בהנחה , כי המספר את מגילת רות , יהיה אשר יהיה , לא היה בשדות מואב ולא באלו של בית לחם ולא בביתה של נעמי ולא בגורן של בועז , מותר לנו להניח כי עיצב את סיפורו בדרך אומנותית בה נכתבים סיפורים , שיש להם חיים מעבר לזמן ולמקום בו נכתבו . הנחה זו מאפשרת לקרוא את הסיפור הזה מתוך בחינה של כל האמצעים האומנותיים מהם נארג .
אף כי יצירה ספרותית יכולה להבחן מנקודות תצפית רבות , נראה לי כי בסיפור זה ובהקשר המקראי- תרבותי בו הוא נמצא , נתן להבחין בשתי מגמות שלובות של המספר. מגמה אחת היא המגמה ההיסטורית , המובילה להולדתו של דוד המלך על כל המחייב מכך , המגמה השנייה היא ערעור מעמדו של בועז בתודעה הלאומית כגואל חסד , על רקע חברת האנשים בעירה של האם המרחמת על בניה , בית לחם . שתי המגמות שלובות זו בזו , לעיתים האחת נגלית והשנייה מובלעת ולעיתים ההפך מכך . בדרכו האומנותית מאותת המספר לקורא כי עליו להיות זהיר בקריאתו ולא לנפול במלכודת הרובד הגלוי לעין , כי החשוב באמת סמוי מהעין , ואין ברכה מצויה אלא בו , כדברי הדרשן .
לאחר דבריה הנרגשים של רות לנעמי "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי ַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ"( פרק א פס' ט"ז-י"ז) , שהם גודש רב של מלל המבטא טוטליות של מסירות , נאמנות והקרבה , מגיבה נעמי בשתיקה מתמשכת . כל הדרך ממואב לבית לחם , מתאפיינת , בדומה להליכתם של אברהם ויצחק להר המוריה , באלם מוחלט . השתיקה הזו מופרת ב"וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" ( פרק א' פס' י"ט),
בעת הגיען לבית לחם וב"וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי" (שם ). בחירה זו , שבין מילוליות מרובה ושתיקה מתמשכת , היא בחירה של מספר וניסיון לומר משהו דרכה . נראה לי , כי בשתיקת ההולכות בדרך לבית לחם אומר המספר כי אין מילים , שתוכלנה לתרגם את עומס הרגשות המציף את שתי הנשים הללו . כל ניסיון לעצב זאת ספרותית נידון לכישלון ולכן עדיפה שתיקתו של המספר, המתחברת לשתיקתן של הנשים , שבוודאי דיברו זו עם זו במהלך הדרך הארוכה , אלא שמרגע חיבורן הנפשי , אין לשיחה זו כל משמעות לקורא . מצד שני , אין דרך אחרת לאפיין את המקום אליו הן באות , אלא דרך המהומה המילולית המתרחשת סביבן , המעצבת את אנשי המקום , שמרבים לדבר , אולי לטוב אך גם לרע , מודעים לשיבתן של הנשים האומללות ואף מתייחסים אליה מילולית , אך לכלל מעשה חיובי לא יגיעו .
פרק שני של הסיפור , פותח בפסוק בלתי הכרחי למהלך העלילה . המספר מיידע את קוראיו כי לשתי נשים אלמנות אלו , שהאחת מהן שכולה משני בניה והשניה נוכריה אך דבקה בנעמי , בעמה ובאלוהיה , יש "מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (פרק ב' פס' א' ) .
ידיעה זו מופנית לקורא . אין מקום לדעת האם עניין זה נדון בין רות לנעמי בשלב זה . להפך , המספר בוחר להבהיר כי שאלת הקירבה של בועז לשתיים תדון רק מאוחר יותר כאשר תשוב רות מעמל יומה הארוך בשדהו של בועז "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" (בפרק ב' פס' כ' ) וזהו שלב מאוחר בסיפור. מדוע אם כן מיידע המספר את קוראו על עניין זה כאן , בתחילת תיאור חיי השותפות המשפחתית של רות ונעמי ? יתכן , וכדרך סיפורים שיש בהם אלמנטים של יצירת מתח , הוא עושה זאת בכדי לעורר ציפיות ומתח אצל הקורא . אך ייתכן ויש כאן איתות לקורא לשים לב למגמה הנוספת של הסיפור והיא , העלאת ביקורת מורכבת על האיש בועז, שבוודאי שמע על בואן של שתי הנשים , ועל כך תעיד שיחתו עם רות בשדהו ,( פרק ב' פס' י"א ) ובכל זאת , בניגוד לכל הצפיות , לא פעל לטובתן .
ביום בואה של רות לשדה , לאחר החלטתה ללכת ללקוט שבולים , מגיע גם בועז . "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" (פרק ב' פס' ג') אומר המספר . כל קורא יודע כי אין מקריות בסיפורים , וגם אמירה זו היא כפולת פנים . ברובד ההיסטורי המונהג על ידי אל ההיסטוריה , מעצב כאן המספר את יד ההשגחה המסובבת את המאורעות למקום , שאליו היא רוצה שיגיעו . ברובד השני , זה המעצב את בועז , יש כאן אמירה ביקורתית המבהירה כי אין מקום לחשוב כי בועז עשה איזשהו צעד מרצון בהתקרבותו לנעמי ורות . אין במניעיו יסוד של חסד ראשוני , הבא מעצמו ומתפיסת עולמו . כפי שהוא בעצמו יאמר אחר כך בגורן "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (פרק ג' פס' י'). גומלת החסדים היא דווקא רות , המגלגלת בדרכה הנשית את המאורעות למקום , שאליו היא רוצה שיגיעו .
פגישת בועז ורות בשדה מכילה לא מעט אירוניה . אפיון דמות באופן אירוני הוא לרוב בעל מגמה ביקורתית כלפי הדמות . בועז , המגיע לשדה ושומע מנער הקוצרים מי הנערה הזו , מציל אותה מגורל נערות אחרות בשדה להיות מוטרדת על ידי הנערים הקוצרים ואף מעניק לה מזון ומים . אך עיצוב ה"דו שיח " , המתנהל ביניהם מעלה מקרקעית הסיפור משהו אחר , המשרת את המגמה השניה של המספר.
בועז אומר לרות כי כבר שמע את כל קורותיה . אם נשפוט אותו לחסד הרי שכוונתו ששמע עתה מפי נער הקוצרים , אך אם נקרא את החלל שבין המילים נשמע כי כבר מזמן "הֻגֵּד הֻגַּד" ( פרק ב' פס' י"א ) לו על בואה , על דבקותה בקרובת משפחתו רות , על אלמנותה ועל קורבנה האישי בעוזבה את בית אביה ובחירתה בגלות מרצון . אלא , שכל זה מוביל אל האירוניה המרכזית של הדיאלוג , מקום בו ממשיך בועז ואומר : "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" ( פרק ב' פס' י"ב ) . פעמיים מדגיש בועז כי חובת הגמול והסיוע לרות מוטלת על האל הטוב . האל הוא אשר ישלם על מעשיה על כי באה לחסות בצילו . אמירה זו משחררת את בועז מכל מחויבות כלפי אשה זו , הבאה אל שדהו ומציגה בעצם הוייתה את הפער בין מה שראוי היה לעשות ובין מה שעשה .
להעמקת האירוניה , תשתמש רות באותו ביטוי " לחסות תחת כנפיו " , כאשר תבוא אליו לגורן והוא ישאל לזהותה , בדומה לשאלת השדה " למי הנערה הזאת ?". בגורן תשיב היא לו : "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ" ( פרק ג' פס' ט' ) . רות מזכירה לו את הפעם ההיא בשדהו בו התנער מאחריות ושלח אותה לכסות תחת כנפי האל . הפעם היא מדגישה שעליו , ולא על האל , לפרוס כנפיו עליה .
לעיצוב זמן ביצירה ספרותית יש משמעות נוספת מעבר להצבת האירועים במרחב של סדר כרונולוגי . לכן , כאשר המספר מוצא לנכון לציין זמן בסוף פרק שני יש להבין את המשמעות הספרותית של עשייה אומנותית זו . בסוף פרק זה מיידע המספר את הקורא כי "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ" ( פרק ב' פסד כ"ג ) . תאור הזמן המתכלה הזה , מעצב באופן עקיף עוד נדבך בבניית ערעור דמותו של בועז כיוזם את חסד הגאולה . לא רק שעברה עונת קציר השעורים , הרי גם קציר החיטים המאוחר יותר הסתיים , יום יום הייתה הנערה בשדה ודבר לא התרחש . עתה משתם הזמן לפעולה שבה הנערה וגם ישבה , שכן המילה "וַתֵּשֶׁב"יש לה תוקף של ישיבה מתמשכת , בבית חמותה גלמודה וללא מנוח . על אי המנוחה של רות לומד הקורא מהפסוק הפותח את הפרק השלישי במגילה "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" ( פרק ג' פס' א' ) . ( אגב בפרק זה מרבה המספר לכנות את השתיים " כלתה " וחמותה " אף שלכל אחת שם הידוע היטב לקורא , אלא שהמספר מעוניין כי הקורא יפנים , כי שתיים אלו מחויבות זו לזו בדבקותן המשפחתית איתה הן מזוהות, בזמן ששום איש אחר מלבדן אינו מחויב אליהן )
על הנעשה בגורן , לא למד המספר מהיותו מסתתר תחת ערמות הקש , אלא הוא מעצב את הסיטואציה על פי דרכו לספר את סיפורו וגם כאן הוא מצפין את המגמה השניה של הסיפור , עיצוב דמותו של בועז בתודעה אחרת מהמקובל .
עם התעוררותו של בועז בלפיתה , בעת שחש כי אשה נחה למרגלותיו , מגלה רות את כוונותיה ובועז ביושרו מיידע אותה על נוכחותו של גואל נוסף , העשוי להקדים אותו בגאולתה . אלא שהגינות אמיתית היתה מביאה את בועז לשלח את רות לביתה עד שיתבררו העניינים הקשורים בגאולתה . המספר , הבוחר לארגן את המאורעות כך ששוב נתפסת דמותו של בועז כבעייתית בהתנהגותה כלפי רות , מספר סיפור אחר . " שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר" ( פרק ג' פס' י"ג ) הוא אומר לה והקורא שואל את עצמו לשם מה ? התשובה לכך ניתנת מיד בהמשך בו אומר המספר כי לפנות עלות היום אומר בועז " אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן" ( פרק ג' פס' י"ד ) . איזו דמות של בועז מתעצבת כאן בכתיבה כזו ? מצד אחד שומר את האישה שאיתו , מצד שני מסלק אותה כדי שלא תיראה בציבור . האם שומר הוא על שמו הטוב , או על שמה הטוב או אולי ניתן היה לשמור על שם שניהם לו ליוה אותה הביתה מיד לאחר שהבטיח לבדוק את מקומו כגואל ? המספר יכול היה להעלים מעיני קוראו את כל אירועי הגורן לפרטיהם , העובדה שהוא מציג אותם בפני הקורא מוסיפה נדבך נוסף בתהיותיו של הקורא כלפי הגיבור הנפרס לפניו .
בבואה חזרה הביתה אומרת לה נעמי , בתגובה לאירועי הגורן שזה עתה סיפרה לה רות , "כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם". הנה האיש , אומר המספר לקורא שלו , אשר מעולם לא הזדרז בעשיית מעשה חיובי כלפי רות , מתואר עתה כמי שלא ישקוט עד שיסיים את אשר הבטיח לה . מה היה שם בגורן , ששינה אורחותיו של בועז ? המספר המקראי משאיר תשובה זו לדמיונו של הקורא .
התמונה הבאה מתרחשת בשער העיר . פער גדול של ידיעה יש בין הקורא ובין הזקנים שבשער . בכל מקום בו ישנו פער כזה , שבו הקורא יודע יותר מהדמויות בסיפור , נוצרת אירוניה גדולה כלפי הדמויות וכלפי האירועים המתוארים . הקורא יודע את אשר התרחש בגורן , הזקנים לא . הקורא יודע את להיטותו של בועז לסיים את עניין הגאולה כיום , הזקנים אינם יודעים זאת . מצב זה מחייב את הקורא , שלא ללכת שבי אחרי הצגת הדברים שעושה בועז בפני הזקנים ולבחון את עשיותיו על פי האינפורמציה הידועה לו מההתרחשויות ה"לילה שלפני" .
בועז מציג לזקנים כאלו לא מדובר כאן בגאולת אשה אלא בגאולת קרקע . גם הגואל טוב , יהיה אשר יהיה , שאינו יודע על אירועי הגורן , מבין שמדובר בעסקת קרקעות מוצלחת , לכן הוא נופל במלכודת שמציב בועז , ומסכים מיד לעסקה . אלא , שלקורא אסור לנפול במלכודת זו , שכן הוא יודע שעכשיו תבוא עסקת החבילה . בועז אכן מוסיף מיד כי "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (פרק ד' פס' ה') . בועז אינו מסתפק בשמה של רות . הוא מוסיף לה את כל הפרטים המפחיתים באופן בולט מערכה ומאיימים על הקונה הפוטנציאלי . גם נוכריה – מואביה , מהעם שנאמר במפורש לא לבוא בקהלו ,( עניין היתר המואביות הוא מאוחר בסיפור זה , שכן נולד ממנו ) גם אלמנה שתביא איתה רוחות של מת , ששמו יהיה נישא על הנחלה מצורף תמידית לשמו של הגואל , כאילו בן בית נוסף . הגואל כמובן נבהל ומסרב . הקורא יודע שכל הפגמים הללו לא רק שלא הפריעו לבועז בלילה בגורן , אלא אולי דווקא קסמו לו ביותר .
עד סופה של העסקה לא מגלה בועז את האמת המניעה אותו למעשה הגאולה . הוא טורח להציג את עצמו בסופה של העסקה לא כמי , שאוהב את רות ובחסד אהבתו מושך אותה אליו , אלא כמי, שלנוכח עדים וזקנים בשער קנה עם שדה אלימלך "רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ "( פרק ד' פס' י').
האנשים בשער יכולים להתרשם מאד מגודל חסדו של האיש , אך הקוראים שהיו בגורן בעזרתו המכוונת של המספר , יודעים גם על צידו האחר של מי , שלא כל תאוותו הייתה בידו ועתה הושלמה המשימה למלאה .
מרגע זה באופן גלוי נרתם המספר לכיוון ההיסטורי – לאומי של הסיפור , המארגן ייחוס מתוקן לדוד המלך ולמלך המשיח העתיד לבוא ממנו . ההיריון שניתן לרות מבועז מוליד ילד , שהשכנות יאמרו עליו " יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (פרק ד' פס' י"ז ) וסבתו נעמי , יהודיה כשרה , תהיה לו אומנת , מגדלת ומחנכת לתורה ומצוות . אלא , שבקריאה חתרנית , אליו שולח המספר את קוראו , ניתן לראות כאן חמלה ואמפטיה לרות , אמא פונדקאית למלכות , שהפקיעו ממנה את בנה , הושיבוה בשולי הממלכה ומשם חזרה לאלמוניותה . בפעם האחרונה בה יש התייחסות לקיומה היא אינה מוזכרת בשמה אלא בייחוסה ככלתה של נעמי "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" ( פרק ד' פס' ט"ו ) , ומכאן ואילך הולכת דמותה ונעלמת בתוך ספר תולדות דוד .
עיצוב של סיום על ידי המספר הוא אמירה הקשורה לתכני היצירה ומסריה . סיומו של הספר-סיפור הזה , שונה בסגנונו באופן בולט מכל הספר כולו והוא תואם יותר את הכתיבה של ספר דברי הימים . לסיפור זה ישנם שני סיומים . סיום המגמה היסטורית לאומית, המתחברת סגנונית ורעיונית לכל אותם תולדות הימים בתנ"ך , שיש להם משמעות של הרצף ההיסטורי והכרונולוגיה של עם ישראל , אך היא נראית כטלאי מודבק לכל הסיפור ועיצובו עד כאן .
סיום המגמה האנושית של היצירה , זו המעוצבת דרך דמותו של בועז ביחסו לרות , נעשה בעיצוב אינטרטקסטואלי בזיקה לסיפורה של תמר "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" ( פרק ד' פס' י"ב ) והוא זה המעמיד מעמיד את כל הדברים על דיוקם . דוד המלך , שורשו של משיח , נולד מתוך עשייה נכונה של מי , שיצר הקיום העמוק שבה מוביל אותה לעשיית מעשה של תיקון הסדר שהתעוות ( הבטחת השווא של יהודה לתמר , והיות בועז קרוב גיבור חיל שאינו מגלה חסדו כלפי אומללות ) . מעשיהן של רות ותמר , שאולי נתפסים כשבירת טאבו חברתי בעיניים אנושיות – מוסרניות , נתפסים בעיני המוסר האלוהי , כנכון להיעשות . כאילו אומר המספר , בדרכי עיצובו את הסיום , כי הניסיון להעלים את רות מבמת ההיסטוריה , בעזרת טשטוש עקבותיה בהולדתו של דוד , לא צלח . דווקא הובלת חסד מעשיה בברכתו של האל אל הולדתו של משיח , היא הנצחתה לדורות .
