"זכורני כיום הזה", מספר הרב סולובייצ'יק 2 באחת משיחותיו (ואני מצטטת בדילוגים), המלמד שלי, חסיד חב"ד, היה מדבר עמנו בחודש אלול בעניין ראש השנה ומלכות: "ותמלוך אתה אלוקינו לבדך…" "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", "ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה…" – הנה יהודים עניים ומרודים ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך על כל הארץ ומתפללים לפניו, שכל באי עולם "יתנו לך כתר מלוכה".
זכורני שפעם שאלתי את המלמד: רבי, הלא הקדוש ברוך הוא הוא אדון וריבון כל העולמים והבורא ומחדש מעשה בראשית… – למה צריך הוא שיכתירוהו למלך על כל הארץ? למה לו "כתר מלוכה" שלנו? איני זוכר בדיוק את תשובת המלמד, אך זכור לי שבתוך תשובתו היה כלול הפסוק משיר השירים: "מלך אסור ברהטים" (שיר השירים ז, ו) – המלך האסור באזיקים. עכשיו משיג אני בערך מה שלא הבנתי אז כילד. אכן הקדוש ברוך הוא נמצא בעולם הפיזי וביקום הגדול כנושא ופועל, טוען עולמות – הכול בידיו ולנו אין חלק בכך. אולם מבקש הוא, שבתולדותינו נהיה אנחנו, היהודים קוראי שמו, נושאי המשא ונאבקים למען יהדותנו, הקדוש ברוך הוא עונה לנו, אולם בבחינת "מלך אסור ברהטים", מצפה הוא שיהא היהודי פועל תחילה (הדגשה שלי, ט"א) ורק אז הוא יתערב.
הקדוש ברוך הוא, כביכול, שומע בקול האדם, שהוא עצמו בראו, המלך יושב על כיסא רם ונישא – הוא הנושא המוחלט והוא גם הנישא (הדגשה שלי, ט"א).
כמה יפה הוא המאמר בגמרא על ברכות ז, עמ' א: "אמר ר' ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כיסא רם ונישא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני".
זכורתני גם אני הפעם שהבינותי לראשונה את עומק המהפך במושגים התורניים הרווחים שעשו הרבנים מבשרי הציונות, הרב קלישר והרב אלקלעי, והרבנים "חובבי ציון" ויוצרי המזרחי – הרב מוהליבר, הרב אליאשברג, הנציב מוולוז'ין והרב ריינס – כשקבעו "קמעא קמעא תבוא גאולת ישראל" וגרסו שתקדם הגאולה דלתתא לגאולה הנסית משמים. הם קראו את מפת העם היהודי בתקופתם וחרדו לגורלו, וכנושאים ולא כנישאים – ברוח הדברים של הרב סולובייצ'יק שפתחתי בהם – וכמנהיגים שחשו עצמם שלוחיו של מקום, הציצו בתורה על שלל פסקיה, מדרשיה ופסוקיה ובראו את שיבת ציון המודרנית.
הרשו לי לנחש ברוח הסיפור "תנורו של עכנאי" שהקדוש ברוך הוא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני, ראויים הם שתתקיים על ידם מעשה הקמתה המחודשת של מדינת היהודים.
הציונות החילונית הכללית, בבואה לתאר את המהפך הציוני, ניסחה את המהפך המחשבתי כהכרעה לחזור לאקטיביות היסטורית ולקחת את גורל העם היהודי בידיה; אצל מנהיגי הציונות הדתית, אותה הכרעה עצמה הבשילה בחשיבתם וצמחה מעולמם הרוחני התורני, ורק התנסחה בשפה אחרת. כך הבין הראי"ה קוק כשקבע ש"הישן יתחדש והחדש יתקדש". כך הבינו האדמו"ר החלוץ הרב ישעיהו שפירא ור' שמואל חיים לנדוי ז"ל כשתיקנו את המטבע הלשוני בדברם על "המרד הקדוש", ואף הוסיפו למרד הציוני את המרד הסוציאלי הטמון ב"קדושים תהיו", ב"ועשית את הישר והטוב" וברעיונות היובל והשמיטה. שומה עלינו לבנות חיים צודקים יותר, סברו, חיי תורה ועבודה. מנהיגים אלו לא חששו מן החידוש שבדרשתם. הדרשה עלתה ממעמקי מצפונם הדתי ונראתה להם כאוצר ישן, שהיה טמון בתורת ישראל מאז ומתמיד, ורק עתה הגיעה השעה לחשפו.
קשה להביע את גודל תשועת ה' שהולידה אותה העזה מאז ועד היום. אכן זכינו באתחלתא דגאולה. קמה מדינת ישראל. הנידחים מארץ אשור והאובדים מארץ מצרים התקבצו ובאו לכאן, המוני יהודים יושבים בארץ ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואחרי "השרפה הגדולה" זכינו בהסרת שעבוד מלכויות ובריבונות יהודית. שוחררה ירושלים, עיר קודשנו, ויד ישראל רמה ועמדה בכל מלחמות ישראל, שדרשו, להוותנו, מחיר יקר ודמים הרבה. מפי עוללים ויונקים קולחת השפה העברית, שפת נביאינו וחכמינו, שהפכה שוב שפה חיה, הנבחנת ומותכת בשווקים, וחוזרת ומתהדרת באכסניות של רוח, באמנות ובחידושי תורה.
על כל הטוב הזה אנחנו מודים לבורא עולם. אלא שאליה וקוץ בה. משהו השתנה. העולם השתנה ואנחנו השתנינו, והא בהא תליא. קשה לסכם מאה שנות הגשמה ציונית – תהליכים ארוכי טווח וחובקי עולם – בכמה מילים, אך הרי הוטל עליי לפתוח את הכנס, ומטרותיו נגזרות ממה שכואב לנו.
להרגשתי, אשמנו כולנו כאחד – העם היהודי בכל אתר ואתר, החברה היהודית בישראל, ומשפחתי שלי, משפחת הציונות הדתית. לעתים נדמה לי, ובל אחטא בשפתיי, שאיננו ראויים: האלימות, הניכור, שנאת האחים ושנאת הזר הפושים בחברתנו גוברים והולכים מדי יום. ראש ממשלה יהודי נרצח על ידי יהודי. הפערים הכלכליים בחברתנו הם מן הגבוהים בעולם, ותורת ישראל הפכה לגורם מפלג במקום שתקרין שלום בבחינת "כל נתיבותיה שלום". אצל רבנינו גברה "יראת ההוראה" על תחושת גדלותה של השעה, והם לא נערכו למתן תשובות לשאלות הקשות שהמציאות מזמנת לנו – הן בנושאי עלייה וקליטה, הן בנושאי היחס אל הגר והנכרי הדר עמנו במדינתנו והן בדאגה לעיצוב חזון של מדינה מודרנית ודמוקרטית, שאינה עומדת בסתירה לתכנים של יהודיותה הלאומית והדתית. לא צוידנו בכלים מתאימים כדי לענות על שאלת יחסינו עם החילוניות והחילונים, ולא התמודדנו עם הצורך בהבנה הלכתית מחודשת בכל הקשור לתפיסת ערבותנו לכלל ישראל, ועוד ועוד.
העשייה של המחנה הציוני-דתי, ואני מתייחסת כרגע לעשייתם הרוחנית של מנהיגיו ורבניו בעשרות השנים האחרונות, נטתה יותר לשימור הישן, אולי מסיבות מובנות של חרדה והתגוננות מפני עולם המאיים על כל הקדוש לנו, אבל השורה התחתונה היא שלא הוקדשה אנרגיה מספיקה כדי לבנות – ולו על גבי הנייר בלבד – את חזון המדינה היהודית-דמוקרטית כחלופה הולמת למציאות הקיימת ולמתח שבין כל המרכיבים המתחרים על עיצוב דמותה של המדינה.
כולנו אשמנו בכך, ואיני מתכוונת לשחרר מישהו מאחריות, כולל המחנה שאני משתייכת אליו, מבחינת "קשוט עצמך" וכו'. בהתפתחות הדרמטית של אירועי דורנו לא קראנו את הכתובת על הקיר.
אשר כהן 3, שזה עתה יצא לאור ספרו החשוב הטלית והדגל, סובר שהציונות הדתית לא הרימה את הדגל, כי בתוך חזונה מצוי פרדוקס אימננטי בלתי ניתן לפתרון, הנע בין שני הקטבים של שימור הישן וקידוש החדש, חזון של תורה בניגוד למדינה מודרנית, ושני אלה אינם עולים לדעתו בקנה אחד.
אני מסכימה חלקית עם טיעוניו, ודאי עם העובדות שהוא מצביע עליהן. אני סוברת שהתמונה מורכבת עוד יותר, והסיבות לכך רבות. אפשר, למשל, להבחין כיום בתהליכים דומים ואף זהים באשר למגמות פונדמנטליסטיות בתוך שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, וזה בלבד אומר דרשני.
אם נוסיף לכך את המגמות הרווחות במדינה המודרנית והרב-תרבותית, את הבעיות הטמונות בכוחה של התקשורת, בהיגררותה אחרי המכנה המשותף התרבותי הנמוך ביותר מחד גיסא, ואי-יכולתנו, מאידך גיסא, לוותר על חופש הדיבור וחופש הביקורת הקשורים בתקשורת החופשית בשל היותם השומרים אותנו מעריצות, שהעולם כבר טעם מאימיה – נבין שבעייתיות זו אף היא תורמת לקשיים שלנו כציבור אורתודוכסי מצד אחד אך מודרני מצד אחר.
קצר המצע ולא אוכל להרחיב בנדון, אבל לענייננו חשוב לומר שמחקרו הרציני והאקדמי של אשר כהן מאשר לפחות את העובדות שהצבעתי עליהן באשר לעיצוב החזון היהודי של המדינה, כפי תפיסתנו – ותהיינה הסיבות אשר תהיינה. לא תהיה בהן משום הצדקה אם חס ושלום תחמיץ הציונות הדתית את שעתה ההיסטורית הגדולה ואת "קול דודי דופק".
במאמר כואב ואמיץ שכותרתו "דרושה מהפכה דתית" שהתפרסם באקדמות, כתב העת של בית מורשה, כותב יואב שורק, איש עפרה, מבוגרי בית המדרש של "מרכז הרב", על המשבר הדתי שלדעתו פוקד אותנו, החברה הדתית-לאומית, בשל בעיות יסוד הקשורות ביכולת חיבורה של התורה עם החיים, כפי שאנחנו חווים אותם כיום.
טענתו הבסיסית היא שתורתנו, שעניינה להיות תרבות חיה, ויותר מכך תרבות שדרכה נפגש האדם עם דבר האלוקים – מצטמצמת לשאלות הקטנות בלבד הקשורות בעשייתנו הפולחנית. הוא מצר על כך שמרבית העניינים המעסיקים אותנו בחיי היומיום אינם נמצאים על סדר יומנו הדתי. בין השאר, טוען שורק, ואני מצטטת (בדילוגים), "שחלקים לא קטנים בהלכה, שאנו מקיימים, עוברים תהליך, שבמהלכו הם הופכים ממחויבות למימוש ערכים לטכסים טכניים ומאגיים, ומעניינים שבמרכז החיים לעניינים שבשוליהם…" 4
שורק מציין לדוגמה את מצוות השמיטה, הנתפסת לדעתו כ"עוד הגבלה על התפריט הזוקקת הכשר", ואני מוסיפה שזו דוגמה טובה להלכות בעלות משמעות ערכית ברורה, המתייחסות לערכי צדק חברתי, והן מקבלות כיום משמעות של מחויבות טכנית בלבד.
בנושא זה, כמו בעוד נושאים הקשורים במצוות התלויות בארץ, ניסה הקיבוץ הדתי לעשות מעשה, מכוח סמכותו של ציבור המתקן תקנות לעצמו, וייסד את "קרן השמיטה" לצורכי צדקה. אך הציבור הדתי כולו לא קנה את הפתרון. באותו אופן אפשר להצביע על כך שהממסד ההלכתי העדיף לרוב את עבודת הנכרי על פני התפיסה שצורכי מדינה יהודית חייבים לפי השקפה ציונית להתמלא בראש ובראשונה על ידי יהודים. הרי לנו דיסוננס המטיל צל על ציוניותנו בעיקר במסרים החינוכיים שלנו. כך אין התייחסות מספיקה, לפחות במישור הסימבולי, לבעיית החקלאות המתחדשת או לבעיות של החברה האורבנית-תעשייתית המשתלטת על חיינו, ואיננו ערים לנזקים בנפש האדם ולנזק האדיר שיש לכך בעשייה החינוכית וביחסי אדם לרעהו.
ממערכת מושגיו של הראי"ה קוק הייתי גוזרת את הטיעון שאיננו מממשים את תורת ארץ ישראל, שבה טמונה החזרה ליסוד הערכי האמִִתי בהלכה, אלא משמרים את תורת הגלות.
באופן דומה אפשר להצביע על הנושא של מעמד האישה בהלכה. מצד אחד תִלי תִלים של חידושים בנושאי צניעות, ובו בזמן "יראת הוראה" ואי-פתירת בעיות של נשים מסורבות גט או עגונות (אם כי שמעתי, לשמחתי, שיש התקדמות מה בעניין). מובנת לי החרדה מפני המתירנות הגואה, מובנת גם הדאגה להמשך קיומה התקין של המשפחה היהודית – "מקדש מעט", המנחיל מדור לדור ערכי תורה ומצוות – בכל זאת איני יכולה לאטום אוזניי ולהתכחש לדבריו הקשים של שורק: "אנו כבר במצב בו אנו פוגשים את צילו של אלוהינו בתדירות הרבה יותר גבוהה בתוך החסה, משאנו פוגשים אותו בסוגיות החינוכיות והכלכליות של חיינו הפרטיים והציבוריים".
ואחרון המצוטטים, ואולי החשוב ביותר לצורך הסוגיות שאנו באים לדון בהן – שכני, רעי, מורי ורבי – יוסק'ה אחיטוב.
במאמר חשוב ביותר לצורך דיוננו, שהתפרסם בדעות (2) בכותרת "ציונות דתית אחרת"5 מבקש יוסק'ה להצביע על כמה כיוונים בחיפושיו אחר תפיסה ציונית-דתית חלופית לזו הרווחת. יוסק'ה מבקר את היומרה לדעת את כוונות הבורא, שהופיעה בחוגים מסוימים של הציונות הדתית. הוא מצטט את האדמו"ר מאיז'בצא ומוצא סימוכין אצל הפילוסוף הנודע ישעיהו ברלין, ודבריהם מצרפים יחד הכרה במוגבלות היכולת האנושית להבין את רצון ההשגחה באירועים היסטוריים ספציפיים, עם הכפירה בקיומה של חוקיות מטא-היסטורית בכלל. הראשון – האדמו"ר – מגיע למסקנותיו מתוך עמדה דתית מעמיקה, והשני – הפילוסוף – מונע על ידי מניע מוסרי, המבקש לשמר את האחריות המוסרית כרשות הנתונה לבחירת האדם, המסוגל על ידי בחירתו לשנות את המהלך ההיסטורי.
העניין השני שהמאמר מתמקד בו הוא הצורך של הציונות הדתית להפנים את החילוניות כתופעה קבועה בטווח הנראה לעין, כדי לאפשר לנו דו-שיח אמיתי ולא מתנשא עם ערכיה של תרבות זו. ואני מצטטת: "בחברה רב תרבותית הבנויה ערכית ומוסרית על כיבוד 'האחר' קשה להמשיך ולהחזיק ב'תינוק שנשבה' כגדר הלכתי, שנועד להרחיב את אפשרויות הפעולה איתו"… או: "זכויות הפרט, חירותו וכבודו במדינה הרב תרבותית של ימינו אינה רק נוסחה אופורטוניסטית, שעשויה לשרת את הציבור הדתי כל עוד הוא מיעוט במדינה, אלו ערכים שראוי להם להיקלט בתוך תפישת העולם הדתית וההלכתית…"
מאמרו של יוסק'ה מרחיב בעניינים נוספים, אך לענייננו חשוב לי להדגיש שיוסק'ה מציין במאמר את התרומה האפשרית ליכולתנו ליצור גדרים בהלכה בשאלות חשובות, אם נשנה את נקודת המבט בשני העניינים שהזכרתי. באורח כללי הוא מצביע על כך שיש למזער את הפערים בין חזון הציונות הדתית ובין הממשות הרֵאלית, בלי לוותר על החזון והשאיפה לתיקון ולשיפור.
בהקשר לתפיסה המשיחית הרווחת בציונות הדתית, הקשורה בנושא היומרה לדעת את כוונות הבורא ומתוך כך להיות בטוח שהבית השלישי לא ייחרב, בלי תלות במעשינו, ברצוני להוסיף היבט נוסף. נוהגים לספר על אחד מאבות אבותיי, נדמה לי שעל האדמו"ר מצאנז, אך איני בטוחה בכך, שהיה נוהג להכין את נעליו וצידה לדרך בכל לילה לפני לכתו לישון, באופן שאם יעירוהו באמצע הלילה ויבשרו לו שמשיח הגיע, יהיה נכון מיד לצאת לדרך.
בה בעת היה רבי חיים מצאנז גם מנהיג של עדה חסידית, מנהיגם של אנשים, נשים וטף, שהטרידוהו בעיות הקיום היומיומיות של חסידיו ובעיות של כלל ישראל, בענייניהם ובצורכיהם היה עסוק, אם בתפילה ואם הלכה למעשה, ושני הנושאים עלו אצלו בקנה אחד.
מתוך עיון בסתרי תורותיהם של צדיקי החסידות סבר גרשם שלום בזמנו 6 שהחסידות הסיטה את מרכז הכובד בנושא המשיחי מן הגאולה האפוקליפטית לתפיסת גאולה אחרת במגמה לנטרל את הסכנה שבהתפרצויות משיחיות, כגון זו השבתאית. תחת זאת צפה ועלתה, לדברי שלום, צורה חדשה של דחיקת הקץ באמצעות גאולת היחיד. בזה המשיכה החסידות את התפישה הלוריאנית בדבר העלאת הניצוצות בדרך לתיקון הבריאה.
היו, כידוע, שחלקו על תפיסתו זו של שלום בדבר תורת החסידות ויחסה למשיחיות, ולא אכניס את ראשי בין ענקי מחקר אלו. אומַר רק שתולדות ישראל, אמונותיהם ומעשיהם של יהודים בכל אתר ואתר, נעו בתוך המתח שבין הרצון לקרב את הגאולה האפוקליפטית העומדת תמיד בפתחם של אירועים טראומטיים, שלא חסרו בתולדות ישראל, ובין הניסיון הבלתי פוסק לגאול את החיים של "כאן ועכשיו", לקדשם ולתקנם.
בדרך כלל נשמר האיזון בין שתי המגמות, אך שלום הזהיר אותנו מפני הסכנה הטמונה בהתפרצויות של מתח משיחי ובאכזבה הנוראה הנגרמת כשהציפיות אינן מתמלאות.
אנחנו נדרשים לחזור תמיד ולעצב את החזון האוטופי שלנו לפי מיטב הכרותינו המוסריות והדתיות, ובה בעת לנסות ולפעול מתוך אחריות ושיקול דעת לשיפור הקיים האפשרי מתוך תחושה שבידינו – לטוב ולמוטב – גורל הבניין השלישי שהקימונו, ואין לנו הבטחה בקיומו, שהיא בלתי תלויה במעשינו.
חשוב לייחד את המבט לכמה סוגיות הלקוחות כולן ממפגש ההלכה עם המודרנה. בעשרות השנים האחרונות חלו שינויים עמוקים בחברה היהודית במדינת ישראל, וזאת לצד השינויים המתחוללים בתרבות המערבית ובהיסטוריה העולמית.
החברה הדתית שלנו כיום שונה בהדגשיה, בעולם מושגיה ובאורחות חייה מאלו הזכורים לנו מלפני יובל שנים. השיח התרבותי והדתי הולך ומשתנה לנגד עינינו, ומכיוונים שונים עלתה התביעה, שהגיעה השעה להגדיר את הנושאים שמזמן לנו העולם המודרני, המחייבים חשיבה דתית והלכתית. יש חשיבות רבה להבהיר מבוכות, כמו בנושאים של דמוקרטיה, דת ומדינה ובנושאי טכנולוגיה שונים, למעננו ולמען הדורות הבאים.
פיטר ברגר, הסוציולוג הנודע, הבחין בשלוש אסטרטגיות שהופיעו בתולדות הדתות לנוכח השינויים בעולם הסובב:
א. הסתגרות בפני החדש;
ב. כניעה לכל חדש;
ג. ניהול משא ומתן קוגניטיבי עם החדש.
האורתודוכסיה המודרנית נקטה את האסטרטגיה השלישית, והיא מבקשת לנהל משא ומתן קוגניטיבי עם התרבות הסובבת אותה.
כמה מן הסוגיות העיקריות הן הנהגה דתית בחברה בת זמננו, נושאי דת ומדינה, היחס בין יהדות לדמוקרטיה, שאלות של יהדות ותרבות כללית, מעמד האישה ועוד.
אף שלרובן של השאלות האמורות אי אפשר להציע תשובות חותכות, אני סבורה שיש חשיבות להעלאתן על סדר היום הציבורי והאינטלקטואלי כדי ליצור תובנות חדשות ומעודכנות, העשויות ליצור תשתית לניסוח מחודש של עקרונות הציונות הדתית והאורתודוכסיה המודרנית. עם זאת חשוב לקיים דיאלוג פורה גם אם יתגלו חילוקי דעות ואי-הסכמות. מכאן שתפקידנו הוא להיות אקטיביים: נושאים ולא נישאים.
______________________________________
1 דברים אלו אמרה טובה אילן כדברי פתיחה ב"כנס לביא" השני שהתקיים בירושלים בשנת תשנ"ט.
2 "בסוד שיח השופר", ימי זיכרון, עמ' 149.
3 אשר כהן, הטלית והדגל: הציונות הדתית וחזון מדינת התורה בימי המדינה, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח-1998.
4 יואב שורק, "דרושה מהפכה", אקדמות, ה (תשנ"ח), עמ' 53-85.
5 יוסף אחיטוב, "לקראת ציונות דתית אחרת", דעות – ביטאון נאמני תורה ועבודה, 2 (אב תשנ"ח), עמ' 5-8.
6 גרשם שלום כתב על המגמה לנטרול הרעיון המשיחי בחסידות בספר Major Trends in Jewish Mysticism, עמ' 328-330.
