רבות נכתב על שירי הגעגוע של רבי יהודה הלוי לציון , זו שהייתה בתפארתה , זו שחרבה לרגבי אדמתה וזו העתידה לקום מתוך עפרה .
אני רוצה לכתוב על האהבה, לא געגוע כי אם אהבה עמוקה , כמעט מוחשית שאינה כלה גם אם מימושה הולך ומתרחק ממנו ככל שהוא קרב להגשמתה . אי אפשר , שלא לחוש בשיר "יפה נוף" בביטוי העמוק ביותר של הלוי לגעגועיו והוא אהבה עמוקה . זו , שאין בה אידיאליזציה של הרומנטיקה , ולא התרפקות נוסטלגית על ההזוי והחלומי אלא זו , שהיא מרחב של ייסורי אוהב, המבכה מצד אחד על מציאות שאין שבורה ממנה והיא , מצד שני, שלמותה של הכמיהה העמוקה ביותר של הווייתו .
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.
לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב!
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם,
כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.
וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד
אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב!
דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם
צֳרִי גִּלְעֲדֵך – נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב.
הֲלֹא אֶת-אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב!
השיר "יפה נוף " רווי בשיבוצים מקראיים , אני רוצה להתייחס אך ורק לראשון שבהם , כמשל למקומו של השיבוץ בשירת ימי הביניים הספרדית , שלא היה אך ורק עשייה שיש בה יופי ושלמות אסטטית , אלא בראש וראשונה תורם השיבוץ לרובדי הבנה נוספים על הטקסט הגלוי ביופיו , לכשעצמו .
" יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב ". ( תהילים מח' ג' ) אין כאן רק ביטוי ליופייה של ירושלים, כעיר וכנוף במרחב מיקומה , ולא רק תאור היותה מקור של ששון ושמחה לאנשי הארץ ( ובגרסתו של הלוי ,בניגוד לפסוק בתהילים ,ליושבי העולם כולו ) , ולא רק תפיסתה כמקום משכנו של מלך מלכי המלכים . השימוש דווקא בשיבוץ זה , שמיוחס לקולמוסו של דוד המלך , שראה עיר בתפארתה במו עיניו ומתוך כך שורר עליה , הופכת את הלוי , שלא ראה את ירושלים אלא בדמיונו , למי שיכול לראותה לא רק מתוך הזיה בדיונית , שיכולה להיתפס כחלום ,שאין בינו ובין המציאות אלא כמיהה , אלא למי שרואה את ירושלים בתפארתה מעיני המציאות .
מכאן הופכים געגועיו למוחשיים ולחושניים , כאיש המתגעגע לאהובתו ומדמיין את פגישתו איתה כמעשה ארוטי .
הכיסופים לציון , ממרחק מגוריו בספרד ( "לך נכספה נפשי מפאתי מערב" ) , המלווים ברחמים כאשר הוא נזכר ביושבת בקדם ( מזרח ) , הנתונה בחורבנה ובעזיבותה ( "כבודך אשא גלה ונוך אשר שמם" ) , מכלים בבערתם את המשורר האוהב , הנכמר על אהובתו .
האוהב , המבקש לו כנפיים להתמזג עם אהובתו ,מדמיין את דמעותיו מתערות בעפרה של מושא געגועיו ( "ארוה בדמעתי עפרך ויתערב " ) ומעצב כאן בעזרת סובלימציה , את הארוטיקה של חיבורו של האוהב- המתגעגע עם אהובתו , הרחוקה והחרבה , במלוא חושניותו .
המשורר משתמש במילה "דרשתיך" , שיש בה יסוד של חיפוש אחר האהבה ותביעה למימושה, בכדי לתאר את המפגש עם "אהובתו", שעל אף חורבנה והעדר רוח מלכות שהייתה בה , ערבה היא ונעימה היא לו ומלאת חיוניות , שכל גמיעת רגביה החרבים הם כדבש ניגר על שפתיו.
בשירו "ייטב בעיני" , משורר יהודה הלוי על קשריו עם אלוהיו , הנתונים במתח מתמיד של קירבה וריחוק אשר התפילה מנסה לגשר על פניו . שם , אומר המשורר כי "הוסף כאב – אוסיף אהוב". אמירתו מבטאת את ייסורי האוהב, שאינו נשב ר מהתרחקותו של אהובו, אלא מוסיף אהבה אל החלל המתמלא מהמתרחק ממנו, על מנת להשיבו.
בשירנו "יפה נוף" , מראה המשורר את אותה תפיסת אהבה לגבי מושא אהבתו –ציון . המרחק בין מזרח למערב , בין מה שהייתה בעבר בעת תפארתה למה שהיא כיום בחורבנה (בתקופתו של המשורר 1075-1141) ובין הגעגוע למציאות –מעוצב באותו ביטוי של אהבה עזה , שאינה מתכלה מכאבה אלא מוסיפה אהבה אל המרחב הפנוי , שבין האוהב במערב לאהובה אשר במזרח .
ערש"ק פרשת "מצורע" תשס"ח
