הקושי לקיים את מצוות השמיטה היה קיים מאז ומתמיד. למה ניתן לנו אתגר כה קשה ומה אנו יכולים ללמוד מכך?
במשך שנות ילדותי ובחרותי התנהלו הדיונים על שנת השמיטה בדיוק כמו הדיונים על מכירת חמץ, גוי של שבת ופדיון בכורות – מטרתם הייתה למצוא את דרך המלך ההלכתית בין שמירה פורמלית של המצווה לבין עיקורה מתוכן, ובלבד שלא ייגרם נזק מצד אחד ולא יעלו רגשות אשמה מהצד האחר.
אכן, מצוות השמיטה והיובל העמידו בפני עם ישראל אתגר קשה ביותר: עובדי האדמה נדרשו לראות בעיניים כלות כיצד פרי עמלם שאותו טיפחו במשך שש שנים, נקטף ונלקח על ידי כל עובר אורח; כיצד הזמורות גדלות פרא וכיצד הפירות שלא נאכלו נרקבים על העץ; אנשים שחסכו פרוטה לפרוטה והלוו מכספם לעניים נדרשים להתעלות על עצמם ולוותר על חובות; ומי שהתרגל לחיי נוחות בעזרת עבדים נדרש לשחרר אותם לחופשי ולספק את כל צרכיו בכוחות עצמו. ברור שמצוות אלה חותרות כנגד טבע האדם ועל כן, ככל הנראה, לא שמרו ישראל את השמיטה ואת היובל.
יתרה מכך, התברר ששמיטת הכספים נמצאה מקלקלת יותר מאשר מתקנת, מפני שהעם נמנע מלהלוות לעניים והערבות ההדדית התפוררה עוד יותר. על כן התקינו חכמים את הפרוזבול שיעקוף את האיסור לגבות חובות ויאפשר לתת הלוואה מבלי להסתכן באיבוד כספים. גם שחרור עבדים לא חל בפועל ככל הנראה; בספר ירמיהו פרק ל"ד מסופר על ניסיון של המלך צדקיהו לחדש את הברית בין העם לאלוהיו תוך קריאה לשחרור כל העבדים. העם נענה לקריאה אך זמן מה לאחר מכן הולך כל אדון וכובש מחדש את עבדו. הסיפור מבהיר עד כמה קשה הייתה מצוות שחרור העבדים וספק אם קוימה. גם גורלה של שמיטת הקרקע היה דומה, ובשנות הגלות היא הפכה למצווה תיאורטית בלבד. כאשר עם ישראל חזר לארצו [וביקש להפוך את הפירמידה ולחזור לעבודת האדמה -] היה צורך ב"היתר המכירה" שאִפשר, ובצדק, את המשך המפעל הציוני מבלי לעבור על המצווה.
מפתיע לגלות שכבר התורה עצמה הייתה מודעת לקשיים שהיא מציבה בפני הציבור והשתמשה בכישרון רטורי כדי לחזק את האפשרות שהמצווה בכל זאת תקוים. בנושא שמיטת כספים אומר הכתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). גם בנושא שמיטת הקרקע, במיוחד בשמיטה הצמודה ליובל, מנסה הכתוב להפיג את החששות המובנים: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים (ויקרא כה, כ-כא).
מדוע ציוותה התורה על מצוות שכה קשה לקיימן, ושאולי כלל לא ניתן כלל לקיימן במלואן? דומה ששאלה מעין זו מעסיקה לא פעם מחנכים, הורים, ומנהיגים חברתיים. איזה רף חברתי-מוסרי נכון להציב בפני החברה – האם רף גבוה, אידיאלי, שעלול לתסכל את מי שלא מצליח לעמוד בדרישותיו; או שמא עדיף להנמיך ציפיות ולהגדיל את הסיכוי שהן תתגשמנה, אך במחיר של שחיקת הערכים שאליהם אנו מכוונים וויתור על המצפן החברתי-מוסרי? נראה שבנושא השמיטה בחרה התורה להציב רף גבוה, למרות הקשיים הצפויים, כדי להעביר מסרים חזקים וברורים לדורי דורות: תזכורת לאדם כי הוא בן חלוף, חיזוק הלכידות החברתית, והושטת יד לחלש.
בשנת השמיטה הנוכחית, שנת תשע"ה, ביקשו רבים בחברה הישראלית לשנות את השיח ההלכתי הפורמלי ולשוב אל הערכים המקוריים של השמיטה – צדק חברתי, חלוקת משאבים מחודשת, מניעת פערים חברתיים ועזרה לחלש. שנים רבות היינו עסוקים באפולוגטיקה מדוע איננו מקיימים את שמיטת הקרקע, בעוד את שמיטת הכספים בכלל שכחנו. הגיעה העת לחזור לערכיה הטבעיים של השמיטה; גם אם איננו יכולים לקיימם כהלכתם, אנו יכולים להפיח בהם את רוח התורה ולהתאימם לרוח הזמן.
