מקומה של תנועת הקיבוץ הדתי בחברה הישראלית/ טובה אילן

כמו שליח ציבור בתפילתו קודם מוסף ביום הכיפורים, אף אני נרעשת ונפחדת מפחד יושב תהילות ישראל ומפחד הציבור הזה, שאיני כדאית והגונה לכך להיות לו לפה, שרבים בו גדולים ממני בתורה, בחכמה ובמידות, ואין לי אלא לבקש שלא ייבושו בי שולחיי ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי¹.
אודה לקדוש ברוך הוא שזיכני לגור בארץ ישראל, שהרי "מי שדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה". ² אשרינו שזכינו לבוקר זה, שהרי רשאים אנו, אני מקווה, לברך על שחרורו של יוסף ביגון בתקווה שזהו פתח לשחרורם של כל אסירי ציון ויהודי ברית המועצות.

הבוקר, כפי שנמסר, נפתח גם משפטו של ג'ון דמיאניוק, איוון האיום צורר ישראל. ונדמה שאפשר לומר שכל ההיסטוריה של עצמנו בדורות האחרונים, ואולי בכל הדורות, מקופלת בשני אירועים אלו, ואין כמוהם לבטא את נושא מועצה זו, המצביע על הקשר בינינו ובין העם היהודי והחברה בישראל, שאנו חלק מהם. כך נמצאים ענייני הכלל והפרט בלתי ניתנים להפרדה. לכן אפשר להמשיך באותה תפילה שפתחתי בה: "וכל צרות ורעות הפוך-נא לנו ולכל ישראל לששון ולשמחה, לחיים ולשלום והאמת והשלום אהבו".

עקרון השליחות: בספרו החדש של הרב סולובייצ'יק, ימי זיכרון, ³ מפתח הרב את רעיון השליחות. "האדם", הוא אומר, "נברא בתור שליח. עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה את דבר מינוי השליחות…" הרב מספר שהראי"ה קוק זצ"ל היה רגיל לפרש את המילים "אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי" במובן זה ש"בתקופות אין ספור שבהם לא הייתי חי, לא הייתי מסוגל לקיים או למלא את שליחותי, ולכן הייתי ממתין בבריאתי, עד אשר הגיע הדור, שבו ניתנה לי האפשרות להיות שליח".

נראה לי שמה שנכון לומר על האדם כיחיד הוא נכון גם לגבי תנועה – לגבינו.
"בורא עולם", אומר הרב סולוביצ'יק, "פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח…"
עם זה אסור לחשוב שאפשר להשיג הכול. בניגוד לכלל שבהלכה האומר בנוגע לשליחותו של בשר ודם ש"חזקה – שליח עושה שליחותו", ⁴ הרב סולובייצ'יק סובר שלגבי שלוחו של בורא עולם קיימת חזקה שאינו עושה שליחותו בשלמות. כי הרי "היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק" (מסכת אבות). "אם אומר לנער" – דורש הרב את הפסוקים בשמואל (שמואל א כ-כא) – "קרובה המטרה, אין לזרוק את החיצים למרחק רב מדי, אין כל צורך לשאוף לעמל עד בלי די – תפקיד השליחות אינו אין-סופי"… אך אז, פוסק הרב, "אם אין אתה שליחו של בורא עולם, מטרה גדולה ורעיון נשגב לא יאירו את נתיבך, רוח הקודש לא תהא שורה עליך, שום 'דוד מלך ישראל חי וקיים' לא יהדהד על ידך במשך דורות אין ספור… אולם – ואם כה אומר לעלם: הנה החיצים ממך והלאה, חיציך הגיעו רחוק, והמטרה היא עוד רחוקה יותר מהם, ולא תהא בת הישג והגשמה שלימה לעולם – אז לא תהא המנוחה מנת חלקך. הדרך תהא רחוקה מאוד, קשה ורבת מכשולים. אולם אתה תהיה כבר מעבר לכל אלה…"

נראה לי שבבואנו כיום לברר לעצמנו את מהות היעד שאנו חותרים אליו, צריך להתבשם מרוח זו של הדברים – מאתנו והלאה, הרחק-הרחק אל מעבר לאופק… ומתוך אמונה כי יכול נוכל.
השליחות שקיבל עליו הקיבוץ הדתי, שהלכה והתחוורה לו עם התפתחותו, באה לידי ביטוי בכמה מישורים, וכולם פנים שונות של עניין אחד:
במישור הלאומי-ציוני קיבלנו עלינו להניח יסודות לחיים לאומיים בריאים, להגשים בגופנו את "ראשית צמיחת גאולתנו" וליישב את אדמת ארץ ישראל.
במישור החברתי קיווינו "לתקן עולם במלכות שדי", רצינו לשנות את ההוויה הגלותית השמה את הדגש בעיקר במצוות בין אדם למקום, ובה ראינו הוויה פגומה וחסרה. האמנו שתורת ארץ ישראל, המחזירה עטרה ליושנה במצוות שבין אדם לחברו, תהיה יותר שלמה על ידי כך. אימצנו תפיסות סוציאליסטיות וחיפשנו את מקורן היהודי. הדגשנו את יגיע הכפיים כחלק מחיי תורה שלמים, כיסוד שיטהר אותנו מהוויית הגלות. האמנו שהקהילות שהקמנו תשמשנה מופת לחיי שיתוף, שוויון האדם וכדגם לחיקוי.
ומעל הכול שליחותנו הדתית: ראינו בהקמת קהילות על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות, הרוצים להגשים חיי תורה, את המוקד של שליחותנו. קיבלנו עלינו, אולי שלא ביודעין, להוכיח ששילוב של חיי מעשה בעולם מודרני, ברמה טכנולוגית ומדעית גבוהה ומתוך קיום קפדני של תורה ומצוות, הוא אפשרי, ולא ייפול בהצלחתו הכלכלית מכל גורם אחר.

כמה עצוב היה אפוא לקרוא מעל דפי עיתון השבוע⁵על עתידה וסיכוייה של התנועה הקיבוצית, וכך נאמר שם:
טעם הקיום שלנו בעבר היה טמון בעובדה, שאנו, ההתיישבות העובדת, כשהתנועה הקיבוצית במרכזה, היינו חוד החנית של המפעל הציוני. אנחנו היינו הגורם שעיצב את ההשקפות, הסגנון והמנטאליות של היישוב כולו, ובצדק ראו בנו את הישגה הגדול והייחודי של תנועת התחייה הלאומית, את ארץ ישראל היפה. היום השתנו הדברים מקצה לקצה.
כדי להדגים את השינוי מספר הכותב על תכנית טלוויזיה מן הזמן האחרון, שבה התבקשו שישה משתתפים להציע אסוציאציה על אודות החברה הקיבוצית. ארבעה מתוכם, מבלי שיתאמו ביניהם, בחרו את הגירעון הפיננסי בעסקי הבורסה כביטוי למה שהיה בעבר מקור גאוותה של תנועת התחייה כולה – הקיבוץ.

העיקרון השני הוא עקרון השייכות, והוא גם עקרון האחריות והערבות. מאז ומתמיד ראינו את עצמנו כחלק מן הכלל – כלל ישראל, כלל הציבור הדתי-לאומי; שייכים; תמיד בזיקה אל אחרים ובאחריות משותפת. הקיבוץ, לאו דווקא הדתי, שואב את משמעותו מהרגשת שייכותו אל הכלל היהודי ומתחושת אחריותו לחברה היהודית והישראלית, בשר מבשרו. אלכסנדר ברזל⁶ בספרו להיות יהודי אומר ש"להיות יהודי פירושו כי היהודי חי בעולם במימד של שייכות, כחוליה משולבת במרקם של יחסים". ואכן, התפיסה היהודית, זו המזקיקה את האדם יום-יום לזולתו, למניין המתפללים, היא זיקה יסודית ואורגנית.
על הבן הרשע מבין ארבעת הבנים בהגדה של פסח נאמר כי "הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר". הסולידריות היהודית מנוגדת לתרבות המערבית המדגישה את האינדיבידואליזם ושואפת לאטומיזציה. "האינטרסים הם שעושים את יחידיה לחברה", אומר ברזל. לפתחם של ההישגים ההומניסטיים החשובים של חופש הפרט וראיית האדם בנבדלותו, אורבים הניכור, ההישגיות והבדידות.
בניגוד מובהק לתרבות זו שואב הקיבוץ מן היחד היהודי שבו נזקק אדם לאדם, ערב לו, אחראי לו, שותף עמו ובונה עמו קהילת חיים. קהילת הקיבוץ אינה מנותקת לעולם מהווייתה הכללית של כנסת ישראל. היא נמצאת אתה ביחסי מתח והדדיות. תורמת ונתרמת. מכוח שייכות זו מרגיש כיום הקיבוץ הדתי חובה מרכזית וראשונית לקיים דיאלוג עם חלקים שונים של האוכלוסייה בישראל. אנו מרגישים חרדה רבה לגורלה של החברה בישראל, ובצר לה – צר לנו. אני מדגישה: דיאלוג ולא הטפה. עלינו להיפתח לאחרים מתוך הדדיות. מידת יכולתנו להיפתח לזולתנו היא עניין שנצטרך לדון בו, אך יש לזכור שגם הקדוש ברוך הוא צמצם עצמו כדי לתת מקום לבריאה להיברא.
מידת התעוזה שלנו להיפתח, כחודה של מחט או כפתחו של אולם, תלויה במחיר שאנו מוכנים לשלם.

ועתה לעקרון החלוציות. עיקרון זה נובע מעקרון השליחות והשייכות, אך צבוע בצבעי התחייה הציונית וקשור לגישה האקטיבית שהתלוותה אליה. גישה זו טוענת ללקיחת גורלו של העם היהודי בידינו. מכאן משתמעת התחייבותנו להיחלץ למשימות של העניין הציוני, למען עלייה וקליטה, למען אוכלוסיות מצוקה, למען יהודי ברית המועצות, בני עקיבא, חינוך וכלכלה. וחרף היותנו תנועה קטנה, איננו רואים את עצמנו פטורים מלעשות, גם אם אנו מתקשים לפעול בחזיתות רבות כל כך.

בשנות הארבעים, לאחר שהחל המפעל של הקיבוץ הדתי, התפרסמה מסתו של ישעיהו וולפסברג, ⁷ מהאידיאולוגים של אנשי "תורה ועבודה" אז, וכך הוא כותב בין השאר:
החלוץ הדתי, כשם שהוא ניגש אל הבורא, כך הוא פונה אל הבריאה. בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הוא מופיע כממשיך הבריאה, וכך נעשה שותף לקדוש ברוך הוא "במעשה בראשית". הוא מרחיב את תחום הנוצר. מוציא את התוהו ובוהו מגדרו ומעבירו לכלל סדר.

בבואנו כיום להעמיד את השאלה מה היא שליחותנו בחברה הישראלית, מהן בעיות היסוד של החברה, לפי הבנתנו, ומה נוכל לתרום לה מתוך מה שאנחנו, עומדת בפנינו השאלה הקריטית, האם פירושו של דבר שיפור עצמנו, העלאת חיינו, כדי להיות חברת מופת היכולה להקרין על סביבתה, ועל ידי כך להעלות את איכות החיים של החברה הישראלית – או שמא פירושו להעז ולפעול במציאות שהיא מחוצה לנו? האם יש לנו הכוח, הרצון והתעוזה הנדרשים לשם כך?
עצם העמדת השאלה בכינוס מועצה זו מעידה על תחושת השליחות המפעמת בנו ומבקשת לבוא לידי ביטוי.

האם אין בתחושת האחריות והערבות שאנו חשים, מן החזרה אל עצמנו? מה היא הבעיה של החברה היהודית בישראל כיום? מדוע אנו חשים בסכנות קיומיות האורבות לה? מלבד הסכנות הביטחוניות והאחרות, שאנו נוטים לשכוח אותן בחיי היום-יום, גוברת והולכת בארץ המגמה של איבוד הזהות היהודית ושל ההתנכרות לאופייה היהודי של המדינה. הולכת ומתגברת שליטתה של תרבות המונים זולה ומתירנית. גובר הניכור בין קבוצות שונות באוכלוסייה עד כדי שנאה ואלימות, המאיימות איום חמור ביותר על יכולת עמידתה של חברה זו בעתות מלחמה ומשבר. חלוקה לדתיים ולחילוניים, לימין ולשמאל, לאשכנזים ולספרדים, ופער גובר והולך בין עשירים לעניים, בין הקרובים לצמרת השלטון ובין חסרי הישע – כל אלה הופכים את סכנת הפירוד והפיצול לאיום רציני. פעמים רבות יש חפיפה בין מרכיבים, כמו המרכיב העדתי והמרכיב ההשכלתי-כלכלי, עובדה המגבירה מתחים.

תהליך ההפרדה בין דתיים לחילוניים קשה במיוחד, עד כדי סכנה להיווצרותם של שני עמים. שני הצדדים מתבצרים מתוך הסתגרות, הדבקת סטראוטיפים לזולתם והקצנת עמדות וסיסמאות המלוות, כפי שראינו, בתופעות של אלימות. פניה של המדינה אינם להתרחקות רק מעול תורה ומצוות, אלא גם מערכי מוסר, צדק ומשפט. לנוכח השערוריות הנחשפות חדשים לבקרים נוצרת הרגשה של חוסר אונים ואי-יכולת להיאבק בשחיתות הפושה בחברתנו. האימפריאליזם התקשורתי אמנם עוזר בחשיפת הרעות, אך נמצא גם שותף להחדרת תרבות מיובאת המגבירה אלימות, צרכנות, חומרנות ומתחים בחברה.

^_יהודי אחד סיפר שר' נחמן מברסלב סיפר עמו בבואו לאומן, וכך אמר רבי נחמן:
הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל, במקום שגבול ישראל כלה, כי לכל דבר יש קץ וסוף, ועל כן צריכים שמירה גדולה שלא ניכשל חס ושלום. ⁸
האומנם אנחנו חדורים חרדה גדולה זו, שחס ושלום אנו אצל הקצה והסוף של ישראל ומצויים על המאזניים העשויים להכריע את גורלנו?!
בבואנו לבדוק את בעיית הניכור והדת במדינתנו עלינו לשאול, במה תורם המחנה הנאמן להלכה, שאנו חלק ממנו לטוב או למוטב, לאותו ניכור? במה אשמנו? הרי אפשר לומר שבקרב אזרחי ישראל עדיין מצוי רוב גדול שהיה רוצה לקיים זיקה חיובית אל היהדות ומצוותיה. לפי הערכות מסוימות מדובר בכשישים אחוזים. מדוע איננו מצליחים לקרבם אלינו? מה הן נקודות ההרחקה?

בעקבות דבריו של פרופ' אלעזר ⁹ אמנה כמה נקודות:

1. יש לומר תחילה שאין לנו רבנות מתאימה, פתוחה ומשכילה, כדי להתמודד עם הבעיות הקיומיות שהזכרתי. לדעת פרופ' אלעזר, נכון העניין בייחוד לגבי הרבנות האשכנזית. לא כאן המקום להיכנס לעומקה של סוגיה זו. אנו תומכים במוסד זה ורוצים בחיזוקו. אבל נכון הוא שאין לרבנות כלים להתמודדות, שישנה התנגדות להכשרת רבנים ושגם אנחנו מרגישים שמוסד זה אינו עונה על ציפיותינו שיהיה גוף מקרין ומשפיע על כלל האוכלוסייה.
2. החינוך הממלכתי-דתי נעשה סובלני פחות, והוא דוחה אוכלוסיות בלתי מתחייבות. ילדים מבתים מסורתיים נדחפים לחינוך הכללי. משפחות הקרובות לנו מבחינת השקפתן הדתית והכללית מוצאות עצמן נחנקות במסגרות המקצינות. עצם ההפרדה לשני זרמי חינוך מגבירה את הזרות בין המחנות והורסת את המצע התרבותי-לאומי המשותף. איני באה לטעון לביטולו של החינוך הממלכתי-דתי. קיים רציונל רציני דיו לחלוקה לזרמים, אבל יש לזכור שבמחנה הדתי-לאומי מצויה טפיחת כתף על שכם להצלחתו של החינוך, ושוכחים את המחיר הלאומי הכרוך בכך.
3. השילוב של פוליטיקה ודת מכניס למגרש ההתמודדות הרוחנית מרכיבים דוחים, המנוצלים על ידי יריבים פוליטיים. הציבור הדתי נתפס כמקשה אחת, ורוב האוכלוסייה מתקשה להבחין בין הגוונים. חקיקה דתית ופעילות הפגנתית, כמו זו שהייתה לאחרונה בנושא השבת, מאיימת על ציבור רחב האמון על חופש הפרט.
4. אי-נקיטת עמדה דתית מוסרית בסוגיות אקטואליות ציבוריות על ידי ממסד דתי כלשהו, כגון בשאלות כלכלה, בבעיית המיעוט הערבי, בעניין העבודה העברית והמוסר הציבורי, דוחה את השקפת העולם היהודית לשולי החיים הציבוריים כלא רלוונטית לחיים מודרניים ויוצרת תמונה מצמצמת של יהדות, שיש לה עניין בנושאי פולחן בלבד. מאידך גיסא, עמדות פוליטיות השואבות את צידוקן מן הדת, אך מוצגות כמחויבות דתית בלעדית, גורמות להסלמת מתחים.
5. לעתים קרובות מוצגת הדת היהודית כמי שעוצרת קִִדמה ברפואה ובמדע ומנציחה חוסר שוויון אנושי או כבת ברית לבורות ולאמונות תפלות.
6. בציבור הדתי מסתמנת נסיגה לעיסוק במקצועות לא פרודוקטיביים ולא פרובלמטיים מבחינה הלכתית. מכאן מסתמנות מגמות לנטישת האחריות לעיצוב המציאות של מדינה מודרנית. מגמה זו מאפשרת תפיסה פשטנית, כאילו לכל הבעיות יש תשובות מוכנות בהלכה. מעטה יחסית ההתמודדות ההלכתית עם מציאות מעשית בשאלות חברה, כלכלה ומדינה.
7. החמור שבחטאים: עובדת שחרורם של כשישה-עשר אלף בני ישיבות ושחרורן של הבנות מחובת שירות התנדבותית שוות ערך. הבחנה בין דם לדם והשוואה בין אלו שכביכול ממיתים עצמם באוהלה של תורה ובין אלו השופכים דמם למען ביטחון ישראל היא מאבות השנאה לכל מה שקדוש ויקר לנו, וצריכה להיות מונחת גם על מצפונו של הציבור הדתי-לאומי.

ואנחנו – האומנם נקיים אנחנו לשם ולתורתו? יש לומר שזה שני דורות עסקנו בבניין ארץ ישראל ובבניין ביתנו, סגורים בעולמנו ובדאגותינו, ממעיטים בכוחנו ומתחבטים בפרנסתנו ובחינוך ילדינו. כמו הקיבוץ הכללי, אם גם מסיבות אחרות לחלוטין, גם אנו סובלים מבעיה של תדמית. הפכנו ממופת של הגשמה למוקד לחצי ביקורת בתוך התנועה שלנו, וברחוב הדתי שהקצין היה קשה לתפיסותינו הפלורליסטיות להתקבל. אנחנו זקוקים לשיפור במחננו פנימה ובתדמיתנו בחוץ. אך בבואנו להשמיע את קולנו בחוץ, אנחנו חייבים להעביר מסר ברור. אם נכשלה היהדות ההלכתית בהצגת עמדתה ברחוב הישראלי כעניין הראוי להזדהות, אנו חלק מן הכישלון הזה.

מה אפשר לעשות והיכן בכוחנו לעשות? אייחד את דבריי לארבעה תחומים.
1. אפתח בנושא דת ומדינה.
"מקובל מאוד להניח, ונראה שלכך יש קונצנזוס רחב במדינה, שמן הדין, שישראל תהא מדינה יהודית מעבר לאמות מידה דמוגרפיות… כדי להיות מדינה יהודית עליה להיות מושתתת על עקרונות יהודיים".
מהם עקרונות אלו – זהו עניין הנתון לוויכוח. יש לזכור שהמונח דת ומדינה אינו מונח יהודי, והוא לקוח מעולמה של הנצרות וממאבקי כנסייה-מדינה. מושגי הדת והלאום ביהדות אינם ניתנים להפרדה, ואי אפשר להעתיק את מושג "הפרדת הדת מהמדינה" למציאות של מדינת ישראל. ואולם צריך לזכור שיהודים רבים אמביוולנטיים מאוד לגבי יהדותה של המדינה באופן המתפרש על ידינו.
המושג "מדינת הלכה" הוא מושג חיובי בעבורנו. אנו מצפים להגשים את עקרונות ההלכה של קידוש החיים ואת האמת, הצדק והאהבה במדינה היהודית המתעצבת והולכת. ואולם ההלכה, כקודקס מדיני בתרגומה כמכלול למציאות ימינו, היא עדיין עניין רחוק. שומה עלינו להקצות משאבים לקידומו של קודקס זה, אך עיקר הדיון העומד בפנינו הוא השאלה הפוליטית, אם כציבור פוליטי אנו תורמים לייהודה של המדינה או חס ושלום להפך מזה.
כדי להציג את האלטרנטיבות העומדות בפנינו, אני מבקשת להפנות את תשומת הלב אל קונטרס שיצא בשנת תר"פ בירושלים ושמו "הגלות והגאולה". ¹⁰
הרב דראכמאן, ממנהיגי הציונות אז בארצות הברית, מסביר באותו קונטרס את תפיסתו בדבר דרך הציונות הדתית ואומר כך:
למה לא יוכל יהודי נאור ומשכיל, אף אם דעותיו אינן מסכימות עם האמונות המקובלות באומה, לשמור על חוקי היהדות ולחיות על פיהן, אחרי שהם חוקי העם, אשר הוא אחד מבניו, והוא חפץ להישאר בקרבו.
מנקודת מבטו של יהודי כזה, שהיום היינו מכנים אותו "חילוני", "אין צורך", אומר הרב דראכמאן, "שיודה בתורה מן השמים או בכל עניין אמוני מפורש…" המחבר מצפה שחוקה דתית תובן על ידי החופשיים כקבלת דין לאומית, מתוך מחויבות תרבותית-היסטורית וללא צורך בהתחייבות דתית כלשהי.
באותו קונטרס מופיעה הערתו של הראי"ה קוק זצ"ל הסובר שהצעתו של דראכמאן היא "הקרמת קרום על המכה" בשעה שאנו צריכים "לרפואה מקורית ויסודית". הרב מסרב לבסס את התחייה על "יסודות מזויפים", שאינם באים "מתוך הכרה פנימית, אמונית חיה". "לא ייתכן להביא לידי קיום אבטומטי של מצוות אנשים מלומדה ולא בתור דבר השם ותורתו".
הדילמה העומדת בפנינו כיום היא אותה דילמה: האם יש לחתור בכל האמצעים הפוליטיים והאחרים לפרהסיה של תורה במדינת היהודים, אפילו בעל כורחם של המתנגדים לכך, ואלה צריכים להשלים עם זה, לפי דעה זו, מנימוקים של מחויבות לאומית, היסטורית, קונסטיטוציונית או פוליטית, אחרת ייווצרו חס ושלום כאן שני עמים, או שמא צריך לשנות כיוון ולעבוד על המהות, כפי שמציע לנו הראי"ה קוק זצ"ל"? האם לא יצא שכרנו בהפסדנו? עובדה היא שנוצר אנטגוניזם ליהדות, שהרי המעשה הפוליטי מתפרש ככפייה. הבעיה אינה רק פרגמטית. גם הרב ליכטנשטיין בפתיחה של ועידת המפד"ל העמידנו על כך שמעשה דתי צריך להיעשות מתוך בחירתם החופשית של העושים ומתוך הכרה.
נראים לי ביותר ההצעות של צוות "הגות", רעיונותיו של משה אונא בעניין הסטטוס קוו, וגם האמנה שמציע אמנון שפירא. ¹¹ השאלות הן: מהו המחיר? האם אפשר למצוא כיום שותפים בציבור החילוני שילכו אתנו? האם אין כאן ויתור על הישגים, שיקבעו אמנם קו עימות נמוך יותר, אך לא ירגיעו את הרוחות? עד היכן מקומה של פעילות פוליטית, וכמה אנרגיה ומשאבים יש להעביר להתמודדות רוחנית? עד כמה יכול הקיבוץ הדתי ללכת לבדו בנושא זה, ועד כמה הוא קשור בטבורו אל המפד"ל? כל אלו הן שאלות לדיון. אני אישית סוברת שעניין זה הוא בנפשה היהודית של המדינה, ולכן חל עליו הכלל של "לא תגורו מפני איש".

2. תלמוד תורה:
בראשיתו של הקיבוץ הדתי עמד לפניו האידאל של "חלוץ, תלמיד חכם". הנורמה של קביעת עתים לתורה בתוך חיי העבודה והיום-יום הייתה ועודנה מאבני היסוד של תנועת "תורה ועבודה". אך נוסף על הפן של תלמוד תורה של היחיד והקהילה המקיימת "תלמוד תורה לשמה" אפשר לדבר על תלמוד תורה ייחודי של הקיבוץ הדתי כתנועה השואבת את רעיונותיה מתוך התורה ופרשנותה ומעגנת אותם בהן.
ראינו את עצמנו מצווים לתרגם לחיי המעשה וליישם בחיי הציבור שלנו את ההלכה ומצוותיה. רצינו לגאול את המצוות התלויות בארץ, שהפכו במשך הדורות ל"אבן שאין לה הופכין", באמצעות עיסוק חי בהן וקיום זיקת גומלין בין ההלכה לחקלאים אמיתיים. עיסוקנו הרציני בעניינים כמו חליבה בשבת או ענייני שמיטה הם עדות לכך.
כציבור בעל עמדה אידאולוגית עצמאית הלימוד שלנו נועד לחשוף את הלגיטימציה שבעמדותינו בנושאים שהזמן העלה על סדר היום. נצחיותה של התורה והשכנוע העמוק בצדקת דרכנו נותנים לנו את הביטחון שתורת ישראל, במובנה הרחב והעמוק, כוללת בתוכה, בכוח, את המיטב האנושי, המוסרי והצודק. מכאן שנושאים כמו אחריות למדינה החילונית, אופי המשטר והיחס לדמוקרטיה, בעיית החברה המעורבת ומעמד האישה ימצאו את פתרונם או ניסוחם מתוך לימוד והתעמקות בכתובים.
בהיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים הסתמנו שתי גישות בולטות כתגובה בטוחה לעולם המודרני: זו המכירה בצורך להיפתח לרעיונות ההשכלה המערבית כעניין שבדיעבד, כהכרח בל יגונה שיש לצמצם ככל האפשר, וכנגדה עומדת הגישה המחפשת סינתזה אמיתית בין הבא מבחוץ לעולם המחשבה המסורתי. גישה זו מקבלת את עקרון הפתיחות מלכתחילה מתוך הכרת הסיכון, אך גם מתוך הבנה שבתהליך ההתמודדות נעשיר אף את עצמנו.
אין ספק שהקיבוץ הדתי מוצא את עצמו יונק מהגישה השנייה, שכן על פיה נוצר טיפוס אחר של אדם לומד וחושב. אפשר ללמוד אותו דף גמרא "ראשונים ואחרונים", אבל המשקפיים שדרכם באים אל הכתוב הם שונים ומורכבים יותר.
יש לנו גישה מקיפה למושג "תלמוד תורה". גם ספרי מחקר בני זמננו על תורה – בגדר תורה הם. איננו דוחים כל יצירה רצינית המעשירה את עולמנו, אלא אם כן היא קוראת למרד במקורות המקודשים לנו, או שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמנו היהודית, כמו תפיסות מטריאליסטיות, אנרכיסטיות או אינדיבידואליסטיות קיצוניות. איננו יחידים בגישה זו אל המקורות, אך יש לנו הכוח של תנועה ושל ציבור המאפשרים לנו להתייצב בפני מי ששוללים את דרכנו ותולים בנו רדיקליות וליקוי ב"אמונת חכמים". הדברים ידועים ואין טעם לחזור עליהם.
ואולם יש לכך מחיר בחינוך שאנו נותנים לילדינו. היינו צריכים לתת יותר את דעתנו למציאת האיזון הנכון בחינוך ולחיפוש אחר פתרונות חינוכיים להעברת המסר הנכון לילדים. במסגרת זו עיקר הדגש של דבריי הוא בהפניית תשומת הלב לקשר שבין אופן תלמוד התורה שלנו ובין יכולתנו לעשות למען קירוב לבבות. ברזל ¹² מגדיר:
ללמוד תורה פירושו לפרש על ידי קירוב דעות מרוחקות בעניינים שאינם קרובים, תוך מציאת המכנה המשותף והעיקרון הפועל, העושים את הפרטים השונים למערכת אחת הנותנת משמעות למרכיביה.
נדמה לי שהיכולת שלנו ללמוד באמצעות קירוב דעות מרוחקות היא שעושה אותנו מסוגלים להציע ליחידים ולציבורים ללמוד יחד אתנו: קונסרבטיבים, מסורתיים, חילוניים במוצהר – כל מי שיש לו עניין במקורות או כל מי שמחפש זהות יהודית. מדובר בלימוד משותף ללא כפייה של הבנה או קריאה המקובלת עלינו. לישיבת הקיבוץ הדתי יש תפקיד נכבד בכך. ¹³
אני מעריכה שיש לכלכל את מעשינו בזהירות, מתוך שמירת הפרופורציות בתפקידיה השונים של הישיבה ומתוך שמירת ייחודנו. והרי בינתיים לא עומדים יותר מדיי אנשים בתור. עלינו גם להכיר בכך שחוגים חרדיים לא יבואו אלינו, ולכן הכיוון עשוי שוב להיות חד-סטרי. לא תמיד נובן כהלכה. אני חוזרת לדברים שפתחתי בהם: השאלה היא מה מוטל על כף המאזניים.

3. תחום החברה והכלכלה – "ועשית הישר והטוב"
לקיבוץ הדתי, כידוע, יש משנה חברתית השואבת מן הנביאים הלכה ורעיונות סוציאליסטיים. "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא אתגר ממשי של הקיבוץ. החיים בקיבוץ בנויים על בסיס של שוויון אנושי, ובו במוצהר אין הבדלי מעמד, בוודאי לא בשל ממון, אבל גם לא בשל הבדלים פונקציונליים או הבדלים של השכלה. הקיבוץ פסל את הרווח הכספי כגורם יחיד למוטיבציה לפעילות כלכלית. הוא הפריד בין נתינה לצריכה והמיר את עקרון החליפין בשותפות.
ואולם המציאות של החברה הישראלית היא מציאות של נהנתנות, של בקשת רווחים קלים, והיא מונעת על ידי אוריינטציה כלכלית. לפי פרופ' רוטנשטרייך ¹⁴ חדלה החברה בישראל להתאזן על ידי אידאות ורעיונות. המבנה הכלכלי המעוות של המדינה כיום הוא כזה שכמעט אינו מאפשר למעוטי היכולת קיום ופרנסה בכבוד. שיטות המיסוי מעצימות רמאויות גדולות וקטנות.
נראה כי במציאות החברתית והכלכלית הזאת של המדינה היה לקיבוץ מה למכור. הקיבוץ היה צריך למכור אורחות חיים של "הצנע לכת", של מוסר עבודה, של עבודה עברית. הקיבוץ היה צריך להביע עמדה על חלוקת המשאבים בין השכבות השונות באוכלוסייה ועל מדיניות הרווחה. הקיבוץ כקיבוץ לא עמד במבחן הזה. וגם אנחנו בכלל זה. אף שלא נסחפנו אחרי המגמה לרווחים קלים והשתדלנו לפעול בנושא של מעורבות, לא עשינו דבר כתנועה פוליטית או כחלק מן המפד"ל. היינו צריכים להיות גורם מתסיס לנקיטת עמדות בתחום הכלכלה ורווחה.
המפד"ל היא כיום, במקרה הטוב, יורשת של מה שהיה קרוי "תנועת המזרחי". משום בחינה לא ירשה המפד"ל את המסר של "הפועל המזרחי" או של תנועת "תורה ועבודה". אין למפלגה זו שום מסר דתי חברתי-כלכלי, אפילו לא בביטוי הפילנתרופי שלה, כמי שמחויבת מכוח התורה לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. מדוע לא שמענו את קולות מנהיגינו תומכים במאבק נגד מדיניות של הטלת מסים על פנסיות של זקנים ופנסיונרים? אין למפד"ל מצע הגורס מחויבות ללחום למבנה חברתי וכלכלי תקין יותר, שבו ניצול המשאבים יהיה לטובת השכבות העמלות ומעוטות היכולת, לחלוקת הון צודקת יותר, ולמדינת רווחה הדואגת לחלשים ולנחשלים.

בתחרות בין הדגמים השונים להגשמה ציונית דתית בזמן הזה לא הייתה ידנו על העליונה, אולי משום שלא הצגנו את הדגם שלנו באורח ברור ובהיר, ולא נאבקנו עליו ברחוב הדתי-לאומי. יש לחזור לנסות ולהעמיד למבחן את התפיסה של "ועשית הישר והטוב". אולי אפשר היום להציב מחדש נורמות התנהגות של יושר ושל מוסר עבודה ציבורי ואישי כתביעה עליונה של היהדות.

עוד דבר שיש בידינו לתרום או להציע בתחום החברתי הוא הדגם הקהילתי. מבט כולל על עולם ההלכה היהודית ומבט חטוף על ההיסטוריה היהודית מעמיד אותנו על מרכזיותם של מושגי העדה והקהילה. אלכסנדר ברזל, בספרו שכבר הזכרתי לעיל, רואה בקהילתיות יסוד עקרוני ומרכזי בתפיסה היהודית. ההיסטוריון הידוע פרופ' יצחק בער הקדיש מחשבה ומחקר לשורשים הרעיוניים של "הקהל" ו"תקנות הקהל", שהונחו, לדעתו, עוד בימי בית שני. עובדה היא שהקהילה הייתה בעבור היהודי המקום שבו פתר את כל בעיות חייו, מחינוך ועד לקבורה. בה הקים את מוסדותיו לעזרה הדדית כמו חברות ל"ביקור חולים", "גמילות חסדים" או "מתן בסתר". בה נשפט ובה היה יכול לתבוע צדק.

מה שקרה בעת החדשה, אם מכוח העובדה שהמדינה הריכוזית קיבלה עליה את רוב הפונקציות החברתיות של הקהילה, ואם מכוח תהליכים ייחודיים בהיסטוריה של עמנו, שלפיהם ניסו יחידים למרוד במרות הקהל, הוא שהקהילה – יצירה יהודית טיפוסית– איבדה מכוחה. התופעה הזאת מצויה פחות בגולה ויותר במדינת ישראל.
הרבה מהמחלות החברתיות של החברה בישראל אפשר לייחס לתהליך זה, ואיני יכולה במסגרת זו להוכיח זאת.
יש לזכור שבתקופות קריטיות בתולדות ישראל נמצאו תשובות למשברים בדרך של ליכוד חברתי על בסיס חדש. כך נבנתה העדה החסידית וכך יצרו אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית את הקיבוץ והמושב כחוד החנית של תפיסה חברתית וציונית. הקיבוץ, ובייחוד הקיבוץ הדתי, הוא דגם של קהילה המתפקדת היום במדינת ישראל הריכוזית. ואולי אחד הרעיונות הגדולים שהקיבוץ יכול היום "למכור" לחברה הוא הצורך לחזור אל המבנה הקהילתי היהודי. אפשריים טיפוסים שונים של קהילות, ומסביב למוקדי השתייכות מגוונים כמו בית כנסת או מתנ"ס. אך המשותף לכולם הוא העברה מחודשת של תפקידים חברתיים מן המדינה אל הקהילה: הזדהויות מקומיות, מגע בין-אישי ישיר, האפשרות לביטוי אישי ולהתנדבות ¬– כל אלה הם צרכים יסודיים של החברה הישראלית כיום, המסוגלים לעשות להבראתה.

הרעיון אינו רעיון מקורי שלי; הוא כבר עלה בבמות אחדות. אין לי ספק שמבנה זה של חברה יכול לתרום גם להעלאת המוסר הכללי ולליכוד לאומי מחודש ולהעלאת הרמה של אזרחות פעילה. ואולי מכאן גם הפתח להנהגה לאומית, שתצמח מתוך העם ותהיה רגישה למצוקותיו. ושוב – יש לחפש את הצינורות התקשורתיים וההסברתיים שבאמצעותם יהיה אפשר להחדיר רעיון זה הן בחוגי הממשל והן בקרב הציבור הרחב היכול להתאגד מכוח עצמו.

4. לשאלת התרבות הפוליטית
הקיבוץ הדתי מואשם לא אחת ב"ישיבה על הגדר" במחלוקות הפוליטיות הגדולות שהיו בנושא ארץ ישראל. הקיבוץ הדתי מואשם בכך שאין לו קו ברור, שהוא פשרני בעניינים פוליטיים כמו בעניינים דתיים, תמיד זהיר, תמיד באמצע, וכמובן זהו אות לחולשתו, לחוסר הלהט בנושא ארץ ישראל, וזו סיבה טובה נוספת לגנותו ולפסלו.

אני סוברת שזה דווקא סימן לכוחו, לאחריותו, לנאמנותו לדרך שהציונות הדתית הלכה בה מאז ומתמיד. דרך זו, אני משוכנעת, היא אף ביטוי אותנטי של תפיסה יהודית.
מארבע בחינות אפשר לומר ש"הדרך האמצעית", זו המתרחקת מכל קיצוניות, היא הדרך הראויה שעלינו ללכת בה:
א. מבחינה היסטורית, כאחראים לדרכה של הציונות הדתית מאז ומתמיד.
ב. מבחינה לאומית, כאחראים לאחדותו, לשלמותו ולקיומו של עם ישראל בארץ ישראל.
ג. מבחינה אזרחית, כמי שמוטרדים מהתרבות הפוליטית המתפתחת במדינה ומודעים לטיבה של אזרחות הנדרשת במדינה דמוקרטית.
ד. מבחינת תפיסתנו הדתית, כממשיכי בית הלל, שהתקבלה משנתם "משום שעלובים ונוחים היו והקדימו דברי בית שמאי לדבריהם".

מאז תנועת חיבת ציון וראשית דרכה של התנועה הציונית השכילו ראשוני הציונות הדתית להשתלב במחנה הציוני, ואחרי כן במדינה, למרות הניגודים התהומיים שהיו בין תפיסותיהם ובין תפיסותיהם של אלו ששיתפו אתם פעולה. מתוך חיפוש מתמיד אחר הנוסחה הגואלת המאפשרת קיום יחד השכילו להוות את הבריח התיכון, שאיחד את הכוחות המקוטבים גם במחנה הדתי וגם במחנה הכללי-לאומי. כשהרב ריינס, במאבקו המפורסם בנושא "הקולטורה", נשאר בתנועה הציונית בעוד חבריו נטשוה, זה לא היה אקט של חולשה או כניעה. היה צורך באומץ רב, בכושר מנהיגות, בראייה לטווח הארוך ובאחריות עצומה לקיומו של הרעיון הציוני כדי להחליט להישאר בתנועה.

הקיבוץ הדתי רואה בעצמו את הממשיך של גישה אחראית זו. הניתוח של התמונה הלאומית כיום מחייב גישה אחראית ומאוזנת, המכירה בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל כזכות שאינה ניתנת לערעור, אך מתחשבת בכוחות ההיסטוריים והחברתיים מבחוץ או מבפנים כפעילים בשטח.
בשל כך אנו מוצאים את עצמנו לעתים משותקים, אם משום הדעות המגוונות במחננו, ואם משום שהמושכים ימינה קיצוניים מדיי לטעמנו, ואילו המחנה שמשמאלנו נראה כמאבד את עמוד השדרה הציוני שלו. אין לנו אפוא אלא לשקול בכל שעה את האלטרנטיבות והאפשרויות, ולהילחם בעד קו אחראי.

עם כל זאת מטרידה אותי, וסבורתני שחייבת להטריד את כולנו, השאלה מדוע נדם קולנו גם בתחום המוסרי העומד מעל לשאלות המפלגתיות הפוליטיות. האומנם אי אפשר ליצור מחוץ למסגרות הפוליטיות הממוסדות כלי ביטוי לזעקה ולהרתעה על עוולות מוסריות, אם ביחס למצב החברה הישראלית פנימה, ואם ביחס למיעוט הערבי, ודווקא מנקודת מבט דתית?!

פעמים רבות מעמידים את השיטה הדמוקרטית על תפיסתה הפלורליסטית כשיטה השוללת את התודעה הדתית המבטאת רצון של אל אחד ועומדת מעל חוקי אנוש. מתוך הסתכלות במקורות ההלכתיים נראה לי שתפיסה זו מוטעית ביסודה. לפי השיטה האחת, המחלוקת ההלכתית אינה תוצאה של כישלונות האדם, אלא משקפת את האופי הפלורליסטי של הרצון האלוהי. "התורה מרועה אחד ניתנה" ו"לא ניתנה חתוכה". ¹⁵ "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", ¹⁶במתן תורה טעם כל אחד מהדיבר האלוהי לפי כוחו או לפי טעמו ¹⁷ וכד'. מכאן שבעומק העניין אין פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסה פלורליסטית יהודית ובין מושג הדמוקרטיה החילונית.
וכך אומר הרב קוק בעולת הראי"ה  ¹⁸ (אני מצטטת בדילוגים):
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא ייבנה, כי אם על ידי צביון אחד בדעות ובתכונות… השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם, כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום, "ורב שלום בניך". שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו, איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו… כי הבניין ייבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תיבנה מצדדים שונים ושיטות שונות… ואם תיראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החוכמה ביתה… שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר, שאי אפשר היה לבניין השלום, שייבנה, כי אם על ידי כל אותן ההשפעות כמנצחות זו את זו.

ברעיון הדמוקרטיה המודרנית טמון בעצם רעיון דומה, שהחוקים והחירות האזרחית אינם אלא תוצאה של פשרה בין דעות מנוגדות. אמנם לא תמיד אלה מייצגים את מה שבעינינו הוא צודק וישר, אך בסופו של תהליך הם יוצרים את האיזון. מכאן הצורך והחובה לבקר את המשטר, אך גם הצורך להבין את חלקיותה של האמת שאנחנו מייצגים. יש צורך בענווה, שהרי ייתכן שהאמת שלנו איננה האמת המוחלטת. ענווה כזאת תביא לא רק להאזנה קשובה לדברי היריב, לא רק לאי-פסילתו, אלא גם לניסיון להתלבט בניגוד שהעניין, כל עניין, טומן בתוכו, ולהעלות הצעות לפתרון המטפלות טיפול יזום בצד שנדחה.
הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מרמה זו, אך שתי התפיסות שהעמדתי, הדתית והאזרחית, שואבות באופן כלשהו מהרעיון הדתי, שידיעתו של האדם לעולם תהא חלקית ומוגבלת לזמן ומקום, ורק הקדוש ברוך הוא מאחד בתוכו את כל הניגודים כולם. מכאן הכאב הגדול שאני חשה זה זמן רב על הנטייה הגוברת והולכת בשורות המחנה הדתי-לאומי שלנו להקצין עמדות, לא להאזין לזולת, לפסול דברי יריבים בתוך המחנה ומחוצה לו. לתרבות הפוליטית שלנו הוכנסו דפוסי ויכוח צורמים שלדעתי חותרים תחת אושיותיה של מדינתנו הצעירה שכה ייחלנו לתקומתה.
ההיסטוריון הנודע פרופ' יעקב כץ קובע:
אין זה קל למדינה צעירה וקטנה להכיל שני מיעוטים מיליטנטיים, ששניהם מסתמכים על עליונות הסמכות האלוקית, האחד מכחיש את עצם הלגיטימיות של המדינה, והשני מעמיד בספק את סמכות הממשלה, וחש שהוא רשאי להתעלם ממדיניותה.
מי שמציג את דעותיו הפוליטיות כמייצגות דעת תורה, לא רחוקה ממנו הדרך להצגת מעשים הנוגדים את החוק ולהצדקתם כעומדים מעל לחוק. וכבר היו דברים מעולם, ודי לחכימא.
ברוך השם שבהיסטריה הזאת מימין ומשמאל לא היה שותף הקיבוץ הדתי כתנועה. אני מאחלת לעצמנו שנצליח למצוא שותפים ברחוב הדתי-לאומי, שיקבלו פלורליזם, דרך אמצעית ומאוזנת, כקו מנחה של ציונות בונה וקונסטרוקטיבית.
האם אפשר להילחם על קו מאוזן כזה? האם יש לשמוע בקול התובעים והמבקשים שנחדל להתחייב למפלגה כלשהי? נראה לי שמוקדם להחליט ויש לתת למהלך ההבראה להבשיל. לפי הערכתי אפשר להשיג שיפור כלשהו בהבראת התהליכים הדמוקרטיים ובביטול הסיעתיות. אך קטן מאוד הסיכוי שנצליח להנחיל את עמדותינו העקרוניות בתחומי חברה וכלכלה, בנושא גיוס בני ישיבות ובנות, בשיפור נושא תפקוד הרבנות ומעמד בתי הדין הרבניים, בנושא מעמד האישה, בנושא דת ומדינה ובעניין היחס הרצוי לקבוצות לא אורתודוכסיות. בוודאי קשה לקוות לאיזון בשאלות הפוליטיות האקטואליות, ובעניין זה איני בטוחה שאיני נמצאת במיעוט גם בקרב חבריי בקיבוץ הדתי. לפחות כאן יש אפשרות לוויכוח הוגן, שהוא כולו לשם שמים, והרי זה מה שדרוש.
בסיכום, ניסיתי להעמיד יותר יעדים ותפקידים, פחות כיווני פעולה מעשיים. נראה לי שצריך להקדים תביעות מעצמנו לפני כל פנייה לאחרים. תביעות לצניעות באורח חיינו, להתאמת רמת חיינו לאפשרויותינו הכלכליות, לשיפור יראת השמים שלנו, להרמת קרנו של החינוך שלנו ולטיפוח של תלמוד תורה מתוך הדגשת דיני גמילות חסדים ושמירת הלשון, כדי ללמוד ולעשות.
אך חוסנה של תנועה נמדד בכוחה לצאת החוצה. עובדה היא שהייתה התעוררות במחננו לחוש ולעשות למען החברה בישראל ולמען יהדותה של מדינתנו. פעילות מסוג זה, שתחושה של שליחות מפעמת בה, עשויה להיות לה השלכה חוזרת על זקיפות קומתנו פנימה.
בראש ובראשונה יש להחליט על "תעודת הזהות" שלנו. עלינו להסכים במועצה זו על עמדותינו. יש לבוא למגזרים שונים באוכלוסייה בדברים אחדים, אך בשפה אחת. מכאן שהבהרת עמדותינו במועצה זו יש לה חשיבות רבה.
בשלב השני עלינו לחשוב על הכלים לפעולה. עלינו להרחיב את המערכת ההסברתית והחינוכית, לחפש בעלי ברית הקרובים אלינו בעמדותיהם העקרוניות, כמו "נאמני תורה ועבודה", צוות "הגות", המושבים השיתופיים ומסגרות קהילתיות שונות. עלינו למצוא דרך ליתר שיתוף פעולה עם כל אלו.
יש לזכור שאנו חיים בעידן התקשורת, ויש לתת את דעתנו לא רק על סכנותיו של מכשיר זה, אלא גם על יתרונותיו. באמצעותו המעטים יכולים להגיע אל הרבים. השאלה היא רק כיצד חודרים אליו. גם עיתונות וספרות הם כלי תקשורת. יש להכשיר אנשים לניצול התקשורת כדי להחדיר את עמדותינו לציבור הרחב, בלי להיות רעשניים וסנסציוניים. ייתכן שצריך להקים עם שותפים נוספים מכון לציונות דתית ופורום של הקיבוץ שיגיב בעניינים אקטואליים העולים על סדר היום הציבורי.
אודה ולא אבוש שבזמן הכנת דברים אלו ניקרה במוחי כל העת מחשבה אמביוולנטית, שכן מחד גיסא אני מכירה במיעוט כוחנו, בקשיים שאנו נתקלים בהם בשעה שאנו באים להרים את צורכי היסוד של חברתנו – כיצד יימצא בנו הכוח? ומאידך גיסא אי אפשר להתעלם מן הדברים שבהם פתחתי, שבשעה שאין אנשים אנחנו חייבים להיות איש. איננו יכולים להימלט, שהרי היא "כאש העצורה בעצמותינו".

______________________________________

¹ הרצאת הפתיחה של המועצה העשרים של הקיבוץ הדתי, תשמ"ז.
² כתובות קי, ע"ב.
³ הרב י"ד סולובייצ'יק, ימי זיכרון, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, 1986.
⁴ עירובין לא, ע"ב.

⁵ אברהם פרנק, "יכולת ההשפעה תשיב את הביטחון העצמי", השבוע בקיבוץ הארצי.
⁶ אלכסנדר ברזל, להיות יהודי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח. אצל ברזל קטגוריה זו מכונה בשם קהילתיות. כמה מן
הניסוחים והרעיונות בעניין זה שאבתי ממנו והם לקוחים מספרו.
⁷ הציטוט מתוך מסה של וולפסברג לקוח ממאמרו של אריה פישמן, "רעיון 'תורה ועבודה'".

⁸ תיקון הלב, בעריכת פנחס שדה (סיפורים, חלומות ושיחות של ר' נחמן מברסלב), הוצאת שוקן (הוצאה שלישית), עמ' 198.
⁹ דניאל י' אלעזר, "איזה תפקיד תמלא הדת בישראל בעתיד".

¹⁰ רבקה שץ, "עמדת הרב קוק בשאלת התחיקה הדתית בשנת 1920", כיוונים (סתיו תשמ"ז-נובמבר 1986).
¹¹ אמנון שפירא, ואתו הוועדה המדינית-רעיונית של הקיבוץ הדתי, הציעו אמנה בין דתיים לחילוניים בנושאי "דת ומדינה". לאחר מכן הוצעו אמנות נוספות, כמו זו של מימ"ד או זו של גביזון-מדן. על אף הרעיונות המעניינים לא זכתה אף לא אחת מן ההצעות להגיע לידי הגשמה עד היום הזה.
¹² אלכסנדר ברזל, להיות יהודי.

¹³ תפקיד זה הוטל לבסוף על מרכז יעקב הרצוג שבהנהלת הקיבוץ הדתי, והוא עומד בכבוד במשימה זו.
¹⁴ פרופ' רוטנשטרייך, "כבר לא עוגן אליטיסטי", הדף הירוק.

¹⁵ במדבר רבה יד, ד.
¹⁶ ירושלמי, סנהדרין ד, הלכה ב.
¹⁷ עירובין יג, ע"ב.
¹⁸ הראי"ה קוק, עולת הראי"ה, כרך א, עמוד של.
¹⁹ יעקב כ"ץ, "אורתודוכסיה בפרספקטיבה היסטורית", כיוונים (סתיו תשמ"ז-נובמבר 1986).