מאגיה בכתובות בתי הכנסת העתיקים/ ד"ר חגי משגב


בכתובות שנשתמרו מתקופת הבית, המשנה והתלמוד, אנו יכולים לזהות סוגים שונים של בקשות ותפילות מאגיות. כמובן שהגדרת המושג 'מאגיה' זקוקה להבהרה, החורגת מגבולות עבודה זו. המאגיה היא חלק בלתי נפרד מעולמו של האדם בכל התקופות. בעת העתיקה, בעולם ההלניסטי רומי כבעולם האיראני, תפסה המאגיה מקום חשוב ביותר במכלול פעולות היום-יום, כמסייעת ומזהירה, בין בפעולות אישיות ובין בפעולות מדיניות וצבאיות.

אין זה המקום לדון במערכת היחסים הסבוכה שבין המאגיה ובין הדת. שתי התופעות האלה חבקו את כל חייו של האדם בעולם העתיק, והשפעתן לא פגה עד היום. בדתות המונותיאיסטיות המאגיה נחשבת על ידי חוגים רשמיים כתופעת שוליים נסבלת במקרה הטוב, אולם בפועל אישי דת מרכזיים הם גם אנשים המתמחים במאגיה. הכוונה כאן לאישי הלכה מובהקים, כר' שמעון בר יוחאי1, שבתלמודים רובה המוחלט של פעילותו היא הלכתית, ולא דוקא לאישים דוגמת חוני המעגל ושושלתו, או ר' חנינא בן דוסא. על שושלת חוני המעגל מסופר בדרך כלל בהקשר של הורדת גשמים – בבלי תענית כ"ג-כ"ה, ועל ר' חנינא בן דוסא בבבלי פסחים קי"ב ע"ב, גזרה על אגרת בת מחלת השדה, ובתנחומא ויגש ג, השבעת האריה.

המקורות התלמודיים העוסקים במאגיה מרובים ומוכרים2. עם זאת גישות שונות מנעו לעיתים מחוקרים לראות את מרכזיותם בחיי הרוח בעת העתיקה. א"א אורבך3 הוא נציגה הראשי של הגישה הממעטת בערכה של המאגיה בעיני חז"ל, ורואה ברוב הופעותיה במדרשים ואגדות תופעת שוליים, או חלק מהתמודדות נגד המאגיה וכד'. קיימות בעניין זה גישות שאפשר להגדירן כגישות ביניים, על פיהן החסידים הם מייצגי הזרם המאגי ביהדות הפרושית, ואינם זהים לחכמים, אלא שברבות הימים הזרמים נבלעים4. אכן ניכר בעניין הבדל בין מקורות המתעדים את חיי היום יום, לבין הספרות שעיקרה הלכתית, שמטבע הדברים ראייתה רציונאלית יותר, אלא שאין למעט במרכזיותה של התופעה המאגית בכל רבדי החברה. קיים בעניין זה תיעוד רצוף מתקופות קדומות – החל מספר טוביה, שם מתואר מעשה גירוש שד, עבור דרך ספרות קומראן5, ועל כולם סיפורי הברית החדשה, שמהם נראה כי עיקר פירסומו של ישו בא לו על ידי גירושי שדים וריפויי מחלות שערך בכל רחבי הארץ (מתי יב 24-22; מרקוס ה 20-2, ו 13; לוקס ח 2 ועוד). את עיקר ירושתו לתלמידיו הוא רואה בשלטון שניתן להם על השדים והרוחות – מתי י 8-1. אף יוספוס, בתארו את חיי היהודים, רואה כמובן מאליו את כושרם בריפוי על ידי גירוש שדים – קדמוניות ב עמ' 271 (מהדורת שליט), מלחמות ז, ו, ג. נראה כי מבחינה פרקטית לא היה הבדל בין יהודים ללא יהודים בענין זה, גם אם בהסברים התיאורטיים ניכרו בנושא הבדלים תאולוגיים חשובים.

טקסטים שיש להם נגיעה לעניינים מאגיים נמצאים בכתובות בכמה סוגים ובכמה הקשרים. אנו נדון כאן במשקעים המאגיים בכתובות בתי הכנסת. חלק מהברכות שבכתובות בתי הכנסת נושאות אופי מאגי – אם בעצם תכנן[6 אם בשימוש שלהן בשמות או כינויים מסויימים לאל.
 

רוב רובן של כתובות בתי הכנסת הן ברכות לנדבנים. ברכות אלו אינן יכולות להחשב כמאגיה, מפני שהתורם מבקש ברכה בזכות המצווה שעשה, ולא בשם הכתובת שכתב. הטקסט שבכתובת אינו ממלא כל תפקיד מהותי. עם זאת, מספר כתובות מכילות בתוכן אלמנטים שבמקומות אחרים יש בהם משום מאגיה. בבית הכנסת של עין גדי7 יש רשימת עושי רע, ביניהם הנותנים מחלוקת בין אדם לחבירו והמגלה את סוד העיר, ועליהם נכתב שם:

"דין דעינוה משוטטן בכל ארעא וחמי סתירתא הוא יתן אפוה בגברה ההו ובזרעיה ויעקור יתיה מן תחות שומיה וימרון כל עמה אמן אמן סלה". (תרגום: מי שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה נסתרות הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים, ויאמרו כל העם אמן אמן סלה). 

טקסיותו המאגית של הנוסח ניכרת מסופו, שבו העם אמור לענות אמן, דבר שאינו מצוי כלל בכתובות הברכה הרגילות. ולא רק השתתפותו הפעילה של העם יוצאת דופן בטקסט זה, אלא אף הנוסח עצמו "אמן אמן סלה", שהוא מן הסיומים השכיחים ביותר בקמיעות לנוסחי השבעות; לעתים בקמיע אחד חוזר נוסח זה כמה פעמים, כמספר ההשבעות הכתובות בקמיע, וראה על כך להלן.
אולם תחילתו של נוסח הקללה, "דין דעינוה משוטטן בכל ארעא וחמי סתירתה", כלומר "מי שעיניו" וכו', הוא נוסח שמשמש בהזדמנויות רבות בספרות חז"ל, וגם בו יש כדי להעיד על המאגיה שביסוד העניין.

הבעת משאלות בלשון "מי ש" נפוצה בספרות חז"ל ולמעשה עד היום הזה. הכוונה היא לבקשה שאינה פונה ישירות לקב"ה, אלא בגוף שלישי, כששם הקב"ה מוחלף במשפט זיקה בנוסח "מי שאמר והיה העולם", "מי שפרע מדור המבול", וכו'. שימושים כאלה אפשר למצוא בבקשות מסוגים שונים – לשמירה, לברכה, לקללה. לעתים אין מדובר בתפילה, אלא בסיפור: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם – למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" (ספרי דברים מט). אפשר שמדובר במקרה זה בלימוד כמבוא להתנסות מיסטית, ואולי אף להגעה לכח בריאה – כמו מי שאמר והיה העולם.

דרשה בציבור יכולה היתה להסתיים בתפילה, ונוסח תפילה כזה הוא "ברוך מי שאמר והיה העולם אמן אמן אמן"8. הכפלת ה"אמן" פעמים מספר מתקשר למענה של האשה הסוטה על השבעתה-קללתה, "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה 22). חזרה על מילה כלשהי פעמים אחדות הוא מסממניהם הבולטים של הנוסחאות המאגיות, ובהם נודעה לחזרה שלש פעמים חשיבות מיוחדת. תפילה מסוג זה היא גם ברכתו של ר' יהודה בר יחזקאל:

"בשעה שהיה רואה את הגשמים יורדים היה מברך: יתפאר ויתגדל ויתברך שמו של מי שאמר והיה העולם, שהוא ממנה אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכים" וכו'9.

כל הנוסח מקביל לנוסחאות מאגיות מובהקות10 בצד נוסחאות אפייניות של ספרות ההיכלות. רבים משימושי הנוסחים האלה בתלמודים הוא לקללה או לאיום: בתאור המלכתו של שלמה נאמר "בא לישב אומר לו (=הכרוז) דע לפני מי אתה יושב, לפני מי שאמר והיה העולם"11. כך מביעים חכמים את אי הסכמתם לרמאויות שונות בנוסח "מי שפרע מאנשי דור המבול ודור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"12 (מן הסתם יש פה רמז למסורת קדומה התולה את עונשם של דור המבול באי עמידה בדיבורם). בדומה משביעים זקני כהונה את הכהן הגדול לפני יום כיפור שלא ישנה מן ההלכה בלשון "משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך"13.

מסתבר שלשון ההשבעה מותאמת לתוכנה; מי ששכן שמו בבית הוא זה שלפניו צריך הכוהן הגדול להקריב. מי שאמר והיה העולם עשה זאת במאמר, ולפיכך מתחייב המדבר לשמור על אמינות דיבורו. מי שפרע מדור המבול – כאמור, יש לתלות זאת כנראה במדרש מעניין זה.
למעשה אנו מכירים נוסחים כאלו מתפילותינו, אולם דוקא לכיוון ההפוך – של שמירה והצלה. המפורסם והנפוץ שבכולם הוא "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך" וכו'. כמוהו "מי שעשה ניסים לאבותינו וגו' הוא יגאל אותנו בקרוב"14.

בספרות ההיכלות נפוץ בעיקר הנוסח "מי שאמר והיה העולם", כהקדמה לתפילה של יורד המרכבה או לתפילתו של המשיח. כאן ההקשר הוא מיסטי בגלוי, והשימוש הוא דוקא בעניין בריאת העולם, שכן מעשה מרכבה ומעשה בראשית שלובים זה בזה. מכל מקום, ניכר שנוסח זה עניינו מיסטי ואף מאגי, וכי בברכות ובתפילות שאינן כאלה אין נזקקים לפניה מעין זו אלא לפניה ישירה לקב"ה בשמו.
המקורות האפיגרפיים תומכים בהחלט בהסתכלות מעין זו. אחד מיסודות הנוסחים המאגיים בקמיעות הוא "הזכרת תקדימים", אך לא רק ע"י סיפורם דוגמת "היך דכבשת ימה בסוסך"15, אלא גם בלשון זו, "מי ש". בקמיע מארץ ישראל16 משמשת הנוסחה "משתבע לכון במן דאכ[יל] (מ)יה בשעולה", והנוסח הזה מופיע גם בקערות השבעה יהודיות מבבל בתרגום לעברית – למעשה, בלשון המקור שממנו תורגם הנוסח לארמית: "מישתבענא במי שמדד בשעולו מים"17 או בנוסח מלא יותר:
"מישתבענא לכון במי שמדד בשעולו מים ושמים בזרת תיכין וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס…ויגבעות במואוזנים"18

הרצון להשתמש בנוסחת "מי ש" הוביל לשימוש בפסוק שאלה (ישעיהו מ 12), המתחיל במילה "מי", שנוח להפכו לפסוק זיקה "מי ש".
על רקע זה מתבלטת כתובת בית הכנסת בעין גדי, שעניינה קללה, המשתמשת בנוסחה "דין דעינוהי משוטטן בכל ארעא", שהוא תרגום מדויק של הביטוי "מי ש". גם הכתובת מיריחו, שהיא דוקא כתובת ברכה, מתפרשת על רקע ראייה זו:
"דידע שמהתון ודבניהון ודאנשי בתיהון יכתוב יתהון בספר חייה [עם כל] צדיקיה". (תרגום: היודע שמותיהם (=של הנדבנים הנזכרים קודם, בני הקהילה תורמי הפסיפס)… יכתוב אותם (=את השמות!) בספר החיים עם כל הצדיקים)19.

המאגיות ניכרת פה לא רק בכינויו של הקב"ה במשפט זיקה, אלא בעצם ההזדקקות לידיעת שמותיהם המפורשים של בני הקהילה, שכנראה מחמת ריבוים אי אפשר לפרטם ועל כן מתבקש הקב"ה לכתוב אותם בעצמו. ללא ידיעת השמות וכתיבתם לא תוכל הברכה לחול, והרי זו תפיסה מאגית של ממש. נוסח דומה מופיע ביוונית בבית שאן20, ותרגומו "תרומה של אלה אשר ה’21 יודע את שמותיהם, הוא עצמו ישמור עליהם זמן רב". אולם ההבדל בולט – בכתובת עין גדי אין ה' נקרא בשמו כלל אלא בכינוי תחליף, ותוכן הברכה קשור ישירות לשמות האנשים. בכתובת מבית שאן ננקטה לשון זו כנראה למען הקיצור, מתוך שרבים שמות התורמים, ומנהג הכתובות היווניות היה שאין להשאיר את התורם אנונימי. לעומת זאת בכתובות הארמיות – ואף באותם בתי הכנסת! – רבים מהתורמים לא נודעו בשמותם, ומעולם לא הפריע הדבר לבקש עבורם ברכה. אין לדעת איזה נוסח הוא המקורי ואיזה המושפע.

אלמנט זה, של הצורך בידיעת השמות, ושימוש בכוחו של "היודע את השמות" כתחליף לשם ממש, קיים במספר השבעות מאגיות מובהקות, דוגמת זו המזכירה את הגט ששלח ר' יהושע בן פרחיה. כאשר השמות לא ידועים – יש צורך בנוסחה שתכסה את כל האפשרויות, על ידי הזכרת מישהו שיודע את השמות22:
"אסרתינון כבשתינון {כל} לכל שידי ומזיקי… בין דידענא שמה בין דלא ידענא שמה, דלא ידענא שמה כבר פירישו (לי) משבעה יומי בראשית ודלא פירישו לי משבעת יומי בראשית כבר פרישו לי בגיטא דאתה לכא מן עיבר ימא דכתבו ושדרו לה לרבי יהושוע בר פרחיה כד הות ההיא ליליתא ד(ח)נקא לבני אינשה ושדר עלה יהושוע בר פרחיה שמתא ולא קבילת מחמת דלא הוא דידע שמה וכתבו שמה בגיטא וכריזו עלה ברקיעא בגיטא דאתא לכא מן עיבר ימא. אף אתון כיפיתון אסיריתון…"

אלמנטים מאגיים נוספים בכתובת עין גדי יכולים להיות גם השמות המובאים לפני הקללה. שתי השורות הראשונות הן הפסוק הפותח את ספר דברי הימים. שמותיהם של האישים המוזכרים שם אינם שייכים לרשימות השמות הרגילה להיות מוזכרת בנסיבות כאלה, של תפילה וחינוך. כמו כן רשימת המזלות, הבאה לאחר מכן עם רשימת החדשים, אינה זהה לגלגלי מזלות אחרים בבתי כנסת; עיקר חסר, דהיינו הציור, ולפיכך ערכה של הרשימה טמון בעצם הזכרת שמות המזלות, ולאלה יש ערך מאגי ככל הנראה. בקמיע שנמצא בגניזה (MSF 10) משביע הלחש את מזל אריה. אף שמותיהם של חנניה מישאל ועזריה, שניצלו מכבשן האש, שייכים כנראה לעניין זה. כך שניתן להסתכל על כל הרשימה, לא רק כהעדאת עדים על הקללה, אלא אף כרשימה שעצם הזכרתה פועלת את פעולתה.
אמנם, אין פה טקסט מאגי במובן המקובל. בדרך כלל מתכוונים במונח "טקסט מאגי" לקמיעות, שהם טקסטים הנכתבים עבור אדם ספציפי, לצורך מלחמה מיידית ברע ספציפי, ובאמצעות שימוש בשמות בעלי עצמה מאגית; זוהי כתיבה מאופיינת בסגנונה ואף בטכניקה של כתיבתה ובחומר הכתיבה. לעומת זאת בבתי הכנסת מדובר למעשה בטקסטים בעל משקע מאגי. המאגיה משמשת פה רק כמקור השראה ספרותי. אחד ממאפייני הטקסטים המאגיים הוא שאלה הם טקסטים של תפילת יחיד. כתובות בתי הכנסת הרי הן תפילות שגם אם אינן תפילות ציבור, הלא הן נאמרות – או מתפרסמות – בציבור, בהקשר ציבורי, בבית כנסת, ואין הדבר דומה לכתיבת שם באופן מוסתר על נברשת23. עד היום הזה, אף בנוסחי התפילות הקבליות שנכנסו לסידור התפילה החסידי או המזרחי, כגון התפילה בשעת ברכת כהנים או בשעת התקיעות, נכתבות אזהרות בנוסח "ויזהר מלהוציא השמות בשפתיו"; המאגיה נשארה נחלת היחיד בחדריו ואינה הופכת לחלק מתפילת הציבור הסטנדרטית.
 

——————————————————————————–

*קיצורים המשמשים במאמר:
נוה תשל"ח – י' נוה, על פסיפס ואבן, ירושלים תשל"ח.
AMB – AMB – Naveh J. & Shaked S., Amulets and Magic Bowls, Aramaic Incantations of Late Antiquity, Jerusalem 1987
MSF – MSF – Naveh J. & Shaked S., Magic Spells and Formulae, Aramaic Incantations of Late Antiquity, Jerusalem 1993 
 

[1] מ' בר אילן, גירוש שדים על ידי רבנים, דעת 34 (תשנ"ה), עמ' 31-17.
[2] וראה L. Blau, das Altjudische Zauberwesen, Budapest 1898.
[3] א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשמ"ו, עמ' 189-81, ראה בר אילן שם, הערה 11. ראה גם א' גרינולד, הכתב המכתב והשם המפורש – מאגיה רוחניות ומיסטיקה, משואות – ספר זיכרון לאפרים גוטליב, ירושלים תשנ"ד, עמ' 98-75.
[4] ש' ספראי, משנת חסידים בספרות התנאים, בתוך ש' ספראי, ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשמ"ד, עמ' 160–144; S. Safrai, Teachings of Pietists in Mishnaic Literature, JJS 16 (1965), pp. 15-33.
[5] ראה ב' ניצן, תפילת קומראן ושירתה, ירושלים תשנ"ז, עמ' 205-165.
[6] את כתובות הברכה, שהן רוב מניינן של כתובות בתי הכנסת, קשה לכנות כתובות מאגיות, שכן הן מבקשות שכר טוב לעושי מצוה, וזהו דבר רגיל בעולם ההלכה. לפעמים מופיעות בכתובות בתי הכנסת קללה של ממש, ועל כך להלן.
[7] נוה תשל"ח, עמ' 109-107.
[8] ויקרא רבה ג, סיום הדרשה. דוגמאות נוספות לשימוש בלשון זו: בבלי, עירובין יג ע"ב, מגילה יג ע"ב, סנהדרין קה ע"א, שמות רבה ב – כל אלה ענייני היסטוריה ועתידות; קידושין ל ע"ב-לא ע"א – ענייני משפחה ויחסי אנוש; חולין סג ע"ב – טבע; שהש"ר ד – רפואה, ועוד ועוד.
[9] דברים רבה ז.
[10] AMB, מס 7: "מקדשה מגדלה מ}פ{ארה ומרומה".
[11] אסתר רבה א. גם פה תואר זה קשור למלכות העולם וניהולו.
[12] משנה, בבא מציעא ד ב. בבבלי שם מז ע"ב הגירסה "מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע מי שאינו עומד בדיבורו".
[13] יומא א, ה. בתוספתא, סנהדרין ח ב, ובבבלי ,סנהדרין י"ט ע"א – ע"ב – מדרש תנחומא, שופטים ז, משתמש שמעון בן שטח בנוסחאות מעין אלה לקללת דיינים המטים את דינו של המלך.
[14] ראה מ' זולאי, ארץ ישראל ופיוטיה, ירושלים תשנ"ו, עמ' 306-303. שם מובא נוסח הבדלה מן הגניזה הנושא אופי מאגי מובהק בריבוי פעליו ובנוסחאותיו, עם שימוש בולט בנוסחת "מי ש". רבים ממנהגי ההבדלה המאוחרים מכוונים לבקש על הממון, נושא שעורר בהלכה המאוחרת מחלוקות לא מעטות, וכמו כן יש לציין את דברי ר' עקיבא בבבלי פסחים ק"ה ע"א, "כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה"; ומכאן כי ברכת ההבדלה מראשיתה נקשרה לענייני שמירה מסכנות וברכות עושר, והרי אלו עניינים שהמאגיה עסקה בהם רבות. הדברים קשורים באמונה הקבלית/מיסטית בכוחות הדין המתעוררים לאחר השבת, שבה שבתו; למשל, הגיהינום שובת בשבת ואין הרשעים נידונים בו. בשל אמונה זו נהגו חסידים להאריך את הסעודה השלישית עד שעה ארוכה לאחר צאת הכוכבים, כדי למשוך את קדושת השבת עוד קצת ולהעניק לנידונים ארכה לפני חזרתם לדינם.
[15] י' נוה, "כיבוש טוב, אין כמוהו", תרביץ נד (תשמ"ה), עמ' 382-367; MSF קמיע 16.
[16] AMB, קמיע מס' 15.
[17] AMB, קערה מס' 12a.
[18] AMB , קערה מס' 12b.
[19] נוה תשל"ח, עמ' 105-103.
[20] רוט-גרסון תשמ"ז, עמ' 43-41.
[21] ליתר דיוק "האדון".
[22] AMB, קערה 5, עמ' 163-158. הסיפור במלואו, וכנראה במקורו, שם מפורשים שמות הוריה של לילית, מובא אצל Montgomery J. A., Aramaic Incantation Texts from Nippur, Philadelphia 1913, מס' 8 ו17.
[23] נוה תשל"ח עמ' 34-35. מדובר בנברשת מבית הכנסת של כפר חנניה, ששם התורם הוסתר בו במין צופן, וכנראה נכתב בו גם שם מלאך. ראה י' נוה, הכתובות הארמיות והעבריות מבתי הכנסת העתיקים, א"י כ (תשמ"ט) (ספר ידין), עמ' 310-302.