן הלידה, ואם לא אז בעודו תינוק. שאיפתו היחידה של איוב, לאחר שפקד אותו אסונו, היא לשכב ולשקוט, לישון ולנוח.
איוב מתמקד בכעס, באנחה ובזעקה, אני נאנח באותה תדירות בה אני אוכל לחם. השאגות שלי ניתכות כמים. ובפרק ו': הכעס שלי כבד יותר מחול הים. איוב מצדיק את נאקתו וגעייתו. אני לא בוכה סתם. יש לי את כל הסיבות לבחור במוות, כיוון שחיי אינן חיים. שאלתי ותקוותי הן שהאלוהים יהרוג אותי.
אם נסכם את דרך התמודדותו של איוב, הרי שהיא פסיבית לחלוטין. איוב יושב ומתמודד עם מצבו בדרך של זעקה והתרסה. הוא מתמקד בכעס. הוא וויתר על חייו.
יתכן שתגובתו זו של איוב היא התגובה היחידה שהייתה אפשרית במצבו עקב מחלת השחין שפקדה אף היא אותו. יתכן שהמחלה שיתקה כל אפשרות של התמודדות אחרת. זוהי כנראה הייתה כוונתו של השטן, להביא את איוב למצב של שיתוק מוחלט. אין ספק שניתן להבין את איוב על כך שבחר בדרך זו של התמודדות, אך כאשר אנו מתבוננים בסיפורה של נעמי אנו מוצאים דרך התמודדות הפוכה – אקטיבית לחלוטין.
נעמי
כאמור, גם את נעמי פוקד אסון נורא: לאחר מות אישהּ, אלימלך, מתים עליה גם שני בניה, מחלון וכליון: וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ (רות א', ה)
המדרש ברות רבא פרשה ב' משלים את המקרא ומתאר תהליך של אובדן הדרגתי, קודם הרכוש ואז הנפשות, שמזכיר בדיוק את סיפורו של איוב. וכפי שמסכם המדרש: "וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה" אמר ר' חנינא: נעשתה שיירי שיירים" מצבה האישי, הכלכלי והנפשי של נעמי הוא קשה מאד.
אך נעמי לא שוקעת. היא מחליטה לפעול. בראש ובראשונה היא מחליטה לחזור לבית-לחם. זוהי אינה החלטה קלה עבורה. האסון פקד את נעמי בנכר, כיוון שברחה לשם עם משפחתה בזמן הרעב, מה גם שהמדרש ברות רבה פרשה א' טוען כי הבריחה הייתה מסיבות אגואיסטיות, על מנת שלא להתחלק ברכוש עם עניי העיר הגוועים: נעמי יודעת שבבית לחם כועסים עליה, שם לא ראו בעין יפה את הליכתה ולא ברור אם יראו בעין יפה את חזרתה. אבל היא מחליטה לחזור.
על מנת לתאר את תגובתה של נעמי לאסונה משתמש המקרא ברצף של פעלים: "ותקום… ותשב (מלשון לשוּב ולא מלשון לשבת)… ותצא… ותלכנה…ותאמר…" (רות פרק א')
כבר מראשיתו של הסיפור ניכר שנעמי בוחרת בדרך אקטיבית. היא מחליטה להיאבק ולנסות לצאת ממצבה. בשונה מהישיבה של איוב, ומבחירתו המובהקת במוות, נעמי בוחרת לקום ולחיות. ובנוסף, בתוך השכול הקשה ופחד הבדידות היא חושבת על כלותיה ומנסה לשחרר אותן ממחויבות אליה.
גם נעמי כאיוב מתריסה כלפי מעלה: "הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" "מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' " "וה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי " גם נעמי כועסת, גם היא חושבת אולי שנעשה לה עוול, אבל היא לא נשארת בתחום המילולי. היא מתחילה לנסות באופן הדרגתי לשנות את מצבה, ורות עימה.
נעמי מכוונת את רות בכל צעדיה, רות יוצאת ללקט יחד עם יתר הנערות, ובמקרה מגיעה לשדותיו של בועז. נעמי מורה לרות ללקט מעתה רק בשדותיו של בועז מודעו של אבימלך, כיוון ששם תקבל יחס טוב. היא מזהירה אותה לא ללקט בשדה אחר: "לֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר". ואכן זה מה שרות עושה עד סיום עונת הקציר.
אך נעמי אינה מסתפקת בכך, ובפרק ג', היא נותנת לרות הוראות מדויקות כיצד לנהוג על הגורן על מנת שהפגישה בינה לבין בועז תוליד את התוצאות הרצויות לשתיהן.
נעמי שיכלה להועיד את בועז לעצמה (היא הייתה אישה בת 40 ואולי פחות, שעדיין יכולה להוליד בנים, וזאת לפי דבריה בפרק א' פסוק י"ב-י"ג), בחרה להועיד אותו לרות שסיכוייה להינשא וללדת כנראה טובים יותר, נעמי עושה הכל על מנת להעמיד לעצמה זרע באמצעותה של רות.
ההשתקמות
נעמי זוכה להשתקם.
קולן של נשות בית לחם משמיע את קול השתקמותה של נעמי. רות טובה לנעמי משבעה בנים כיוון שאהבה אותה אהבה אמיתית ואכן דבקה בה בכל מאודה. נעמי השכילה להשתקם יחד עם רות, והבן שנולד הוא באופן מלא גם בנה של נעמי. ולכן השכנות מוסיפות ואומרות: "בן יולד לנעמי". נעמי מגדלת את בנה של רות ותהי לו לאומנת.
בדומה לנעמי גם איוב זוכה לשיקום:
האלוהים מכריז שאיוב צדיק ומחזיר לו את משפחתו. הכל לכאורה חוזר לקדמותו. הרכוש. הבנות. הבנים. הסימטריה המלאה שבין הפרק הראשון לפרק האחרון בספר איוב היא מפתיעה. יש משהו לא טבעי בהשבת הגלגל לאחור. הכל חזר להיות כשהיה? ואפילו טוב יותר? ומה עם האבל על הראשונים, הכל נמחק והוחלף?
נראה שהסיום של כל אחד משני הסיפורים נגזר מדרך ההתמודדות של כל אחת משתי הדמויות:
נעמי נהגה בדרך של התמודדות אקטיבית, יום יומית, התמודדות של צעד אחר צעד, התמודדות תוך ויתורים אישיים. נעמי נבנית מכלתה בדרך של יחסים בין אישיים מעוררי התפעלות. התמודדות כזו זוכה גם להשתקמות טבעית ולא פלאית.
ואילו איוב, בוחר בדרך התמודדות פסיבית, בדרך של ייאוש, בדרך של ניתוק מחיי היום יום. איוב ניצב בודד במערכה, שלושת רעיו במקום לנחמו, בוגדים בו. וכך, גם איוב זוכה להשתקמות, אך שיקומו היה שיקום פלאי ולא טבעי. שיקום שמעורר את השאלה האם איוב היה או שמא משל היה?
ואם נחזור למגילת חג השבועות, מגילת רות. אכן, ביולוגית, דוד המלך יצא מרות. אך כפי שראינו, בחינה מדוקדקת של סיפור המגילה מחייבת אותנו להעניק מקום של כבוד לנעמי, כשותפה מלאה ביצירת הוולד לצד אביו אימו ואלוהיו.
