'תהא השעה הזאת שעת הרחמים': עיון בפיוט 'עת שערי רצון' לר' יהודה בן שמואל אבן עבאס/ יהודית בר יש"ע גרשוביץ


את הפיוט 'עת שערי רצון' כתב ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס שחי במאה ה-12 בעיר פס שבמרוקו ואחר כך בארם צובא (חלבּ). זהו פיוט 'עקדה' שנאמר בקהילות עדות המזרח בסליחות של חודש אלול ובראש השנה.
פתיחת הפיוט וסיומו עוסקים במצבם הקיומי של המתפללים בהווה. שאר בתי הפיוט מספרים את סיפור עקדת יצחק, בניסיון לעורר רחמי שמים לזכור זכות אבות ולחון את בניהם בכל הדורות הנמשכים מהם.
רבות נכתב על פיוט מופלא זה, שמעבד מקורות מקראיים עם מדרשים וכמיהות נפש של הפייטן. אני רוצה לעסוק בהיבט אחד של הפיוט – דרכו העיצובית של המחבר המשתמש בכל החומרים המוכרים והרלוונטיים העומדים לרשותו לסיפור העקדה, במטרה לעורר רחמים רבים ולהציף את המתפלל המאמין – וממנו את היושב במרומים – בחמלה רבה שאין אחריה אלא חסד גדול של סליחה וישועה.
בניגוד לאיפוק המקראי הנמנע מתיאור מחשבות ורגשות העלולים לעכב ולהקשות מלהתעלות למחוזות רוחניים, ר' שמואל אבן עבאס דווקא נוטל את הכאב ואת העצב העמוק הנלווה לסיפור העקדה כדי לעורר אמפטיה.
שלושה מוקדים מעוררים רגש עז בפיוט: תיאור שרה, מעורבות יצחק בעקדת עצמו ותיאור הנעשה במרומים בעת עריכת העצים והנפת הסכין. המוקד האחרון הוא העת שאליה שואף המחבר להגיע בסיומו של הפיוט, הלא היא 'עת שערי רצון', שהניבה את האיל אשר אליו כוסף גם עבאס הרואה את עצמו, את קהילתו ואת כל הדורות שאחריו, כיצחק הנעקד. כאמור, המקרא נמנע לעסוק בכל אחד מהמוקדים הללו ולחלל הטקסטואלי הזה נכנסו כל הדרשנים והפרשנים בכל הדורות. הפייטן, הרואה עצמו כשלוחו של ציבור, מעבד את כל החומר הפרשני והדרשני שהצטבר לפניו, ויוצר תמונת עקדה רוויה ברגשות עזים של כאב, צער וחמלה.
גיבורי הפיוט מכונים 'עוקד', 'נעקד' ו'מזבח' ולא בשמם, אברהם יצחק ואהבת האל. בחירה זו הופכת את המעמד מייחודי וספציפי לזמנו למציאות קיומית אוניברסלית-יהודית, החוזרת על עצמה בכל דור ודור. העוקד מתחלף על פי הזמן והמקום – בזמנו של כותב הפיוט הוא המוסלמי הכופה את דתו על היהודים; הנעקד הוא תמיד העם היהודי; והמזבח הוא ביטוי לאמונתו. מציאות זו, המחברת את הסיטואציה החד פעמית של העקדה אל משך הדורות, והופכת את הפייטן ובני דורו ל'יצחקים', היא הכוח המניע את בקשתו למצוא את האיל שבסבך, על משמעותו המטפורית. מכיוון שזוהי מגמת הפיוט, ככל שסיפור העקדה יעורר רחמים גדולים יותר, כך גדלים סיכויי השגת 'עת רצון' והחסד הבא ממנה.
כאמור, בשלוש הסצנות הללו בפיוט משתמש עבאס בחומריו כדי לעורר רחמים, וכמו במחזה, הוא מעצב אותם באמצעות דיאלוגים אשר נעדרים כמעט לחלוטין מהסיפור המקראי, למעט הדיאלוג בין יצחק ואברהם ההולכים יחדיו, שאפשר שיותר משהוא דיאלוג הוא ניסיון להסתיר את המבוכה העצומה של הסיטואציה. הדיאלוגים בנויים להפליא ומשיגים בדיוק את מגמתו של הפייטן.

דיאלוג ראשון הוא בין אברהם ושרה:

אָמַר לְשָׂרָה: כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק
אָמְרָה: לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ: יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח

הכוח המעצים את הרחמים בעיצובו של דיאלוג זה, המבוסס על מדרש רבה הוא פער הידיעה. הקורא יודע כי אברהם צוּוה לעקוד את יצחק בעוד שרה עדיין מאמינה כי מה שמתרחש לעיניה נושא אמת אחרת לחלוטין. היא סבורה כי יצחק הולך ללמוד את חוקי האל בישיבה תיכונית עם פנימייה מרוחקת מהבית, או במקום לימודים טוב אחר; הקורא (המתפלל) שותף במידה מסוימת לזריית החול בעיניה של שרה, והצגת ההליכה של יצחק כעניין שאף היא תומכת בחשיבותו. שרה נותנת את ברכת הדרך לבנה יחידה אשר אהבה, מתוך אמירה אימהית כל כך שלא ירחק לכת. שברון לבו של הקורא מתעצם נוכח תשובתו של אברהם, הנוטע בה תקוות של איש אמונה, שאכן ימלא את משאלתה. אך ברור כי זוהי הבטחת שווא לאם הנשארת בביתה מלאת ביטחון שבנה ישוב אליה. פער ידיעה זה, בין הקורא לגיבורת הסצנה, יוצר רגשות התואמים את מגמת הפייטן – לעורר רחמים עצומים אל מול אומללותה של שרה, בדידותה המתנחמת בנחמת שווא, והאכזבה האורבת לה. ומעל לכול מתגבשת בקורא אמפטיה עמוקה לשרה שנוצלה ורומתה ונידונה לכאב ולשבר נורא בשובו של אברהם לבדו מהר המוריה. רגשות אלה מתעוררים בזכות התבוננות הקורא בה וידיעתו המוקדמת על הצפוי לה.
לסצנה זו מתווסף הבית בו שולח יצחק 'הודעה' לשרה אמו, בטרם תונף עליו המאכלת, תוך אזכור הידיעה כי אין, ולעולם לא יהיה לה, מנחם על אובדנו:

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ

אין איש אשר לא ישפוך דמעות כמים למקרא מילים אלו, ואין מי שלא יתמלא רחמים עד בלי הכיל, לנוכח שרה המקבלת מבנה הודעה המבשרת על מותו.
את הדיאלוג השני שם הפייטן בפיהם של אברהם ויצחק. מגמת המקרא היא להראות את עמידתו האיתנה של אברהם, גדול המאמינים, בניסיון העקדה ואת אהבת האל שלו, ולכן המספר המקראי אינו עוסק במקומו של יצחק בעקדתו. אך המדרש, וכל הספרות לדורותיה, נדרשו לנקודת מבטו של יצחק מאז ועד עצם היום הזה. הפייטן, הרואה בתפילתו אמצעי לעורר רחמים, יוצר את הדיאלוג הבא ביניהם:

...וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה:
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעְֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהְֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ?
[…]
וְיַעֲנֶה אָבִיו: בְּאֵל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעְֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ

הפייטן בוחר לעצב את יצחק , כדרך שעשו חלק מהדרשנים, כמי שיודע שהוא השה והוא העולה. הוא גוער באביו שאינו יודע את הלכות הקרבת קורבנות. אברהם מצדו רומז ליצחק כי 'נבנה היום בני כיסא', כלומר, יחד נבנה את המזבח ואז יוכרז ('יאמיר' – מלשון אמירה) על יצחק 'זבח' ועל אברהם 'הזובח'. כדרך שאמר המדרש: 'וילכו שניהם יחדיו – זה לעקוד וזה להיעקד זה לשחוט וזה להישחט' (בראשית רבה, נו, ב).
הפייטן, המזהה עצמו כיצחק, מוכרח לבחור פרשנות זו, שכן מציאות חייו תובעת ממנו עקדות יומיומיות. (הביוגרפיה של אבן עבאס מספרת כי בנו אולץ להתאסלם והוא יצא אליו כדי להחזירו לחיק היהדות אך מת בדרכו לשם). זהות זו, כוללת את המודעות העמוקה לקשר שבין דתו של הפייטן לבין עקדתו; בין נכונותו למות על קידוש השם ונכונותו של יצחק להיעקד.
עיצוב הדיאלוג המעמיד את יצחק כמשתף פעולה עם אביו הבא לעקוד אותו, ומחבר את הסצנה למציאות חייו של המתפלל, מעוררת רחמים רבים, והזדהות מלאה עם הייסורים הנמשכים והולכים במין רצף כמעט הכרחי של גורל, לאורך כל הדורות. הגאולה המקווה היא הופעתו של האיל בסבך, שייתן את חייו תחת חייו של יצחק, גם בדורו של הפייטן.
לסצנה זו מתווסף הבית בו יצחק נותן הוראות לאברהם כיצד לעוקדו כך שקורבנו יהיה מושלם ומצווה אותו מה לעשות עם אפרו הנותר על גבי המזבח:

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
חַזֵּק וְעֵת יְֵקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲֶפְרִי
וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ

כאן מתעוררים במתפלל, השופך לבו עם דמעותיו, רגשי הערצה ליצחק נוכח גדולתו בקידוש שמו, ורחמים רבים על שרה המצפה לשובו, כפי שהובטח לה על ידי אברהם, אשר במקום את בנה יחידה אשר אהבה, את יצחק, יביא לה את צרור אפרו בלבד.
הדיאלוג האחרון בפיוט הוא תיאור זעקתם של מלאכי מרום אל הקדוש ברוך הוא. זהו כמובן אינו דיאלוג ממשי, שכן האל אינו מגיב במילים אלא באמירתו לאברהם: 'אל תשלחה יד אל שָליש אוּרַיִם', אשר משַלחת בעקבותיה את האיל. גם כאן יש שינוי מהסיפור המקראי שבו המלאך הוא המעכב את השחיטה. שינוי זה גם הוא ביטוי להתעוררותו של האל עצמו מגודל הרחמים שהקיפוהו:

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרַָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ

העובדה שנרעשו שמים על דבר מעשה נורא המתרחש על הארץ, שעיכובו תלוי ברצונו הטוב של האל, מגדילה את תחושת הרחמים על האדם העקוד על המזבח שמלאכי שמים עצמם מזילים דמעה ונזעקים להצילו, תוך תחינה והצעה להעמיד 'כופר' תחתיו. פער זה, בין דבקותו של אברהם הנענה לצו אמונתו ואינו מתחנן על בנו, ליצחק המקבל את דינו בהכנעה, שולט בהווה הנורא המיועד לו ושולח שדר לאמו, לבין המלאכים שרואים עולם שכולו רוח ואמונה לקידוש שם שמים ונזעקים בתחינה להציל את האדם – הוא המעלה את סף הרחמים ואת חסד ההצלה הבא בעקבותיהם.
את השעה הזאת, שבה נפתחים שערי שמים ברצון, והצלה באה לעולם ואין עוקד ואין נעקד ואין מזבח – מעצב הפייטן בפריטה מילולית על רגשותיו של המתפלל ונותן לו תחושה כי הצפת הרחמים העולה בלבו תצליח לעורר רחמים ברקיעים ולפתוח שערי רחמים, גם הפעם.