יצירת האגדה של חכמים כוללת דרשות פסוקים, משלים, מימרות ופתגמים ועוד. בחלק הסיפורי של האגדה, נודע מקום נכבד לסיפורים שגרעינם הוא הסיפור המקראי, והאגדה מרחיבה או משכתבת אותו. חלק מסיפורים אלה נמנה על סוגת 'הסיפור הדרשני', שהוא שילוב של סיפור עלילה ודרשת הפסוקים גם יחד, היוצרים במשולב רעיון שאותו בקשו חכמים לבטא ביצירה המדרשית-סיפורית שלהם. בפרקים הבאים אשתדל להציג מבחר מסיפורי דרשה אלה, ואגב לימודם לנסות ולעמוד על טיבם.
כינוס חירום
"ויאסף לבן את את-כל-אנשי המקום ויעש משתה".
כינס כל אנשי המקום,
אמר להם: יודעים אתם שהיינו מדוחקים למים, וכיון שבא הצדיק נתברכו המים,
אמרו לו: מה שטוב לך עשה.
אמר להם: אם רוצים אתם, אני מרמה אותו ואתן לו לאה,
והוא אוהב לרחל הרבה, והוא יעבוד אצלכם שבע שנים אחרות.
אמרו לו: עשה מה שטוב לך.
אמר להם: תנו לי משכונות, שלא אחד מכם יפרסם לו.
נתנו לו משכונות, והלך והביא עליהם יין שמן ובשר,
– לפיכך נקרא 'לבן הארמי', לפי שרימה אפילו אנשי מקומו –
כל אותו יום היו משמחין אותו,
כיון שנכנס לערב, אמר להם: מהו זה?
אמרו לו: אתה גמלת חסד בזכותך, והיו מקלסין לפניו ואמרו: הי ליא, הי ליא.
בערב באו להכניסה וכיבו את הנרות.
אמר להם: מהו זה?
אמרו לו: מה אתה סבור, שאנו פרוצים כמותכם?
כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו,
בבוקר – "והנה היא לאה".
אמר: מה, רמאית בת רמאי!
אמרה לו: וכי יש סופר שאין לו תלמידים?
לא כך היה אביך קורא לך 'עשו' ואתה עונה לו?
אף אתה קראת לי ואני עניתי לך
(בראשית רבה, פרשה ע'. מארמית)
ליל-לאה
לבן שועה לדרישתו של יעקב "הבה את אשתי", והוא מכנס את אנשי המקום לקראת משתה החופה. משנתכנסו, מצרף אותם לבן כשותפים למזימתו. יודעים אתם שמיום שבא אחייני לכאן נתברכו המים (אולי גלילת האבן מעל פי הבאר על ידי יעקב מתפרשת כהשבחת המים?). חבל לאבד אדם בעל סגולות כאלה. אם תרצו, מציע לבן, ארמה אותו ואחליף לו את לאה ברחל, באהבתו את רחל יוסיף ויעבוד בעבורה, וכך יישאר עמנו שנים נוספות ונתברך בסגולותיו.
לשם מה צריך לבן לשתף את רעיו בתרמיתו? סיבה מיידית אחת מציעה עצמה מיד בהמשך – עכשיו, אחרי ששותפי סוד אתם, הוא אומר, ייתן לי כל אחד מכם עירבון שלא יפתח את פיו ויפרסם ברבים את מזימתי. נתנו לו משכונות כאשר ביקש. מיד הלך וקנה באותן משכונות את צרכי הסעודה שאליה הם מוזמנים. לא איש כְּלבן יוציא מכספו על שכניו, אפילו ביום חופת בתו. בפרט כאשר במעט ערמומיות אפשר להוציא עליהם מכספם הם. לפיכך, אומר המדרש, הוא נקרא 'לבן הארמי' – ארמי-רמאי המרמה ללא הרף, אפילו את אנשי מקומו.
היה המשתה שמח ביותר (המוזמנים עדיין אינם יודעים שאת כספם הם שותים), והיו האנשים מזמרים ומשבחים ומקלסים את החתן. כשהגיע הערב, והם עדיין בשירם ובזמרם, שאל אותם יעקב לסיבת הכבוד הרב והשמחה שהם משמחים אותו. ענו לו, אתה גמלת חסד עמנו וברכת את מימינו, גם אנו גומלים חסד עמך ומשמחים אותך ביום שמחת לבך. היו קוראים לפניו קריאות שמחה 'היליא', 'היליא' (מזכיר קצת את קריאות ה'הוליי' של אנשי ההרים בכל הזמנים. ואולי מארמית, הא ליא = 'זו לאן?'). אך בקריאות השמחה הסתמיות שלהם טמנו השכנים רמז עבה: 'היא לאה', 'היא לאה', קראו. אלא שיעקב, איש תם, איננו נרמז.
בערב הכניסו את כלתו לבית חופתו, נשפו וכיבו את הנרות. מה פשר כיבוי האורות, שואל יעקב איש תם. ומה חשבת, עונים האנשים בחומרה פתאומית, שאנו פרוצים כמוכם המשמשים לאור הנר? אנשים צנועים אנו, ולצניעותה של כלתך אנו חוששים. עת דמדומי הערב, עת כיבוי הפנסים, היא עת ביצוע מזימתו של לבן, שקשר של שתיקה נרקם סביבה. רחל של אור יום מוחלפת בלאה של חשכת הלילה.
בבוקר, מזהה יעקב את התרמית וזועק ממעמקי לבו הפצוע 'רמאית בת רמאי'. משתפת פעולה. הלא כל הלילה נענית למילות אהבתי, ובקוראי 'רחל' ענית בשמה. כן, עונה לאה בשפל קול ומגביהה את עיניה הרכות היישר אל מול עיניו, היה לי ממי ללמוד! לא כך היה קורא לך אביך בשם אחיך 'עשו' וענית לו בשמו?!
שחקנים מקומיים
הדרשנים, מרחיבי עלילת הסיפור המקראי, מבקשים לומר דבר מה לשומעיהם. חלק מהמוטיבציות המניעות אותם לבחור לקשר את דבריהם לפסוקים מסוימים, נעוץ בקשיים לשוניים ופרשניים במילות הפסוקים עצמם. הקושי המרכזי והכללי הוא הלאקוניות ומיעוט התיאורים בפסוקי התורה. הצמצום מותיר פתח למילוי הפערים העלילתיים על ידי הדרשן.
קשיים פרטיים ומקומיים הם מילים יחידאיות, מוקשות או מודגשות; כפילויות, חזרות, קפיצות בזמן, עירוב בין מוקדם ומאוחר וכיוצא באלה. כל אלה משמשים כדלתות נעולות בפני הדרשן, שהוא פותח אותן בעבורנו ומכניס דרכן פרטים רבים חסרים. פרטים, שהבאתם מסייעת במענה לקושיות המקומיות ברובד האחד, ושכולם מצטרפים לכדי הרעיון שאותו מבקש הדרשן להביע, ברובד הנוסף.
הפסוק שעליו נדרשת הדרשה תמוה בעיני חכמים. מדוע טרחה תורה להזכיר את אסיפת אנשי המקום? מדוע לא להסתפק בציון דבר המשתה, כמו ביום הגמל את יצחק – "ויעש אברהם משתה גדול" ותו לא (בראשית כ"א ,ח')? רגישותם הפרשנית והספרותית של חכמים מתעוררת להבנה שישנם שחקנים נוספים במחזה, שהסיפור המקראי שותק את נוכחותם.
הדגשת היתר של "אנשי המקום" מתעצמת כשחכמים קוראים את הפסוקים הבאים. לזעמו של יעקב על מעשה הרמייה, משיב לבן "לא יעשה כן במקומנו". לבן מגייס את כל שכניו כדי לגבות את נוכלותו במנהג המקום, ולהוסיף לכתפיהם את האחריות למעשיו. זאת ועוד, הדיאלוג בלשון יחיד של לבן עם יעקב בפסוקים אלה ("מה זאת עשית", "למה רמיתני", "תעבוד עמדי") מופר לפתע בלשון הרבים שנוקט לבן "ונִתנה לך גם את זאת". תמורת עבודתך, אומר לבן, ניתן לך אנחנו גם את רחל. מיהם אותם 'אנחנו' מסתוריים המובלעים בלשון הרבים של לבן? (רמב"ן).
דקדקני הלשון יוכלו בודאי להסביר זאת בעזרת דוגמאות אחרות מהשפה העברית המקראית, אך את הדרשן מעניינים הרעיונות שאפשר להפיק מן הקשיים הלשוניים, ולא פתרונותיהם הדקדוקיים. ייתכן אפוא שגם הקושי הזה ופתרונו על אנשי המקום, מצטרף למגמתו של הדרשן. כך הופכים "אנשי המקום" בפי המדרש, מדמויות-רקע חסרות חשיבות לדמויות-משנה בעלות תפקיד משמעותי בעלילה.
רמאי אובד אבי
לבן, לפי הסיפור הדרשני, מנסה לפתות את שכניו למעשה נוכלות שממנו יפיקו גם הם תועלת, אך הם מושכים בכתפיהם ועונים לו, כטוב בעיניך עשה. לבן, שמן משוח על לשונו ("אם רוצים אתם"), ממשיך ומפעיל מניפולציה שתכליתה לגרום להם להאמין שהרעיון הוא פרי מוחם והתכנית היא תכניתם. אך אלה אינם מתפתים ונותרים באדישותם – עשה כרצונך.
תמיהה דרשנית נוספת על הפסוק, היא העובדה שהאסיפה קודמת בו למשתה. לכן בין השאר מפותחת עורמתו הרבה של לבן. מתוך האסיפה, לאחר שכרך סביבם את חבל השותפות לפשע, הוא מפיק את המימון למשתה שאליו מוזמנים הנאספים. מעבר לשאלת הקדימות, מוסיפים פרטי העלילה האלה קוים עקומים לדמותו של לבן. עכשיו מובן, אומר הדרשן, מדוע נקרא שמו לבן הארמי-הרמאי. לבן הוא רמאי במהותו. אין כאן שנאת עשו ליעקב. יש כאן רמאות מהותית הנובעת ממעמקי אישיותו של לבן, והוא מרמה על ימין ועל שמאל, את אחיינו, את שכניו וקרואי שמחתו, ואפילו את בנותיו עצמו ובשרו.
הצורך הזה, להדגיש את רמאותו ולהשחיר את דמותו של לבן, נובע כנראה מחוסר ביטחון בציור דמותו של לבן על ידי המקרא. הסיפור המקראי עצמו אינו 'עושה את העבודה'. הקורא הבלתי משוחד, בטרם נחשף לדרשות חכמים (כדוגמת "'וינשק לו' – אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו' [בראשית רבה, שם]), רואה בלבן דמות של דוד קרוב ומארח למופת. רחל רצה לספר לאביה על בוא האורח, בן דודה. לבן רץ לקראתו, מחבק ומנשק לו ומביאו אל ביתו. הוא קורא עליו 'אך עצמי ובשרי אתה'. לאחר חודש של אירוח, אומר לו לבן 'אחי אתה', לא תעבוד אצלי חינם. אמור לי אתה מהו שכרך. יעקב מביע את רצונו ברחל, ותגובתו של לבן חיובית ושמחה 'טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר'. כאשר מגיע הזמן ויעקב מבקש לשאת את רחל, אוסף מיד לבן את אנשי מקומו ועושה לו משתה. איה רמאותו? הדרשן מבקש שלא נטעה. אופיו האמיתי של לבן צריך להיות לנו ברור מלכתחילה, בטרם נצדד בו ונלמד עליו זכות.
כשעורמת לבן מתגלה בחילופי הבנות והוא מצטדק על רמאותו, הוא הופך עצמו כאמור ללשון רבים ומגבה עצמו בהליכות "מקומנו". ניסיון זה של לבן, להפוך עצמו לקרבנו של המקום ומנהגיו, כסדום ודיניה בשעתה, מקומם את חז"ל והם יוצאים במידת-מה להגנת אנשי המקום, במטרה ברורה להנגיד להם את דמותו השחורה של לבן. חכמים אינם נותנים ידם לכיסוי העוון באמצעות האמירה ש'כך עושים כאן כולם'. הם מבדלים אפוא את דמותו של לבן מאנשי מקומו. לא הוא קרבן המקום אלא אנשי המקום הם קרבן למשוגותיו ולאופיו. לכן גם מצייר אותם הדרשן כאדישים לתכניותיו הערמומיות של לבן. הם אינם שותפים לה מרצון אלא מכפייה.
נר מצווה
הפסוק הבא, הפותח במילים "ויהי בערב", מגרה גם הוא את סקרנותם של חכמים. המשתה מן הפסוק הקודם מתקיים אפוא ביום, והנה בפסוק הבא כבר החשיך היום ובא הערב, ומה התרחש בינתיים? חכמים ממלאים גם את הפער הזה. את הסמיכות שבין "ויעש משתה" ל"ויהי בערב" מנצלים חכמים ליצירת רצף של שמחה ודברי שבח וקילוסין שהיו הקרואים משמחים בהם חתן וכלה ולא פסקו עד הערב. מנהג המתמיה את יעקב, רק כדי לתת להם מענה לומר שהם גומלים לו חסד כמפעלו. כך מתעצם ההבדל שבין לבן לאנשי המקום עוד יותר ומרחיק את אפשרותו להיתלות בהם כצידוק לפשעיו.
חכמים הולכים צעד אחד נוסף בהרחבת תפקידם של אנשי המקום והופכים את קילוסם, במשחק צלילים, לרמז ליעקב על דבר העורמה: "הי לאה". חכמים, כאמור, מוסיפים מדמיונם היוצר, אך תולים את רוב דבריהם במילות הפסוקים, במפורש או במרומז. כשם שכל עניין השמחה והקילוסין נתלה כנראה במילים "ויהי ערב" בראשית הפסוק, ייתכן שאפשר לתלות את משחק הצלילים "הי ליה" במילים המסיימות את הפסוק "ויבא אליה". כשהביאו את לאה אל יעקב, בא הוא "אליה", צליל שהזכיר לדרשן את השם "לאה" ובנה ממנו את הקריאה "הי ליה". אולי.
חלק אחר של הקרואים פועל בעצת לבן, או ירא ממנו, או שמא באמת מנוצל כאן מנהג "מקומנו" למימוש זממו של לבן. המלווים מכניסים את הכלה לבית החופה ומכבים את הנרות. לתמיהתו של יעקב הם משיבים כמעט בנזיפה, שתרבותם צנועה היא ומחייבת כיבוי אורות חופתם של חתן וכלה בליל כלולותיהם. המנהג הצנוע הזה, מסייע כמובן בהסתרת חילופי האחיות מפני יעקב, ומסביר תמיהה נוספת שיש לנו על יעקב – כיצד זה לא הבחין בחילופין? כסות החשיכה, המסתורית והמסתירה, מסבירה את העניין.
תתן אמת ליעקב
הפסוק המקביל ל"ויהי בערב" נפתח במילים "ויהי בבקר". מה זה "ויהי בבקר והנה-היא לאה"? תמה הדרשן, מילולית, וכי בלילה לא היתה היא לאה?! (במקום אחר [מגילה י"ג, ב] שואלים חז"ל בדיוק את אותה השאלה, ועונים עליה באמצעות הסיפור המפורסם על סימנים שנתנה רחל ברחמיה לאחותה. אגב כך מוסברת גם תמיהתנו השקטה, כיצד לא זיהה יעקב את החילופין). התשובה הדומה כאן היא, שאכן רמתה לאה את יעקב, וענתה לו כאילו היא רחל.
בפסוקים עצמם לאה היא דמות פסיבית לחלוטין, שאביה עושה בה כרצונו: "ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו". יעקב גם אינו בא אליה בטענות, אלא לאביה. חכמים, ערים לעונייה ולחרפתה, ולהיותה נשואה שנואה, מבקשים להוציא אותה מפסיביות זו, בדרך מתוחכמת השמה מענה הולם בפיה. מכיוון שהיא הופכת אקטיבית, בא יעקב בטענה אליה, "רמאית בת רמאי" הוא מטיח בה. כאן, כאילו הועצמה מידת הרמאות שבמשפחת לבן הרמאי, אך חכמים – באמצעות לאה – סונטים ביעקב ומעמידים אותו במקומו. אם משפחה רמאית היא זו, הרי בן אתה לאותה משפחה. וכי לא שלחה אותך אמך, אחות לבן, לכזב באביך ולקחת במרמה את ברכת אחיך? וכי לא קרא אביך בשם 'עשו' ואתה ענית לו? האם לחינם קרא עליך אביך "בא אחיך במרמה"? במקום אשה שנואה ופסיבית, שהשנאה כלפיה אולי מועצמת משום שלקחה חלק במעשה הרמייה, מציגים חז"ל את דמותה של לאה כשווה בכל ליעקב. מה הוא רימה את אביו משום כיבוד אם, כך רימתה היא אותו משום כיבוד אב.
לקח זה מצטרף למסר הכללי העולה מסיפור הדרשה. יש הבחנה בין רמאות לרמאות. ישנו לבן הרמאי-הארמי, שהוא שקרן מועד וכרוני, שהחליף את משכורתו של יעקב והחליף את נשותיו, ואף את משכונם של חבריו החליף בצרכי הסעודה. ויש העושים זאת לצרכי שעה – אנשי המקום מאימת לבן עליהם, רחל ולאה מאימת אביהן, ויעקב עצמו מיראת אמו. אלה אינם רמאים, אף שכשלו בדבר שקר. יעקב עצמו, מדגיש הסיפור הדרשני, הוא כה תם וישר במהותו, עד שאינו מרגיש בעורמת דודו. לא כשנרמז "היא לאה", לא כשכבו האורות ולא כשקרא לרעייתו בשם אחותה. אם ילמד יעקב להבחין בין רמאי למרמה, רומזת לו לאה, ולא יכרוך את שניהם בחבילה אחת, הרי שגם את עצמו יוכל להבחין מבני משפחתו השפלים ויעזוב את מקומם.
סדר עולם רבה
הסיפור הדרשני שלפנינו מקיים אפוא שני לקחים בדרשה מתוחכמת אחת. אחרי שענה לאמירות סתומות, פערים עלילתיים וקשיים לשוניים, יוצר הדרשן עולם שיש בו הבחנות ברורות בין שחור ללבן, עולם שהסדר בו נשמר. הוא מעצים וצובע בצבעים עזים את ההבדל בין יעקב ללבן, ומראה את הגינותו ויושרו של יעקב לעומת ערמתו ושפלותו של לבן. למשימה זו גויסו הניצבים הנסתרים "אנשי המקום". ובה עת, הוא מלמד לקח מקראי מובהק, שגם הוא בנוי על סדר בעולם. מידה כנגד מידה. מעגלים נפתחים ונסגרים.
שאלה מהדהדת בין קירות הפרשיה כולה, שאיננה נשאלת, היא מדוע יעקב, האיש התם ויושב האהלים, נידון לסבל כזה? העבודה הקשה והארוכה, החלפת נשותיו, החלפת משכורתו? באמצעות תשובתה הדמיונית, הפגועה, הכנה והחדה של לאה, משיבים חז"ל את הסדר האלוהי על כנו. יעקב אינו סובל סתם. מעגל הרמאות שפתח בו מגיע בסופו של דבר גם אליו ופוגע בו. משם יצא לאחר מכן מחוזק ומחושל, עשיר ובעל נכסים ובעלן של נשים שיקימו עמו את שבטי ישראל.
