כתבנו בספר חיים/ דנה פולבר


שני ימי ראש השנה עמוסים בסיפורי הורים ובנים. ביום הדין של ההתחלות החדשות מתוועדים אנו אל דינמיקות מגוונות ביחסים אלו. לאברהם ושרה נולד בן; שרה, אלוהים ואברהם מגרשים בן אחר; הגר תועה במדבר עם בן, כמעט מוותרת עליו; חנה מתפללת על בן, אך באותה נשימה מוותרת עליו לטובת אלהים; אברהם הולך להקריב בן למען אלהים, ואילו שרה לא נמצאת בתמונה בכלל; ולבסוף – רחל אצל ירמיהו מבכה על בניה כי איננו.

תיאורה של רחל המבכה על בניה בא כעין סיכום לכל הבנים שאינם, לכל הבנים שוויתרו עליהם או התכחשו אליהם בצורה זו או אחרת. נוצרת כאן כעין מראה הפוכה של ליל הסדר המקבץ בנים למיניהם סביב שולחן חג – כשכאן מתאספים ביום הדין הורים למיניהם, והמכנה המשותף ביניהם הוא ויתור על ילדיהם במוקדם או במאוחר. וכמו שבליל הסדר נהוג בזמן אחרון להזכיר בן נוסף שאפילו לא הגיע, גם כאן יש אמא אחת שלא הגיעה, אשר בהתנהגותה החורגת היא מלמדת אותנו – אפילו בהעדרה – שיעור חשוב לגבי יחס אל ילדה או ילד.
כוונתי לאישה השונמית ממלכים ב, פרק ד, אשר מלווה את פרשת וירא, וכך היא יוצרת דו שיח עם הגר, עם שרה ועם אברהם.

האישה השונמית מתברכת בילד בלי לייחל לו, על אף עמדתה המהוססת ועל אף חשדותיה מפני אשליות. האימהוּת מתנפלת עליה – כמו על רוב האימהוֹת, כנראה – בלי לשאול להסכמתה. אין שום עדות לתפילות ותעניות שקדמו מצידה למתן הזה. ואף על פי כן – אין גבול לאחריותה לבנה. בכל אחד משלביו, דומה סיפורה לסיפור שרה. שתיהן נפקדות לאחר תום העדנה, לשתיהן יש איש זקן, שתיהן מתבשרות על לידה שנה מראש – "למועד הזה כעת חיה". שתיהן מגיבות בהיסוס מה – בין אם זה בצחוק פנימי ובין אם במבע מפורש, ואצל שתיהן היסוס זה לא נלקח בחשבון…

הדמיון התוכני מגובה היטב בדמיון לשוני בין שני הסיפורים לאורך כל הדרך: מילים, צירופי מילים, חלקי משפט שמנהלים דו שיח מבעד לדפי התנ"ך המפרידים ביניהם.

אך נמשיך עם הדמיון התוכני. בשני הסיפורים הבן עומד לנוכח סכנת מוות לאחר שהוא עוזב את אימו ונמצא מחוץ לבית עם אביו. מכאן דרכיהן של שתי הנשים נראות שונות לחלוטין: שרה לא משתתפת כלל בסיפור, ואילו האישה השונמית ממשיכה בתור הגיבורה הראשית באפיזודה הזאת. אך למעשה, המרחק הוא רק במציאות.

אני מציעה לקרוא את האישה השונמית כחלום, כפנטזיה. כששרה המיוסרת שוכבת בלילות, מנסה לשחזר ולהבין איך נתנה לבנה לחמוק בין ידיה ולצאת עם אביו אל מותו בהר המוריה, תוך כדי שאשמה ועלבון חולניים מסנוורים אפילו את מבטה הפנימי, היא מצליחה לפרקי זמן קצרים לחלום את חלומה: איך זה היה יכול להיות אחרת, אילו הייתה שומעת, אילו הייתה מעניקה יותר משקל לרמזים של אותו בוקר ודורשת יותר הסבר. אם – סוף כל סוף – המלאך היה מדבר אליה ומסביר לה מה קורה. שיח של שרה עם מלאך או עם אלהים ערב עקדת יצחק כבר נכנס למדרשים מודרניים רבים. אולי שרה בדימיונה הייתה הראשונה שחשבה על מדרש כזה.
ואז – שוב פעם נרפות ידיה: מה היא כבר הייתה יכולה לשנות? לומר? דימיונה מתחיל להעלות תמונות, להעביר סצנות חדשות – מה הייתי אומרת? מה הוא היה עונה לי?

וכך מופיעה האישה השונמית. עליה לשנות מוות, לשנות את גזר הדין. שרה הקשישה רואה בעיני רוחה את עצמה צעירה ופעלתנית; חולמת שהייתה יכולה לחבוש אתון – ממש כמו אברהם, ולרכוב עם נער עד אלהים – כמו אברהם. שום שטן ושום אדם לא היה עוצר בעדה. היא הייתה מגיעה עד למקום הפמליא השמיימית, נופלת אל רגליו של ריבונו של עולם, ואומרת לו… כאן חלומה נפסק לרגע. מה היא תגיד? על כך היא צריכה לחשוב. דברה צריך להיות כנות מוחלטת. "אל תשלח ידך אל הנער"?, "תציל את יצחק"?, "אבינו אתה, רחם על בניך"?. משפטה הדימיוני מתחיל לגלוש לפייטנות, ופתאום שרה מרפה מכל החוט הזה ומרגישה דבר שונה לגמרי בקירבה, בחזה, בכל הגוף. התחושה הזאת זרה ומוזרה, כמו אחות שממנה נפרדה לפני שנים רבות. ומאליו עולה על שפתיה משפט של כעס והטחה עצורים אשר עומדים להתפרץ כגל אש בכל רגע: "הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. הלא צחקתי".

היא לא יודעת מה יקרה אחר כך. אחרי המשפט הזה, כנראה החשוב בחייה, דימיונה מתפצל לפלגי מים רבים, משוחרר מתרדמת חום שהייתה שבויה בה. היא יודעת שיצחק יינצל. היא גם יודעת שלא יהיה קל להשיבו מעולם המתים, לאחר שנחתם גזר דינו, לאחר שהוא עצמו נוכַח בכך. היא מנשקת את ידיו, את רגליו, את עיניו: התעורר, יצחק! הוא פוקח את עיניו. והיא שומעת: שאי בנך. השתחוותה רשמית וקדה. היא נושאת את בנה אל הבית, אל החיים, מחזירה אותו אליה. "בנךְ" – מצלצל בראשה, והיא נזכרת שאכן שמעה לילה קודם קרעי מילים ומשפטים, והיה ביניהם "את בנךָ". "בנךְ" – היא חוזרת בלחש.

היא מתעוררת מחלומה בהקיץ, וחושבת למה זה לא קרה כך. האם גם אברהם שִחזר את המאורע מחדש בדימיונו, פעם אחר פעם? האם משום כך הוא חזר לבאר שבע, ויצחק לא חזר בכלל – כדי שכל אחד מהם יוכל לחלום בבדידותו ללא הפרעה, ולדמיין, לשלחן* את מה ששבר אותם? אולי גם הגר במקומה, בבאר לחי רואי, עסוקה בדימיונות אלה?

בראש השנה אני לומדת אפשרות של סליחה מיצחק ומישמעאל, אפשרות של חרטה מכל ההורים בתנ"ך שהיו מוכנים לוותר על בניהם, אפשרות של אחיזה ואמירה נכוחה מהאישה השונמית, ואפשרות של שִלחון – להתחיל לשיר ולהלחין מחדש, לאחר חרטה וסליחה.
_____________________________________________________________________


*שִלחון – מושג שטבע הפסיכולוג מרדכי רוטנברג – הלחנה מחדש; מתן דגשים שונים בסיפור של מאורע או של חיים, אשר הופך אותו למשמעותי ביותר עבורי.